מהאראג׳ה פריקשית היה דבק גדול של קרישנה, ומשום כך היה כבר בן חורין. רק לצורך הבהרה הוא שאל את שוקדוה גוסואמי שאלות שונות. בפרק הקודם הוא שאל, ״מהי מטרתן העליונה של הודות?״ ושוקדוה גוסואמי הסביר את הנושא על־פי תיאורים מוסמכים משושלת ההוראה, שיורדת מסננדנה לנאראינה רישי, לנארדה, לויאסדוה, ועד אליו. המסקנה היתה ששירות מסור, או בהקתי, הינו המטרה העליונה. דבק טירון עשוי לשאול עתה, ״מאחר שמטרת החיים או מסקנת הודות היא להתעלות למישור של שירות מסור, מדוע דבקיו של וישנו אינם משגשגים בדרך כלל מבחינה חומרית, בעוד שחסידיו של שיוה משופעים מאד?״ כדי להבהיר את הנושא, מהאראג׳ה פריקשית שאל את שוקדוה גוסואמי: ״גוסואמי יקר, בדרך כלל מי שסוגדים לשיוה—בין אם בני אדם ובין אם זדים או אלים־למחצה—אלה זוכים בשפע חומרי, למרות ששיוה בעצמו חי כמו עני חסר כול. לעומת זאת, דבקיו של וישנו, אדונה של אלת המזל, אינם נראים משגשגים ביותר, ולעיתים אפילו חיים ללא כל נכסים חומריים. שיוה חי תחת עץ בשלג בהרי ההימליה; לעצמו הוא אינו בונה אפילו בית, אולם חסידיו עשירים מאד. ואילו קרישנה, או וישנו, חי בשפע רב, כאן בעולם הזה או בויקונטהה, בעוד שדבקיו עניים מרודים. מדוע זה?״
זוהי שאלה חכמה מאד. שני מחנות החסידים—חסידיו של שיוה וחסידיו של וישנו—שרויים במחלוקת תמידית. עד היום בהודו אלה מבקרים זה את זה. במיוחד בדרום הודו נוהגים אנשיו של ראמאנוג׳אצ׳אריה לערוך מדי פעם ויכוחים עם אנשי שנקראצ׳אריה על מסקנת הודות, ולרוב חסידיו של ראמאנוג׳אצ׳אריה מנצחים בויכוחים הללו. פריקשית מהאראג׳ה שאל איפוא, את שאלתו כדי להבהיר את המצב. רק טבעי שאדם בעל יכולת אבחנה יתמה ואף ימצא סתירה בעובדה ששיוה חי כמו עני בעוד שחסידיו חיים בעושר, ואילו קרישנה, או וישנו, מוקף בשפע, אולם חסידיו הינם חסרי כול.
שוקדוה גוסואמי השיב אז על שאלת המלך לגבי הסתירה לכאורה שבין הסגידה לשיוה ולוישנו. שיוה הינו אדון האנרגיה החומרית; זו מיוצגת על־ידי האלה דורגא, ושיוה הוא בעלה. מאחר שדורגא נכנעת לו כליל, הרי שהוא הינו אדון האנרגיה החומרית, ומאחר שזו מתגלה בשלוש מידות—טובות, להיטות ובערות, הרי שהוא גם אדון על אלה. הוא מתרועע אמנם עם שלוש המידות, למען טובתן של ישויות החיים, אולם כאדון, ולכן אינו מושפע מהן, בעוד שישויות החיים הינן מושפעות.
שלא כפי שסוברים כמה סכלים, מדבריו של שוקדוה גוסואמי מסתבר שהסגידה לאלים־למחצה השונים אינה מניבה אותם פירות כמו הסגידה לוישנו. הוא אומר בפירוש שהתוצאה המושגת מסגידה לשיוה הינה שונה מזו שמושגת מסגידה לוישנו. זה מאושש גם בבהגוד־גיתא: הסוגדים לאלים־למחצה משיגים אותן תוצאות שהאל המסוים שלו סגדו מסוגל להעניק. גם מי שסוגדים לאנרגיה החומרית זוכים בגמול מתאים לעמלם, ומי שסוגדים לפיתא זוכים בגמולם המתאים. מכל מקום, מי שעוסקים בשירות מסור או סוגדים לאישיות אלוה, וישנו או קרישנה—אלה מגיעים לכוכבי הויקונטהה או לקרישנלוקה. לא על־ידי סגידה לשיוה, לברהמא, או לאל־למחצה אחר, ניתן להגיע לממלכה הנשגבת, פרויומה, או השמיים הרוחניים.
