פגישתם של אנירודדהה ואושא, שגרמה לקרב אדיר בין קרישנה לשיוה, הינה מלאת עניין ומסתורין. מהאראג׳ה פריקשית היה להוט לשמוע את סיפור המעשה כולו, וזהו הסיפור שסיפר שוקדוה גוסואמי: ״מלכי היקר, שמעת בודאי על המלך בלי שהיה דבק גדול שהעניק לואמנה, שהינו התגלות של וישנו כבראהמנה גמד, את כל אשר היה ברשותו, כלומר, את העולם כולו. למלך זה היו מאה בנים, ובכורם היה באנאסורה.״
גיבור חיל זה, באנאסורה, שנולד לבלי מהאראג׳ה, היה דבק גדול של שיוה ונכון תמיד לשירותו. מסירותו הקנתה לו מעמד רם בחברה ורוב כבוד. הוא היה גם רב תבונה ורחב לב, ומעשיו כולם היו מפוארים, כי לא הפר שום הבטחה או שבועה, והיה איש אמת ונאמן למילתו תמיד. באותם ימים הוא שלט על העיר שוניתפורה. בחסדו של שיוה, היו לו אלף ידים וכוחו היה עצום כל כך, עד כי אפילו אלים־למחצה כמו מלך אינדרה שימשו כמשרתיו.
בעבר, כאשר שיוה חולל את מחולו המפורסם, תאנדוה־נריתיה, שהקנה לו את שמו נטראג׳ה, אותו באנאסורה סייע לו בריקודו; לקצב המחול הוא הכה אז בתופים עם אלף ידיו. שיוה ידוע בשם אאשותושה, או מי שמתרצה בקלות ונוטה חסד לדבקיו. הוא מגונן על כל מי שמוצא בו מקלטו והוא אדון כל ישויות החיים שבעולם החומרי. מרוצה מבאנאסורה הוא אמר, ״אני מסופק ממך מאד, משום כך תוכל לבקש לך עתה כל ברכה.״ ובאנאסורה השיב, ״אלי, אם תאות, אבקש שתשאר בעירי ותגונן עלי מפני אויבי.״
יום אחד באנאסורה בא לחלוק כבוד לשיוה. הוא השתחווה לפניו, נוגע עם קסדתו, שזהרה כחמה, בכפות רגלי הלוטוס של האל־למחצה, ואמר, ״אלי, כל מי שמוצא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך, שהינן כמו עצי משאלה שמספקים כל תשוקה—יוכל להגשים את מאווייו הבלתי מוגשמים כולם. והנה נתת לי אלף זרועות, אולם איני יודע מה לעשות בהן. סליחה, אבל נראה שאיני יכול לנצל אותן בכלל בקרב. הו אביו המקורי של העולם החומרי, מלבדך, איני מוצא לי שום יריב מתאים. לפעמים מתחשק לי להילחם עם זרועותי; אני יוצא אז לחפש אחר לוחם הולם, אלא שלמרבה הצער, כולם בורחים מפני, מודעים לכוחי האימתני. מתוסכל, אני מכה אז בהרים כדי לשכך את הגירוי שבידי. בדרך זו ריסקתי כבר הרים רבים לרסיסים.״
שיוה, שנוכח שברכתו הפכה בסך הכול מיטרד לזד, אמר, ״סכל שכמותך! הפכת מדוכדך בגלל שתשוקתך לקרב אינה מוצאת את סיפוקה. אתה סבור גם שמלבדי איש בעולם איננו מתחרה הולם לך. אולם דע כי בסופו של דבר תמצא יריב כזה. או אז יבואו ימיך לקיצם ודגל הנצחון שלך לא עוד ישוב להתנוסס, גם תראה את יוקרתך הכוזבת נרמסת לעפר.!״
גאה על כוחו הרב, באנאסורה עלץ עתה כולו לרגל הפגישה העתידית עם מישהו שיוכל לנפץ עוצמה כזו. הוא שב שמח לביתו, מצפה תמיד ליום שבו יופיע הלוחם העז שינצחו, כפי שהובטח. כמה סכל היה הזד הזה! מסתבר שאנשים סכלים וזדוניים שמחזיקים בשיפעה חומרית מיותרת, מתאווים תמיד להפגין את שיפעתם. וברוב טיפשותם אף נהנים כאשר זאת מתכלה. פירושו של דבר שאינם יודעים כיצד להשקיע את אונם במטרות נכונות; זאת כמובן, כיוון שאינם מבינים את הברכה שבתודעת קרישנה. האנשים נחלקים למעשה, לשתי קבוצות—מי שמודעים לקרישנה, ומי שאינם מודעים. המודעים לקרישנה אלה דבקיו של אישיות אלוה, בעוד שהלא מודעים דובקים לרוב באלים־למחצה. אלה גם משקיעים את כל מרצם ברדיפה אחרי עינוג חושים, בעוד שהדבקים עוסקים כליל בשירותו של אלוהים. באנאסורה היה דוגמה מושלמת לנהנתן שכזה; הוא היה להוט מאד להשתמש בכוחו הקרבי הבלתי רגיל לצורך סיפוקו האישי. ומאחר שלא מצא לו מתחרה הולם, היה מכה הרים בידיו האדירות ומרוצץ אותם לרסיסים. ארג׳ונה לעומתו, אף שניחן ביכולת קרבית לא פחותה, הקדיש אותה כולה לשירותו של קרישנה.
