בהגווד גיטה - פרק 2

2.1 - סַנְגַ'יַה אמר: או אז, למראה אַרְג'וּנַה המלא בחמלה, נפשו מדוכאה ועיניו מוצפות בדמע, פתח מַדְהוּסֻוּדַנַה, קְרּישְׁנַּה, ואמר.
2.2 - האל אמר: אַרְג'וּנַה יקירי, כיצד זה השתלטו עליך מחשבות לא טהורות שכאלה? אין הן יאות לאדם שמכיר את ערך החיים. לא לעדן הן יישאוך, אלא ימיטו עליך קלון.
2.3 - הו בן פְּרּיתְהָא, אל נא תיכנע לחוסר אונים כה משפיל. אין הוא יאה לך. הו מייסר האויבים, זקוף קומתך ונטוש מורך לב נִקלה זה.
2.4 - אַרְג'וּנַה אמר: הו הורג האויבים, הו הורג מַדְהוּ, כיצד אוכל להשיב מלחמה ולהתקיף בחציי אנשים כבְּהִישְׁמַה ודְרוֹנַּה, אשר ראויים להערצתי?
2.5 - מוטב לחיות בעולם זה כמקבץ נדבות מאשר לחיות במחיר חייהם של נשמות דגולות כמוריי. גם אם חושקים הם בזכייה חומרית, הם נעלים ממני. אם הם ייהרגו, כל שננסה להתענג עליו יגואל בדם.
2.6 - גם איננו יודעים מה עדיף — לנצח אותם או לנחול מהם תבוסה. מה טעם נמצא בחיינו אם נהרוג את בני דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אך הנה הם ניצבים עתה למולנו בשדה הקרב.
2.7 - עתה איני יודע עוד את חובתי ושלוותי אבדה בגלל חולשת ליבי. הריני פונה אליך ומבקש שתבהיר לי מה נכון עבורי. עתה הנני תלמידך ונשמה מסורה לך. אנא הורני.
2.8 - איני יודע כיצד אוכל לשכך יגון זה שמקהה את חושיי. לא אוכל להפיגו גם אם אזכה בממלכה המשגשגת ביותר עלי אדמות, אשר שווה למלכות האלים למחצה בעדן.
2.9 - סַנְגַ'יַה אמר: ואז, לאחר שאמר את דבריו, אמר אַרְג'וּנַה, מייסר האויבים, לקְרּישְׁנַּה, "גוֹוינְדַה, לא אלחם," ונדם.
2.10 - הו נצר בְּהַרַתַה, או אז, בעומדו בין שני הצבאות, חייך קְרּישְׁנַּה והחל לדבר אל אַרְג'וּנַה מוכה הצער.
2.11 - האל אמר: בעודך מדבר מילות מלומדים אתה מקונן על שאינו ראוי לצער. החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת.
2.12 - מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות.
2.13 - כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות לבחרות ולזקנה, כך היא עוברת לגוף אחר עם המוות. החכם אינו מתבלבל משינוי שכזה.
2.14 - הו בן קוּנְתי, הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם במרוצת הזמן, משולות לבואן ולהיעלמן של עונות החורף והקיץ. הו נצר בְּהַרַתַה, מקורן של אלה בסך הכול בתפיסה החושית, ולכן צריך ללמוד לשאת בהן מבלי להיטרד.
2.15 - הו הטוב באנשים (אַרְג'וּנַה), מי שאינו מופרע בשמחה ובצער ונשאר יציב בשניהם, ראוי לגאולה.
2.16 - יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים.
2.17 - דע כי זו אשר שורה בגוף כולו אינה נשמדת. אף לא אחד מסוגל לכלות את אותה נשמה בלתי נכחדת.
2.18 - כיליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית, הוא ודאי. לכן, הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם!
2.19 - מי שסבור שישות החיים הורגת או נהרגת, אינו יודע. שהרי העצמי אינו קוטל ואינו נקטל.
2.20 - הנשמה אינה נולדת ואינה מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כיליון הגוף.
2.21 - הו פָּארְתְהַה, מי שיודע שהנשמה בלתי מתכלה, נצחית, בלתי מולדת ובלתי משתנה — כיצד יכול הוא להרוג מישהו או לגרום למישהו להרוג?
2.22 - ממש כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, כך מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את גופה הישן ונטול הערך.
2.23 - אין נשק שמסוגל לחתוך את הנשמה, גם אי אפשר לשורפה באש, להרטיבה במים או לייבשה ברוח.
2.24 - הנשמה הייחודית אינה שבירה או מסיסה, גם אי אפשר לשורפה או לייבשה. היא נצחית, נמצאת בכל מקום, בלתי משתנה, בלתי ניתנת להזזה ותמיד זהה.
