בהגווד גיטה - פרק 17

17.1 - אַרְג'וּנַה שאל: הו קְרּישְׁנַּה, מה מעמדם של מי שאינם מקיימים את כללי הכתובים וממציאים להם עבודת פולחן משלהם? האם הם שרויים בטוֹבוּת, בלהיטות או בבערות?
17.2 - האל אמר: האמונה נחלקת לשלושה סוגים — אמונה בטוֹבוּת, אמונה בלהיטות ואמונה בבערות — על פי מידות הטבע שחוברות לנשמה שבגוף. שמע נא עתה על אודות אלה.
17.3 - הו בן בְּהַרַתַה, אמונתו של אדם היא תולדת המידות שמשפיעות עליו. נאמר שישות החיים מפתחת את אמונתה בהתאם למידות החומריות שחוברות לה.
17.4 - אנשים במידת הטוֹבוּת סוגדים לאלים למחצה; במידת הלהיטות סוגדים לדמונים; ומי ששרויים בבערות סוגדים לשדים ולרוחות.
17.5 - מי שמתרגלים סיגופים קשים שאינם מומלצים בכתובים, ומבצעים אותם מתוך גאווה ואנוכיות, והם שטופי תאווה וקשורים לחומר, סכלים שכאלה, שמענים את יסודות גופם החומרי כמו גם את נשמת-העל ששוכן בתוכם, ידועים כדמונים.
17.7 - אפילו המזון שמעדיף האדם נחלק לשלושה סוגים, על פי שלוש מידות הטבע. זה נכון גם לגבי הקרבות, סיגופים וצדקה. עתה הקשב להבחנות שביניהם.
17.8 - מזון האהוב על השרויים בטוֹבוּת מאריך את תוחלת החיים, מטהר את ההוויה ומעניק כוח, בריאות, חדוות חיים וסיפוק. מזון כזה הוא עסיסי, שמן, מזין ומביא שמחה ללב.
17.9 - מזון שהוא יותר מדי מר, חמוץ, מלוח, חריף, צורב, יבש ושורף — אהוב על אנשים במידת הלהיטות. מזון כזה גורם למועקה, ייסורים ומחלות.
17.10 - מזון שהוכן יותר משלוש שעות לפני אכילתו, מזון תפל, רקוב ומצחין, ומזון שמותקן משאריות ומדברים שאינם ראויים למאכל — מזון כזה אהוב על אנשים במידת החושך.
17.11 - בהקרבות, זו שמתבצעת על פי הוראות הכתובים, מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, היא מטבע הטוֹבוּת.
17.12 - הו הטוב בבְּהָארַתים, דע כי הקרבה למען רווח חומרי או להאדרת הגאווה היא במידת הלהיטות.
17.13 - הקרבה שאינה על פי כללי הכתובים, ללא חלוקת פְּרַסָאדַם (מזון רוחני), ללא זמרת מזמורים וֵדיים, ללא מתן גמול לכוהנים וללא אמונה, נחשבת במידת הבערות.
17.14 - חישול הגוף מתבטא בסגידה לאלוהים, לבְּרָאהְמַנּים, למורה הרוחני ולבוגרים יותר, כגון אב ואם; וכן בניקיון, בפשטות, בפרישות מינית ובאי אלימות.
17.15 - חישול הדיבור מתבטא באמירת אמת ובאמירת דברים נעימים ומועילים, שאינם מסעירים או מעוררים כעס בזולת, וכן בציטוט הספרות הוֵדית בדרך קבע.
17.16 - וחישול המיינד מתבטא בתחושת סיפוק, פשטות, רצינות, שליטה עצמית וטיהור ההוויה.
17.17 - בשעה ששלוש צורות החישול הללו מתבצעות מתוך אמונה נשגבת, מבלי לצפות לגמול חומרי ולמען העליון בלבד, הן נחשבות לחישול במידת הטוֹבוּת.
17.18 - סגפנות שמניעיה גאווה וחיפוש אחר כבוד, הוקרה והערצה — נחשבת במידת הלהיטות. היא אינה יציבה ואף לא מתמדת.
17.19 - סיגופים שמתבצעים בסכלות או מתוך עינוי עצמי, או שנועדו לפגוע ולהרוס אחרים, נאמר שהם במידת הבערות.
17.20 - צדקה שניתנת מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, בזמן ובמקום המתאימים ולאדם ראוי, נחשבת במידת הטוֹבוּת.
17.21 - לעומת זאת, צדקה שמניעיה ציפייה לגמול, או שאיפה לפירות הנאה, או כזו שמתבצעת מתוך צרות עין, היא צדקה במידת הלהיטות.
17.22 - וצדקה שניתנת במקום טמא, בזמן לא מתאים, לאדם לא ראוי או ללא תשומת לב או כבוד הולם — נחשבת במידת הבערות.
17.23 - עוד מראשית הבריאה השתמשו בשלוש המילים אוֹםּ תַת סַת לציין את האמת המוחלטת העליונה. הבְּרָאהְמַנּים משתמשים בשלושה סמלים מייצגים אלה במזמורים הוֵדיים ובמהלך הקרבות לסיפוקו של העליון.
17.24 - משום כך, מי שחותרים לנשגב ומבצעים הקרבות, סיגופים וצדקה בהתאם לכללי הכתובים — אלה פותחים תמיד ב'אוֹםּ' כדי להגיע לעליון.
17.25 - הקרבות, סיגופים וצדקה — את אלה צריך לבצע ללא ציפייה לטובת הנאה ובלוויית המילה 'תַת'. תכליתן של פעילויות נשגבות שכאלה היא השתחררות מהסבך החומרי.
17.26 - הו בן פְּרּיתְהָא, האמת המוחלטת היא מטרת מנחת המסירות, ומצוינת במילה 'סַת'. גם מבצעה של הקרבה כזו נקרא 'סַת', וכן כל מעשי ההקרבה, הסיגופים והצדקה, שבטבעם המוחלט מתבצעים לסיפוקו של העליון.
17.28 - הו בן פְּרּיתְהָא, כל מעשה הקרבה, צדקה או סיגופים שמתבצע ללא אמונה בעליון הוא בן חלוף. הוא נקרא 'אַסַת' והוא חסר ערך בחיים אלה ובחיים הבאים.