לבאנאסורה היתה בת יפיפיה ושמה אושא שהגיעה לפירקה. לילה אחד בשעה שישנה בין חברותיה הרבות, היא חלמה שאנירודדהה נמצא לצידה, ומתענג ומתעלס עימה, אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, גם לא שמעה אודותיו. לפתע היא התעוררה מחלומה, קוראת בקול, ״אהובי היקר, היכן אתה?״ ומיד היא נבוכה, מבוישת קצת על שנחשף סודה. אחת מחברותיה שם היתה צ׳יתרלקהא, בתו של ראש הממשלה של באנאסורה. שתיהן היו חברות טובות ומתוך סקרנות זו שאלה, ״נסיכה יפיפיה, כיוון שעדיין לא נישאת, גם לא ראית שום נער עד עתה; מפתיע שאת מדברת כך. את מי את מחפשת? מיהו בן זוגך?״
ואושא השיבה, ״ידידתי, בחלומי ראיתי נער יפיפה; גוון עורו היה כהה, עיניו כעלעלי הלוטוס, ומלבושו צהוב. זרועותיו היו ארוכות מאד וגופו כולו חטוב. אין ספק שכל נערה היתה נשבית בקסמו. אני גאה לומר שעלם יפה זה נשק לי ונהניתי מאד ממתק שפתותיו. אלא שלמרבה הצער ממש אז הוא נעלם, ואני כמו הוטלתי למערבולת של עוגמה. ידידתי, כמה הייתי רוצה למצוא אותו—את אדוני ומשאת לבבי.״
״אני מבינה את צערך,״ ענתה מיד צ׳יתרלקהא. ״אם נער זה קיים במקום כלשהו בשלושת העולמות—במערכת הכוכבים העליונה, התיכונה או התחתונה—כדי לשמח אותך, אני מבטיחה למצוא אותו. אם תוכלי רק לזהות אותו מחלומך, אוכל להביא לך שלוות נפש. אני אצייר עתה מספר דיוקנים, וברגע שתזהי את תמונת בעלך הנכסף, אמרי לי, כי לא משנה היכן הוא נמצא; ידועה לי האמנות כיצד להביא אותו לכאן. רק תזהי אותו, ומיד זה יסודר.״
צ׳יתרלקהא החלה לצייר אז תמונות רבות—של אלים־למחצה תושבי המערכות העליונות, של גנדהרוים, סידדהים, צ׳ארנים, פננגים, דיתים, וידיאדהרים ויקשים, גם של בני אנוש רבים. (מן השרימד־בהאגותם ומספרות ודית נוספת מסתבר שבכל כוכב ישנן ישויות חיים מסוגים שונים. מכאן שטפשי לחשוב שאלה קיימות רק בכדור הארץ.) היא ציירה תמונות רבות, ומבני האדם היא ציירה את בני שושלת הורישני, לרבות וסודוה—אביו של קרישנה, שורסנה—סבו, שרי בלראמג׳י, שרי קרישנה, ועוד רבים. כאשר אושא ראתה את תמונתו של פרדיומנה, היא נבוכה מעט, אולם כאשר ראתה את זו של אנירודדהה, היא נבוכה כליל והרקינה ראשה וחייכה, כי מצאה את הגבר שחיפשה. היא גם רמזה לצ׳יתרלקהא כי זהו האיש שגנב את לבבה.
צ׳יתרלקהא היתה יוגיני גדולה שניחנה בכוחות מופלאים, ואף שלא היא, גם לא אושא ראו מקודם את האיש, גם לא ידעו את שמו, היא זיהתה מיד כי זהו אנירודדהה, נכדו של קרישנה. כבר באותו הלילה היא יצאה דרך החלל החיצון והגיעה במהרה לדוארקא, העיר המוגנת בקפידה בידי קרישנה. היא חדרה לארמון ומצאה את אנירודדהה ישן בחדרו על מיטה מפוארת. בכוחותיה הניסתרים היא הביאה אותו אז, כך בעודו ישן, לשוניתפורה, אל אושא, כדי שתראה את בעלה המיוחל. ואושא, קורנת כולה מאושר, התענגה ברוב סיפוק בחברתו.