העולם החומרי הינו תוצר שלוש מידות הטבע, כמו גם שלל מגוון התופעות שבו. התרבות בת זמננו, בסיועו של המדע החומרי, יצרה מיכשור רב ואמצעי נוחות מתוחכמים, אלא שגם אלה הינם בסך הכול שילוב נוסף של אותן מידות. ואף שחסידיו של שיוה כמו מתעשרים בנכסים חומריים, הם בסך הכול צוברים להם דברים שהינם תוצרי המידות הללו. שלוש המידות שבות ונחלקות לשישה עשר—עשרת החושים (חמישה חושי עבודה וחמישה חושים לרכישת ידע), מחשב, וחמשת היסודות (אדמה, מים, אש, אויר ושמיים). שישה עשר אלה הינם התרחבויות של שלוש המידות. אושר או שפע חומרי פירושו עינוג החושים החומריים, ובמיוחד אבר המין, הלשון והמחשב. שיפעתו של אדם בעולם החומרי נמדדת על־פי יכולתו לתפעל את אבר המין שלו ואת הלשון, כלומר, עד כמה הוא מצליח לנצל את כושרו המיני ועד כמה הוא מסוגל להשביע את לשונו התאותנית בטעמים ערבים. הקידמה התרבותית מתבטאת בסך הכול בניסיון להמציא עוד ועוד אמצעים לאושר, שמבוססים כולם על שני עקרונות אלה: עינוג אבר המין ועינוג הלשון. זו איפוא, התשובה לשאלתו של פריקשית מדוע חסידיו של שיוה הינם עשירים.
סוגדיו של שיוה הינם עשירים רק באמצעים חומריים. למעשה, הקידמה התרבותית לכאורה בסך הכול מעמיקה את הסיבוך בעולם החומרי, ומכאן שאינה קידמה באמת, אלא הידרדרות. אם כן, שיוה הינו אדון שלוש המידות, ומשום כך חסידיו זוכים רק בתוצריהן של המידות, שתכליתם הינה עינוג חושים. מכל מקום, בבהגוד־גיתא קרישנה מורה להתעלות מעבר להשפעתן של המידות. ניסתריגוניו בהוארג׳ונה: משימת חיי אנוש היא להתעלות מעבר לשלוש המידות. כי מי שאינו ניסתריגוניה, אינו מסוגל להשתחרר מן השיעבוד החומרי. במילים אחרות, הברכות ששיוה מעניק, אף שנראות כמו רבות שיפעה, אינן מועילות באמת לנשמות המותנות.
שוקדוה גוסואמי המשיך: ״הרי, אישיות אלוה, הינו נשגב לשלוש מידות הטבע.״ בבהגוד־גיתא נאמר שמי שמתמסר לו גובר על שליטתן של המידות. ומאחר שדבקיו פטורים מהשפעת שלוש המידות, הרי שגם הוא עצמו הינו נשגב. משום כך גם נאמר בשרימד־בהאגותם שהרי, קרישנה, הינו אישיות אלוה המקורי. ישנם שני סוגים של פרקריתי, או אנרגיות—האנרגיה הפנימית והאנרגיה החיצונית—וקרישנה הינו אדון שתיהן. הוא סרוה־דריק, או זה שמשגיח על כלל פעולותיהן של שתי האנרגיות. הוא מתואר גם כאופדרשטה, או היועץ העליון. ומאחר שהוא היועץ העליון, הרי שהוא עליון לאלים־למחצה, שבסך הכול ממלאים את פקודותיו. משום כך, מי שמקיים במישרין את הוראותיו של הריבון, כפי שמופיעות בבהגוד־גיתא ובשרימד־בהאגותם, יהפוך בהדרגה לנירגונה, או מעבר לפעולת המידות החומריות. נירגונה פירושו גם להיות ללא שיפעה חומרית, שהרי, כפי שהסברנו כבר, שיפעה חומרית רק מגבירה את פעולותיהן ותגובותיהן של שלוש המידות החומריות. במקום להתגאות על שיפעה חומרית, הסוגד לריבון מתעשר בידע רוחני ומתקדם בתודעת קרישנה. מי שהפך לנירגונה משיג שלווה נצחית, אי פחד, דתיות, ידע ופרישות. אלה כולם הינם סימניה של היטהרות מטומאת האיכויות החומריות.