2.25 - נאמר שהנשמה בלתי נראית, בלתי נתפסת ובלתי משתנה. אל לך — היודע זאת — להתאבל על הגוף.
2.26 - הו גיבור חיל, אפילו אם סבור אתה שהנשמה (או סממן החיים) נולדת ומתה לעד, גם אז אין סיבה לצערך.
2.27 - מי שנולד, סופו למות, ולאחר מותו, ישוב וייוולד. בצע אפוא ללא צער את חובתך הבלתי נמנעת.
2.28 - יצורי החיים כולם בלתי נגלים בראשיתם, הם מתגלים בתווך, ושבים ונעלמים עם כיליונם. מדוע אם כן להתעצב?
2.29 - ישנם שחושבים את הנשמה למופלאה, ישנם שמתארים אותה כמופלאה, וישנם ששומעים על אודותיה בפליאה. אולם ישנם כאלה שגם לאחר ששמעו על אודותיה אינם מסוגלים להבינה.
2.30 - הו נצר בְּהַרַתַה, זו אשר שוכנת בגוף לעולם אינה נכחדת. לכן אל לך להצטער על שום ישות חיה.
2.31 - דע כי לאור חובותיך כקְשַׁתְרייַה, אין לך עיסוק יאה יותר ממלחמה על עקרונות הדְהַרְמַה; לכן, אל לך להסס.
2.32 - הו פָּארְתְהַה, אשרי הקְשַתְרייות שמזדמנת להם מלחמה כזו, אשר פותחת לפניהם את שערי עדן.
2.33 - מכל מקום, אם לא תמלא את חובתך הדְהַרְמית להילחם, או אז תיחשב הזנחת חובתך לעוון, ותאבד את שמך כלוחם.
2.34 - לעד יהיה קלונך לשיחה בפי כול, ולאיש-כבוד, גרועה החרפה ממוות.
2.35 - אלופי הצבא הדגולים, אשר רוחשים כבוד רב לשמך ולתהילתך, לא עוד יעריכו אותך, ויחשבו שהפחד הניסך משדה הקרב.
2.36 - אויביך ישמיצוך ויבוזו ליכולתך, ומה יכאיב לך יותר מזה?
2.37 - הו בן קוּנְתִי, או שתמות בקרב ותגיע לכוכבי עדן, או שתנצח ותזכה בתענוגותיה של ממלכה ארצית. קום, אם כן, והילחם ללא חת.
2.38 - הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או בתבוסה – שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא.
2.39 - עד כה הסברתי לך ידע זה בדרך של ניתוח. עתה הקשב להסברי במונחים של עבודה שלא למען תועלת אנוכית. הו בן פְּרּיתְהָא, אם תדע לנהוג על פי ידע זה, הרי שתשתחרר מן השעבוד לפעולה.
2.40 - בניסיון זה אין כל אבדה או הפסד, והתקדמות מעטה בנתיב זה יכולה לגונן מן הנורא שבפחדים.
2.41 - הפוסעים בנתיב זה דְבֵקים במטרתם ותכליתם אחת. הו ילדם האהוב של הקוּרוּ, תבונתם של המהססים מסועפת מאוד.
2.42 - אנשים בעלי ידע מועט קשורים מאוד למילים הנמלצות שבוֵדות, אשר ממליצות על מגוון טקסים למען פרי לצורך התעלות לכוכבי עדן, לידה טובה, כוח וכיוצא בזה. בתשוקתם לעינוג חושים ולחיי שפע, הם אומרים שאין למעלה מזה.
2.44 - מי שנמשכים מדי אחר עינוג חושים ושפע חומרי, ומתבלבלים בעטיים, לא מצויה בליבם ההחלטיות הדרושה לביצוע שירות מסור לאל.
2.45 - הוֵדות דנות בעיקר בשלוש מידות הטבע. הו אַרְג'וּנַה, התעלה מעל לשלוש המידות הללו, השתחרר מכל שניות וחרדה לרווח ולביטחון והתבסס בעצמי העליון.
2.46 - כל תכלית שבאר קטנה טובה לה, מתגשמת מייד באמצעות מקווה מים גדול. בדומה לכך מתגשמות מטרות הוֵדות כולן בידי מי שיודע את המטרה שמאחוריהן.
2.47 - זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב את עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי-מילוי חובתך.
2.48 - הו אַרְג'וּנַה, בצע את חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או לכישלון. יישוב-דעת כזה נקרא יוגה.
2.49 - הו דְהַנַנְגַ'יַה, רחק באמצעות שירות מסור מכל פעילות נתעבת, ובתודעה זו התמסר לאל. החפץ ליהנות מפירות מעשיו הוא קמצן.
2.50 - אדם שעוסק בשירות מסור פוטר את עצמו, עוד בחיים אלה, מתוצאות המעשים כולם — הטובים והרעים. לכן שאף ליוגה — אמנות כל פעולה.