הארמון שבו חיו אושא וצ׳יתרלקהא היה מבוצר להפליא ושום גבר לא יכול היה לחדור אליו או לראות אותו מבפנים. עתה אושא ואנירודדהה חיו שם יחדיו, ומדי יום עוד גברה אהבתה של אושא אליו פי שישה עשר מונים. היא שימחה אותו במלבושים יקרי ערך, בפרחים, בזרים, בבשמים ובקטורות. לצד מיטתו היו גם דברים נחוצים נוספים כגון משקאות ערבים כחלב ועסיסי פירות ומטעמים שונים שנלעסים או נבלעים. ומעל לכול היא שימחה אותו בנועם מילותיה ובשירותה המסור. היא סגדה לו כאילו היה אישיות אלוה העילאי, ובשירותה המופלא, השכיחה ממנו כל דבר אחר ושבתה את תשומת לבו ואת אהבתו כליל. באוירת שירות ואהבה שכזו, אנירודדהה שכח עצמו לחלוטין ולא ידע כבר למנות את הימים שנעדר מביתו האמיתי.
במרוצת הזמן ניכרו באושא סימנים גופניים כלשהם שהעידו על יחסי מין עם גבר. הסימנים היו עתה בולטים כל כך, עד שלא ניתן היה עוד להסתיר אותם. אושא היתה מלאת חדוה בחברתו של אנירודדהה, אולם לא ידעה לשים גבול לסיפוקה. ועתה לא התקשו הזקיפים ושומרי הארמון לנחש שהיו לה יחסי קרבה עם גבר. מבלי להמתין להתפתחויות נוספות, אלה מיהרו אז לדווח את זה לאדונם, באנאסורה. בתרבות הודית, יחסים בין גבר לנערה לא נשואה נחשבים לחרפה נוראה למשפחת האשה. משום כך הזדרז אחד השומרים להודיע לאדונו על הסימנים שניכרים באושא, שמעידים על חברה מבישה. המשרתים כולם נשבעו שלא התרשלו במלאכתם והיו דרוכים יומם וליל לגונן על הארמון מפני כל צעיר שיעז וינסה להיכנס. איש לא יכול היה אפילו להציץ לתוך הבית. לכן כמה מפתיע שבתו הפכה מטומאה. מאחר שלא הצליחו להתחקות על הסיבה, הם הציגו עתה לאדונם את כל הבעיה.
מזועזע, מבין שבתו אינה כבר בתולה, ובלב כבד ממועקה, מיהר אז באנאסורה ורץ אל הארמון. שם הוא ראה את אושא ואנירודדהה יושבים ומשוחחים. שניהם ניראו יחדיו יפים להפליא, שהרי היה אנירודדהה בנו של פרדיומנה, אל האהבה עצמו. אף שהם נראו ממש כצמד חמד, בגלל חילול כבוד המשפחה, באנאסורה לא אהב את הזיווג. מי הנער? הוא תמה, אף שהעריך את העובדה שאושא לא יכלה לבחור לה איש יפה יותר בכל שלושת העולמות. גופו הכהה בהק כולו, מלבושו היה צהוב, ועיניו היו כעלעלי הלוטוס. זרועותיו היו ארוכות מאד, וכולו היה יפיפה עם שערו השחור־כחול הגלי. ריצוד עגיליו המנצנצים וחיוכו הזוהר היו ללא ספק שובי לב, אלא שבאנאסורה היה רגוז עתה מאד.
אנירודדהה בדיוק שיחק עם אושא. הוא היה לבוש נאה מאד ואושא ענדה לו זר מפרחים שונים מרהיבים ביופיים. אבקת קונקומה אדומה שהנשים מושחות על חזן היתה פזורה פה ושם על הזר, מעידה על כך שאושא חיבקה אותו. והמפתיע ביותר היה שגם בנוכחות האב המשיך אנירודדהה לשבת בשלוה מול הבת. מכל מקום, אנירודדהה ידע שחותנו לעתיד אינו מרוצה בכלל וכבר קיבץ חילים רבים בארמון כדי להתקיפו.
כיוון שלא מצא שום נשק, הוא אחז עתה במוט ברזל גדול ונעמד לפני באנאסורה וחיליו, תקיף ואיתן, מרמז שכל מי שיקרב אליו—יחוסל. עם מוט הברזל בידו הוא נראה לבאנאסורה וחבורתו כמו שר המוות האוחז בשרביטו הבלתי מנוצח. לפקודתו של באנאסורה ניסו החיילים אז להקיף אותו וללוכדו, אולם מי שהעז להתקרב, נפגע מן המוט; ראשים, רגלים, זרועות וירכים נשברו וחילים החלו צונחים בזה אחר זה. אנירודדהה הרג אותם ממש כמו שמנהיג של להקת נצים הורג בזה אחר זה כלבים נובחים. הוא הרג אותם ואז נמלט מן הארמון.
אלא שבחסדו של שיוה, באנאסורה הכיר שיטות לחימה שונות וידע כיצד ללכוד אויב באמצעות נאגפאשה, או מלכודת נחשים. וכך נתפס אנירודדהה מיד כאשר יצא. מה רב היה צערה של אושא כאשר נודע לה שאהובה נתפס; אומללה ומבולבלת, דמעות זלגו מעיניה, ומבלי שתוכל לעצור בעצמה, היא החלה להתיפח מרה.