שוקדוה גוסואמי, בתשובתו למלך פריקשית, תיאר עתה אירוע שהתרחש עם סבו של פריקשית, המלך יודהישטהירה. הוא סיפר שאחרי שיודהישטהירה סיים את קרבן האשומדהה הגדול, הוא שאל את קרישנה בנוכחות כל בני הסמכא ששם אותה שאלה ממש: כיצד חסידיו של שיוה הינם בעלי שיפעה חומרית, ואילו דבקיו של וישנו עניים? שוקדוה גוסואמי כינה את יודהישטהירה ״סבך״ כדי לעודד את פריקשית שהינו קשור לקרישנה ושסביו היו קרובים מאד לאל.
קרישנה הינו מסופק מטבעו, אולם למישמע שאלתו של יודהישטהירה, גבר עוד סיפוקו. זאת משום ששאלות שכאלה והתשובות להן הינן רבות משמעות עבור כלל קהילת הדבקים. כאשר קרישנה מדבר אל דבק מסוים, דבריו אינם מכוונים רק לאותו דבק, אלא לכלל אנשי העולם. הוראותיו של האל חשובות אפילו לאלים־למחצה ובראשם ברהמא ושיוה. הוא יורד עלי־אדמות לטובת כלל ישויות החיים, ומי שאינו מנצל את הוראותיו, אין ספק שהוא חסר מזל ביותר.
וזו היתה תשובתו של קרישנה למהאראג׳ה יודהישטהירה: ״אותו דבק שאני חפץ לברך או להיטיב עמו במיוחד, אני לוקח ממנו תחילה את כל נכסיו.״ דבק שכזה, שהתרושש מנכסיו והפך לקבצן או עני מרוד, אינו מענין עוד את קרוביו ובני משפחתו, ועל־פי־רוב אלה אפילו מנתקים את קשריהם עמו. אומללותו אז כפולה; הוא מצטער על אובדן רכושו בידי קרישנה, וצערו עוד גובר כאשר נוטשים אותו קרוביו. חשוב לציין מכל מקום, שאומללות שכזו של הדבק אינה תוצאתה של פעילות חטאה מהעבר, או קרמה־פהלה; הריבון הוא שגורם להתרוששות שכזו. באופן דומה, גם כאשר הדבק מתעשר אין זה כתוצאה מפעילות צדיקה. בין אם הדבק מתעשר ובין אם מתרושש—זהו סידורו של קרישנה. זאת כדי להפוך את הדבק לתלוי כליל באל ולשחרר אותו ממחויבויותיו החומריות. כי אז הדבק יכול להקדיש את אונו, מחשבו וגופו—הכול—בשירות לאל. זוהי מסירות טהורה. בנארדה־פנצ׳ראתרה זה מתואר כסרוופאדהי־וינירמוקתם, כלומר, ״פטור מכל הזדהות חומרית.״ פעולות שנעשות למען משפחה, חברה, קהילה, עם או האנושות, כולן מושתתות על הזדהויות חומריות כגון, ״אני משתייך לחברה הזו״, ״אני שייך לעם הזה״, ״אני בן המין הזה״. אלה הן בסך הכל הגדרות חיצוניות. ורק כאשר הדבק משתחרר מכל הזדהות חומרית שכזו, הופך שירותו המסור לנישקרמה. הג׳נאנים נמשכים מאד למצב הנישקרמה, שבו מעשיו של האדם אינם גוררים שום תגובה חומרית. דבק שהשיג מעמד שכזה, מעשיו אינם שייכים עוד לתחומי הקרמה־פהלם, או פעילות נושאת גמול. כפי שהסבירו קודם נציגי הודות, אישיות אלוה העילאי הוא שאחראי לצערו או למצוקתו של הדבק, למען הדבק, ומשום כך הדבק אינו מוטרד משמחה או מצער. הוא ממשיך פשוט לבצע את חובותיו בשירות המסור לאל. ולמרות שהתנהגותו כמו מושפעת לכאורה מן התגובות למעשיו בעבר, הוא למעשה, פטור מכל תגובות שכאלה.