2.51 - על ידי עיסוק בשירות מסור לאל, קדושים דגולים או דְבֵקים משתחררים מתוצאות מעשיהם בעולם החומרי. בדרך זו הם נגאלים ממחזוריות הלידה והמוות ומתעלים אל מעבר לכל סבל (ושבים לאלוהות).
2.52 - בשעה שתבונתך תחצה את יער האשליה העבות, תהיה שווה-נפש לכל אשר נשמע ויישמע.
2.53 - בשעה שנפשך לא תופרע עוד מן השפה הנמלצת שבוֵדות, ותישאר יציבה ושקועה בהגשמה עצמית, או אז תזכה בתודעה אלוהית.
2.54 - אַרְג'וּנַה אמר: הו קְרּישְׁנַּה, מהם סימניו של מי שתודעתו שרויה בנשגב? כיצד הוא מדבר ומהי שפתו? כיצד הוא יושב וכיצד הוא מהלך?
2.55 - האל אמר: הו פָּארְתְהַה, בשעה שאדם מוותר על שלל התשוקות לעינוג חושים, שאינן אלא יצירי הדמיון, ובשעה שתודעתו המטוהרת מוצאת את סיפוקה בעצמי בלבד, או אז נאמר שהוא שרוי בתודעה טהורה ונישגבת.
2.56 - מי שנפשו אינה מתערערת גם בפקוד אותו שלוש המצוקות, ובעת שמחה עליצותו אינה מעבירה אותו על דעתו, מי שפטור מהתקשרות, מפחד ומכעס — אדם כזה נקרא חכם בעל מחשבה יציבה.
2.57 - בעולם החומרי, מי שבטוב וברע נשאר בלתי מושפע, ואינו מהלל את הטוב או מבזה את הרע — הוא יציב ואיתן בידע מושלם.
2.58 - מי שמסוגל למשוך את חושיו ממושאיהם כשם שהצב מכנס את גפיו בשריונו, הריהו יציב ואיתן בתודעה מושלמת.
2.59 - אפשר אולי להגביל את הנשמה שבגוף מהנאה חושית גם בשעה שטעמם של מושאי החושים עדיין חי בה. אולם כאשר היא חדלה מפעילות כזו, לאור התנסות בטעם נעלה יותר, היא נשארת יציבה בתודעתה.
2.60 - הו אַרְג'וּנַה, החושים עזים ותובעניים עד מאוד, ויכולים לסחוף בחוזקה אפילו מחשבתו של אדם בעל אבחנה שמתאמץ לרסנם.
2.61 - מי שמרסן את חושיו ושומר אותם בשליטה מלאה וממקד את תודעתו בי, ידוע כאדם בעל תבונה יציבה.
2.62 - אגב הרהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה, ומתאווה מתעורר כעס.
2.63 - כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בלבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי.
2.64 - לעומת זאת, מי שחופשי מכל התקשרות ודחייה, ומסוגל לרסן את חושיו באמצעות כללי הגאולה — הלה זוכה במלוא חסדו של האל.
2.65 - מי שמסופק כך (בתודעת קְרּישְׁנַּה) — עבורו לא קיימות עוד שלוש מצוקות הקיום החומרי; ובתודעה מסופקת שכזו, במהרה מתייצבת תבונתו.
2.66 - למי שאינו מחובר לעליון (בתודעת קְרּישְׁנַּה) לא תיתכן תבונה נשגבת ולא מיינד יציב, ובלי אלה לא תיתכן שלווה. וכיצד ייתכן אושר ללא שלווה?
2.67 - ממש כשם שסירה במים נסחפת על ידי רוח עזה, די באחד מן החושים המשוטטים שהמיינד נתון לו כדי לסחוף תבונתו של אדם.
2.68 - הו גיבור חיל, לכן אין ספק שמי שמונע את חושיו ממושאיהם הוא בעל תבונה יציבה.
2.69 - לילן של כל הישויות הוא זמן יקיצתו של השולט בעצמו, וזמן יקיצתן של הישויות הוא לילו של החכם בעל התובנה.
2.70 - מי שאינו נטרד מזרם התשוקות הבלתי פוסק — כמו הים שנשאר יציב ושלֵו למרות הנהרות אשר זורמים לתוכו וממלאים אותו ללא הרף — רק הוא זוכה בשלווה, ולא מי שמנסה להשביע תשוקות שכאלה.
2.71 - מי שוויתר על התשוקות לעינוג חושים כולן וחי חופשי מתאוות, ללא תחושת בעלות וללא עצמי כוזב — רק הוא זוכה בשלווה אמיתית.
2.72 - זו הדרך לחיים רוחניים ואלוהיים, שעם השגתם נמוגה כל אשליה. מי ששרוי כך, גם בשעת מותו, ייכנס לממלכת אלוהים.