קרישנה הבחין באמא ישודא מתקרבת עם מקל, ומיד התחיל לנוס באימה
פעם אחת, כיוון שהעוזרת עסקה בעבודות הבית השונות, חבצה אמא ישודא בעצמה את החמאה. ובשעת החביצה, זימרה על עלילות הילדות של קרישנה וחשבה אודותיו בהנאה.
היא חבצה בשתי ידיה, ואמרת הסארי היתה מהודקת אל מתניה. בגלל האהבה לבנה, חלב ניגר משדיה, שנעו ממאמץ החביצה. הצמידים שלידיה קשקשו כאשר נגעו זה בזה, ועגיליה וחזה זעו. אגלי זיעה בצבצו על פניה, וזר הפרחים שלראשה התפזר. לתמונה הציורית הזו נכנס עתה קרישנה, הילד הפעוט. הוא חש רעב, ורצה, מאהבה, שאמו תחדל ממלאכת החביצה. הוא כמו ציין שהנקתו קודמת לחביצה.
אמא ישודא הרימה את בנה אל חיקה ודחפה את פיטמת שדה אל פיו, ובשעה שינק, חייכה ונהנתה מיפי פניו. פתאום, החל החלב שעל האש לגלוש. אמא ישודא, כדי למנוע זאת, הניחה את קרישנה ומיהרה אל הכירה. אלא שקרישנה, שנזנח כך, נמלא חימה, ושפתיו ועיניו התאדמו מזעם. הוא קפץ את שיניו ושפתיו, ועם חלוק אבן, שבר את הכד. הוא הוציא קצת חמאה, ועם דמעות מזויפות בעיניו, התיישב לאכול במקום מבודד.
בינתיים סיימה אמא ישודא עם סיר החלב, ושבה אל מקום החביצה. היא ראתה שם את שבריו של כד היוגורט החבוץ. מאחר שלא מצאה את בנה, הסיקה שידו היתה במעל. היא חייכה וחשבה, ״הילד הזה פיקח מאד. לאחר ששבר את הכד, הוא הסתלק, מחשש לעונש.״ אחרי שחיפשה אותו בכל מקום, היא מצאה אותו יושב על מטחנת עץ הפוכה. הוא לקח חמאה שהיתה תלויה על נדנדה מחוברת לתקרה, וחילק אותה לקופים. היא ראתה אותו מביט לצדדים בפחד, מודע להתנהגותו הקונדסית. חרש, התקרבה אל בנה מאחור. אלא שקרישנה הבחין בה מתקרבת עם מקל, ומיד ירד מן המטחנה והתחיל לנוס באימה.
אמא ישודא רדפה אחריו לכל עבר, מנסה לתפוס את אישיות אלוה, שאפילו גדולי היוגים לא מסוגלים לתפוס אותו בהגותם. במילים אחרות, קרישנה, האישיות העליונה, שיוגים ואנשי מחשבה גדולים אינם מסוגלים לתופסו, שיחק עתה כמו ילד קטן לתענוגה של דבקתו, אמא ישודא. אבל בגלל מותניה הצרים וגופה הכבד, היא התקשתה לתפוס את ילדה קל הרגליים, אף שניסתה בכל כוחה. שערה נפרע, והפרחים שלראשה התגלגלו על הרצפה. לבסוף, למרות תשישותה, הצליחה לתפוס את הילד השובב. וזה, כשנתפס, עמד כמעט לבכות, ושפשף עם ידיו את עיניו, שהיו משוחות באיפור שחור. הוא הביט על פניה, עומדת מעליו, ועיניו נבעתו מאימה. אמא ישודא הבינה את פחדו המיותר, ולטובתו, ביקשה להפיג את חששו.
אמא ישודא חשבה לקשור את קרישנה בחבל
מי כמותה רוצה בטובתו! היא חשבה, ״איני יודעת מה יקרה לילד מרוב פחד,״ והשליכה את המקל. אולם כדי להעניש אותו חשבה לקשור אותו בחבל. היא לא ידעה שאינה מסוגלת לקשור את אלוהים. היא חשבה את קרישנה לילדה הפעוט; ולא ידעה שילד זה הוא חסר גבולות. לא פנים לו ולא חוץ, גם לא ראשית או אחרית. הוא בלתי מוגבל ושורה בכול. למעשה, הוא בעצמו ההתגלות החומרית כולה. למרות זאת, חשבה אותו לבנה. למרות שהוא מעבר לתפיסתם של החושים, היא ניסתה לקשור אותו למטחנה. אולם כשניסתה, היה החבל שהשתמשה קצר בשתי אצבעות. היא הביאה חבלים נוספים מן הבית וחיברה, ושוב היה החבל קצר באותה מידה. כך חיברה את כל החבלים שבבית, אולם גם אחרי שקשרה את האחרון, היה החבל קצר בשתי אצבעות. אמא ישודא, עדין מחייכת, נדהמה, ״כיצד זה יתכן?״
מרוב נסיונות הקשירה, התעייפה. היא נטפה עתה זיעה והזר שלראשה צנח. ואז, קרישנה, שהעריך את מאמציה, נמלא חמלה, והסכים להיקשר בחבלים. קרישנה, ששיחק כילד בביתה של אמא ישודא, השתעשע ובילה לפי בחירתו. איש כמובן, לא יכול לשלוט באלוהים. הדבק הטהור, יודע שהאל יכול לגונן עליו או להכחידו. הוא מתמסר כליל לכפות רגליו של האל ולעולם אינו שוכח את מעמדו הכנוע. אולם גם האל חווה בעונג נשגב, כאשר הוא מתמסר להגנתו של הדבק. את זה הדגימה כניעתו של קרישנה לאמו.
קרישנה הוא המעניק העליון של הגאולות למיניהן. אולם אפילו ברהמא, שיוה או אלת המזל, לא זכו בברכתה של אמא ישודא.
לא היוגים, גם לא אנשי המחשבה והשכל, מסוגלים לדעת במלואו את אישיות אלוה העילאי, אשר ידוע כבנם של אמא ישודא וננדה מהאראג׳ה, אף שבקלות הוא נודע לדבקים. היוגים והמתפלספים למיניהם גם אינם מעריכים אותו כמקור כל עונג.
אחרי שקשרה את בנה, פנתה אמא ישודא לעבודות הבית. וקרישנה, הקשור למטחנת העץ, ראה לפניו שני עצים, זוג עצי ארג׳ונה. מאגר כל העונג, שרי קרישנה, חשב, ״תחילה אמא ישודא נטשה אותי לפני שינקתי לשובע, לכן שברתי את כד היוגורט וחילקתי את מלאי החמאה לקופים. ועכשיו קשרה אותי למטחנה. לכן, אבצע עתה תעלול קונדסי עוד יותר.״ הוא חשב לעקור את שני עצי הארג׳ונה הגבוהים.
יש סיפור על שני עצים אלה. בחיים קודמים הם היו בני אנוש –בניו של קוורה – ושמותיהם היו נלקוורה ומניגריוה. למרבה מזלם הם ניגלו עתה לעיניו של האל. נארדה קילל אותם בחייהם הקודמים, וכך גם בירך אותם בברכה העליונה – לראות את קרישנה. הם קוללו־בורכו כיוון שנתקפו בשכחה כתוצאה משיכרון. סיפורם יסופר בפרק הבא.