ניתן לשאול מדוע הריבון מטיל את הדבק לקשיים שכאלה, והתשובה היא שזה כמו שאב נוהג לפעמים ביד קשה עם בנו. הדבק הינו נשמה מסורה לאל, והאל דואג לו כליל. משום כך, כל אימת שהריבון מטיל אותו למצב כלשהו—של אושר או של סבל—מסתתרת מאחורי זה תוכנית גדולה. קרישנה למשל, הטיל את הפאנדוים לתלאות קשות כל כך, עד שאפילו בהישמה, סבם, נרעש ותמה מדוע זה קורה להם: בראש הפאנדוים עמד המלך יודהישטהירה, שהיה הצדיק שבמלכים; שני לוחמים גדולים, בהימה וארג׳ונה, גוננו עליהם; ומעל לכול, הם היו ידידיו האישיים וקרוביו של קרישנה; ואף־על־פי־כן הם נאלצו לסבול ממצוקות שכאלה. מכל מקום, מאוחר יותר הסתבר שהיתה זו תוכניתו של קרישנה, כחלק ממשימתו הגדולה להכחיד את הרשעים ולגונן על הדבקים.
שאלה נוספת שניתן לשאול היא: מאחר שהדבק פוגש בשמחה ובצער על־פי סידורו של הריבון ואדם פשוט פוגש באלה כתוצאה ממעשיו בעבר, מה ההבדל ביניהם? במה עדיף הדבק על סתם קרמי רגיל? התשובה היא שהדבק והקרמי אינם מצוים באותו מישור; הקרמי, ללא הבדל מהו מצבו, ימשיך להתגלגל במחזוריות הלידה והמוות. זה בגלל זרע הקרמה שטמון בו, שיבשיל כאשר תבוא ההזדמנות לכך. האדם הרגיל סבוך כולו בחוקי הקרמה שמכתיבים לו לידה ומוות חוזרים ונשנים, בעוד שסבלו ושמחתו של הדבק אינם כפופים לחוק הקרמה; הם חלק מסידור זמני של הריבון שאינו משעבד את הדבק בכלל. הסידור הזה של הריבון נועד לשרת בסך הכול מטרה זמנית כלשהי. כאשר הקרמי מבצע מעשה טוב, הוא מתעלה לכוכבי עדן, ומעשה רע מטיל אותו לתנאי גיהנום, ואילו הדבק, בין אם מעשהו טוב לכאורה ובין אם רע, זה לא מרומם אותו, גם לא מדרדר; כי הוא עובר לממלכה הרוחנית. מכאן שאושרו וסבלו של הדבק אינם דומים לאלה של הקרמי.
ימראג׳ה דן בעובדה זו בהרחבה בדבריו למשרתיו בנוגע לגאולתו של אג׳אמילה. הוא הורה להם לפנות לאותם אנשים שלא ביטאו מעולם את שמו הקדוש של הריבון ולא זכרו את דמותו, תכונותיו ועלילותיו הנשגבות, אולם אסר עליהם לגשת לדבקים. אדרבה, כאשר הם פוגשים בדבק, עליהם עוד להשתחוות לפניו. לגבי הדבק אין איפוא, שאלה של התעלות או הידרדרות בעולם החומרי. סבלו של הדבק שונה לחלוטין מסבלו של הקרמי, ממש כמו ההבדל שבין עונש מידה של אם אוהבת לעונש מיד אויב.
ועוד שאלה שיכולה להישאל: אם אלוהים הינו כל־יכול מדוע עליו להטיל את דבקיו למצוקות כדי להחזיר אותם למוטב? התשובה היא שיש כוונה מסויימת במצוקות הללו. בשעת מצוקה למשל, גוברת זיקתו של הדבק לאל; כאשר קרישנה חפץ לעזוב את בירת הפאנדוים ולשוב לביתו ופנה לבקש רשות, קונתידוי אמרה, ״קרישנה יקירי, בשעות מצוקה אתה נמצא עמנו תמיד, והנה עכשיו, אחרי שזכינו בכתר השלטון, אתה עוזב אותנו. הלוואי ויכולתי להמשיך ולחיות במצוקה, ורק שלא לאבד אותך.״ במצבי מצוקה, מסירותו של הדבק מתעצמת. האל מטיל איפוא, את הדבק לפעמים לסבל, כאות לחסד מיוחד. חוץ מזה נאמר שטעם האושר הופך מתוק יותר אחרי שטועמים את טעם המרירות. הריבון העליון יורד עלי־אדמות כדי לגונן על דבקיו מצרות. במילים אחרות, אם הדבקים לא היו בצרה, הריבון לא היה יורד. כי הריגת הזדים יכולה להתבצע בקלות רבה באמצעות אוניו. האנרגיה החיצונית, האלה דורגא, היא שמכלה את הזדים הרבים, ולא האל בעצמו צריך להרוג אותם; הוא יורד איפוא, כי חובתו לגונן על דבקיו. נריסימהדוה לא הופיע כדי להמית את הירניקשיפו, אלא כדי לראות את פרהלאדה ולברך אותו. במילים אחרות, הריבון הופיע כיוון שפרהלאדה הוטל לקשים גדולים.
כאשר אחרי לילה קודר מפציעה השמש בבוקר, זה נעים מאד. בלהט החום, מים קרים נעימים, ובצינת החורף, מים חמים נעימים. באופן דומה, טעמה של החדוה הרוחנית שמעניק הריבון הופך מהנה שבעתיים, אחרי שהדבק מתנסה בתנאי העולם החומרי.
הריבון המשיך: ״הדבק שהתרושש מנכסיו ונעזב על־ידי קרוביו, ידידיו ובני משפחתו, נשאר ללא משען ומגן; ואז, חסר כול, הוא מוצא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלי.״ שרילה נרותתמדאסה טהאקורה שר בהקשר זה, ״קרישנה אלי היקר, בנו של ננדה מהאראג׳ה, הנה אתה עומד לפני עם שרימתי ראדהאראני, בתו של המלך ורישבהאנו. עתה התמסרתי לך כליל. אנא, קבל אותי. אל תסלק אותי מעל פניך, כי אין לי מקלט מלבדך.״
הדבק שנקלע לכאורה לקשים ומתרושש מנכסיו ונעזב על־ידי קרוביו, מנסה להשיב לו את מעמדו הקודם ואת שיפעתו החומרית. אלא שלמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים, שב קרישנה ומכלה את משאביו. עד שלבסוף הוא מתאכזב כליל ממאמציו החומריים, ואז, מתוסכל מכשלונותיו הרבים, הוא מתמסר כליל לאל. קרישנה יועץ לדבק שכזה מתוך הלב להתרועע עם דבקים. בחברתם של דבקים מתפתחת בו באופן טבעי הנטייה לשרת את הריבון, והריבון מעניק לו אז את כל האפשרויות להוסיף ולהתקדם בתודעת קרישנה. הלא־דבקים לעומת זאת, חרדים מאד לשמור על תנאיהם החומריים, ומשום כך נמנעים בדרך כלל מלסגוד לאישיות אלוה; בתשוקתם לרווח חומרי מידי, אלה בוחרים לסגוד לשיוה או לאלים־למחצה השונים. בבהגוד־גיתא נאמר משום כך, קאנקשנתה קרמנאם סידדהים יג׳נתה איהה דותאה: הקרמים, שמחפשים הצלחה בעולם הזה, סוגדים לאלים־למחצה השונים. גם נאמר שם שסוגדיהם של האלים אינם בעלי תבונה בוגרת ביותר. הדבקים, מכל מקום, בגלל זיקתם העזה לאל, אינם פונים ברוב סכלות לאלים־למחצה.
קרישנה אמר אז למלך יודהישטהירה: ״דבקי אינו מתערער לנוכח קשיי החיים; הוא נשאר תמיד יציב ואיתן. משום כך אני נותן את עצמי לדבק שכזה ומבטיח שיוכל להשיג את שלמות החיים העליונה.״ החסד שהאל מעניק לדבק שכזה מתואר כברהמן; כלומר, שהינו אדיר ועצום כל כך, עד כי ניתן להשוותו רק לגדלותו השורה בכול של אלוהים. ברהמן פירושו גדול ללא גבול ומתפשט ללא גבול. חסדו של האל מתואר גם כפרמה, כיוון שדבר בעולם החומרי לא משתווה לו. והוא נקרא גם סוקשמם, או עדין מאד. חסדו של האל כלפי דבק שעבר מבחנים שכאלה אינו מתגלה איפוא, רק במימדים בלתי מוגבלים, אלא גם באיכות העדינה והגבוהה ביותר של אהבה נשגבת בין הדבק לאלוהיו. החסד הזה מתואר עוד כצ׳ינמאתרם, או רוחני לחלוטין. המילה מאתרם מציינת רוחניות טהורה, ללא שמץ של איכות חומרית. החסד מתואר גם כסת, או נצחי, ואננתקם, או אינסופי. דבקו של הריבון שזוכה בברכה רוחנית אינסופית שכזו, מה עוד נותר לו לבקש אצל האלים־למחצה? דבק של קרישנה אינו סוגד לברהמא, גם לא לשיוה ולשום אל משני שכזה; הוא מתמקד כליל בשירותו האוהב והנשגב לאל.
שוקדוה גוסואמי המשיך: ״האלים־למחצה, בראשם ברהמא ושיוה, גם אלים־למחצה כמו אינדרה, צ׳נדרה, ורונה ועוד כמותם—כולם נוטים להתרצות מהר מאד מסוגדיהם וגם להתרגז מהר אם אלה פועלים לא כשורה. וישנו, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינו כזה.״ מסתבר מזה שכל ישות חיים בעולם החומרי, לרבות האלים־למחצה, נתונה להשפעת שלוש מידות הטבע. ואכן, מידות הבערות והלהיטות שולטות מאד בעולם החומרי. גם סוגדיהם של האלים ומבקשי ברכתם נגועים באיכויות החומריות, ובמיוחד במידות הלהיטות והבערות. שרי קרישנה מסביר בבהגוד־גיתא שהברכות שהאלים־למחצה מעניקים הינן זמניות וחולפות ומשום כך זה לא נבון בכלל לבקש אותן. קל אמנם, באמצעות סגידה לאלים, להשיג שיפעה חומרית, אלא שהתוצאה הינה לפעמים הרת אסון ממש. רק אנשים מעוטי תבונה מעריכים ברכות שכאלה. בגלל שיפעתם החומרית, שהשיגו בזכות הברכות, אלה נמלאים אז יהירות ולעיתים אפילו מתכחשים למי שהעניק להם את הברכה.
שוקדוה גוסואמי אמר אז למלך פריקשית: ״מלך יקר, ברהמא, וישנו ושיוה—השילוש העיקרי של הבריאה החומרית—כל אחד מהם יכול לברך ולקלל כל אחד. מבין השלושה, ברהמא ושיוה מתרצים מהר וגם מתרגזים מהר. כאשר הם מרוצים הם מעניקים ברכות ללא שיקול הולם, וכאשר הם מתרגזים, גם אז אינם שוקלים, ומיד מקללים. רק וישנו אינו כזה; הוא שקול ומחושב. אם דבקו מבקש ממנו ברכה, הוא שוקל תחילה האם זו באמת ברכה טובה ומועילה. הוא לעולם לא יעניק ברכה שטומנת סכנה בחובה; ברוב חסדו, הוא שוקל תחילה את טובתו של הדבק. אלוה העליון הינו תמיד מלא בחסד, וגם אם נראה שהוא הורג זדים, או אפילו לכאורה כועס על דבקו—מעשיו מבורכים תמיד. הוא כולו טוב ומעשיו כולם טובים.
ובאשר לברכות שמעניקים האלים־למחצה, החכמים מספרים סיפור מעניין בהקשר זה שהתרחש בעבר, אודות ברכה ששיוה העניק לזד וריקאסורה, בנו של שקוני, בעטייה בעצמו נקלע לסכנה גדולה. וריקאסורה זה חפץ בברכה והתלבט למי כדאי לסגוד מבין שלושת השליטים כדי להשיג אותה. הוא פגש אז במקרה את הקדוש נארדה וביקש את עצתו למי לפנות כדי להשיג תוצאה מהירה מסיגופיו. הוא שאל: ״מבין שלושת השליטים—ברהמא, וישנו ושיוה—מי מתרצה הכי מהר?״ ונארדה, מבין את מזימתו, יעץ לו: ״אם תסגוד לשיוה, מהר מאד תגשים את משאלתך. שיוה מתרצה מהר מאד אולם גם מתרגז מהר. נסה איפוא, לרצות אותו.״ נארדה הוסיף גם וסיפר לו על זדים גדולים כמו ראונה ובאנאסורה שהתעשרו מאד אחרי שנשאו תפילות לאל־למחצה. נארדה היה מודע כמובן, לטבעו של הרשע ולא יעץ לו משום כך לפנות לוישנו או לברהמא, כי אנשים כמותו, אשר שרויים במידות הבערות, אינם יכולים לדבוק בסגידה שכזו.
וריקאסורה הרשע הלך אז לקדארנאתהה. אתר קדוש זה קיים עדיין בקרבת קשמיר. הוא מכוסה כמעט תמיד בשלג; רק למשך תקופה קצרה, בחודש יולי, ניתן לראות שם את דמות המורתי שבמקדש ודבקיו של שיוה הולכים כדי להשתחוות שם לפניו. על־פי העקרון הודי, מציעים מזון למורתי כמינחה לאש, ומשום כך קרבן אש הינו הכרחי בכל סוגי הפולחן. במיוחד לאלים מורה השאסתרה להגיש מזון באמצעות אש. הזד הלך איפוא, לקדארנאתהה והצית שם אש לסיפוקו של שיוה.
אחרי שהדליק את המדורה בשמו של שיוה, הוא התחיל לחתוך ניתחי בשר מגופו שלו והציע את זה כמינחה לאל־למחצה. זוהי דוגמה של סגידה במידת הבערות. בבהגוד־גיתא נזכרים סוגי קרבן שונים—במידת הטובות, במידת הלהיטות ובמידת הבערות. בגלל מגוון האנשים הרב שבעולם, ישנם גם כל מיני סוגים של הקרבות ושל תפסיה. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה התפסיה העליונה, היוגה העליונה, וההקרבה העליונה. הבהגוד־גיתא מאששת שהיוגה העליונה היא להגות בקרישנה בתוך הלב, וההקרבה העליונה הינה ביצוע סנקירתנה־יג׳נה.
בבהגוד־גיתא נאמר גם שסוגדיהם של האלים־למחצה איבדו את תבונתם. כפי שיסתבר בפרק הזה, וריקאסורה סגד לשיוה עבור מטרה חומרית עלובה ביותר, שהיתה גם זמנית וחסרת כל תועלת ממשית. אלא שהאסורות, או מי ששרויים במידת הבערות, מתאווים לברכות שכאלה מן האלים. תהליך הארצ׳נא־וידדהי, או הסגידה לוישנו או קרישנה לעומת זאת, הינו פשוט מאד ומנוגד לגמרי לסגידה במידת הבערות. קרישנה אומר בבהגוד־גיתא שהוא נכון לקבל מדבקו אפילו פרי, פרח או מעט מים, שהינם בהישג ידו של כל אחד, עשיר כעני. כמובן, איש עשיר אינו אמור להסתפק רק במעט מים, בפרי כלשהו או בעלה; עליו להציע לריבון בהתאם למעמדו. אולם מן העני מוכן הריבון לקבל אפילו את הצנועה שבמינחות. הסגידה לוישנו או לקרישנה הינה פשוטה מאד וכל אחד בעולם יכול לבצע אותה. הסגידה במידת הבערות, כמו זו של וריקאסורה, לעומת זאת, הינה קשה מאד ומכאיבה, ובסך הכול ביזבוז זמן לריק. משום כך הגיתא אומרת על סוגדים שכאלה שהם חסרי תבונה; הם בוחרים בתהליך סגידה קשה מאד והתוצאה המושגת הינה זמנית וחולפת.
שישה ימים המשיך האיש בסגידתו, ועדיין לא זכה לראות את שיוה, מושא הקרבתו. הוא חפץ לראות אותו פנים אל פנים ולבקש ממנו ברכה. זהו הבדל נוסף שבין זדים לדבקים. הדבק מציע את מינחותיו באהבה ובמסירות ובטוח שהאל מקבל אותן, בעוד שהזד משתוקק לראות במו עיניו את האל־למחצה שלו הקדיש את סגידתו ולקבל ממנו ברכה במישרין. הדבק גם אינו סוגד לקרישנה לצורך ברכה כלשהי. הוא נקרא משום כך אקאמה, או פטור מכל תשוקה, והלא־דבק נקרא סרוה־קאמה, מלא בתשוקות. ביום השביעי החליט הזד לכרות את ראשו ולהגיש את זה כמינחה. הוא הלך לרחוץ בנהר סמוך, ובלי אפילו ליבש את גופו ושערו, הוא עמד עתה לכרות את ראשו. על־פי הנוהג הודי, חיה שמשמשת לקרבן נרחצת תחילה, ומועלת לקרבן בעודה רטובה. שיוה נמלא אז חמלה כלפי האיש. החמלה הזו מקורה במידת הטובות. שיוה נקרא תרילינגה ומכאן שהחמלה שלו הינה מטבע הטובות, ונעורה כיוון שראה את הזד משליך את בשרו לאש הקרבן. מכל מקום, זוהי חמלה טבעית שמצויה בכל ישות חיה. אפילו אדם רגיל ימהר להציל אדם שמנסה להתאבד; זו חובתו והוא יעשה את זה כמאליו, מבלי שאיש אפילו יבקש ממנו. גם הופעתו של שיוה מתוך האש כדי לעצור את הרשע מהתאבדות לא היתה איפוא, מעשה של חסד מיוחד.
שיוה נגע בו, והאיש ניצל; פצעיו נירפאו מיד וגופו שב והיה כמו מקודם. שיוה אמר אז לזד: ״וריקאסורה יקר, אינך צריך לכרות את ראשך. בקש ממני כל ברכה שתחפוץ, ואני אמלא את משאלתך. איני מבין מדוע רצית לכרות את ראשך כדי לספק אותי, אני מתרצה אפילו ממעט מים.״ למעשה, על־פי השיטה הודית סוגדים לשיוה לינגה שבמקדש או לדמותו של שיוה פשוט עם מי גנגס. זאת משום שנאמר ששיוה מרוצה מאד כאשר מי גנגס נשפכים על ראשו. דבקיו מציעים לו בדרך כלל מי גנגס ועלי עץ הבילוה. עליו של העץ הזה משמשים במיוחד כמינחה לשיוה ולאלה דורגא. ומשתמשים גם בפירותיו של העץ. שיוה הסביר לוריקאסורה שהוא מתרצה גם מסגידה פשוטה ביותר. מדוע איפוא, הוא היה להוט כל כך לכרות את ראשו, ומדוע היה עליו להתיסר כל כך ולחתוך את גופו ולהשליך את הבשר לאש? לא היה כל צורך בסיגופים קשים שכאלה. מכל מקום, עתה, מתוך חמלה ואהדה, שיוה הופיע לפניו, נכון להעניק לו כל ברכה שיחשק.
הזד ביקש אז ברכה ניתעבת מאד ומטילת אימה. היה זה איש שטוף חטא, וחוטאים אינם יודעים איזה ברכה לבקש מן האלים. משום כך הוא ביקש עתה כוח מיוחד בעזרתו יוכל, פשוט עם נגיעת ידו בראשו של מישהו, לפוצץ לו את הראש ולהמית אותו. הזדים מתוארים בגיתא כדושקריתינה, או רשעים. קריתי פירושו בעל תכונות נעלות, אולם כאשר מתווספת הקידומת דוש, פירושו נתעב מאד. במקום להתמסר לאלוהים, הדושקריתינה סוגדים לאלים־למחצה עבור ברכות חומריות נתעבות. זדים שכאלה, באיצטלה של מדענים, ממציאים לעיתים כלי נשק קטלניים. אלה אינם מסוגלים בכוחותיהם המופלאים להציל את האדם ממוות; הם מסוגלים רק להמציא כלי משחית שמאיצים את תהליך המוות. שיוה יכול להעניק כל ברכה, והזד יכול היה לבקש ממנו משהו שיביא תועלת לחברה, אולם בחר ברוב אנוכיות ברכה שתמית מיד כל מי שרק יגע בו בידו.
שיוה, מבין את כוונת הזד, הצטער עתה מאד על שהבטיח להעניק לו כל ברכה שיבקש. הוא לא הפר אמנם את הבטחתו, אולם התעצב בתוך לבו על שעליו לתת לאיש ברכה אשר טומנת בחובה אסון לחברה האנושית. הזדים נקראים דושקריתינה, או רשעים, כיוון שלמרות שכלם הרב ומעלותיהם, הם מנצלים את אלה למעשים נתעבים. הזדים ממציאים למשל, נשק קטלני. אין ספק שהמחקר המדעי לפיתוח נשק דורש שכל רב. אולם במקום להמציא משהו מועיל לחברה, אלה ממציאים בסך הכול משהו שמאיץ את המוות, שגם כך מובטח לכל אחד. כמותם גם וריקאסורה לא ביקש משהו מועיל לכלל האנשים, אלא משהו מסוכן מאד. ומשום כך חש שיוה צער. דבקיו של הריבון לעומת זאת, אינם מבקשים שום ברכה, ואם הם מבקשים כבר משהו, זה לא מסוכן בכלל. זהו ההבדל שבין זדים לבין דבקים—בין חסידיו של שיוה לבין דבקיו של וישנו.
שוקדוה גוסואמי, בשעה שסיפר את סיפורו של וריקאסורה, כינה את המלך פריקשית כבהארתה, מתייחס ללידתו של המלך למשפחת דבקים. המלך, בעודו ברחם אמו, כבר ניצלו חייו בידי קרישנה, וגם עתה יכול היה לבקש להינצל מקללת הבראהמנה, אולם לא עשה זאת. הזד לעומת זאת, רצה להפוך לבן אלמוות ולהרוג כל אחד פשוט על־ידי מגע ידו. שיוה הבין את כל זה, אולם כיוון שהבטיח, העניק את הברכה.
והנה, האיש הרשע והנפשע הזה ניסה מיד להשתמש בברכה כדי להמית את שיוה ולגזול ממנו את אשתו גורי (פארותי) ולהתענג עמה. הוא החליט להניח את ידו על ראש האל־למחצה. כמה מביך היה אז מצבו של שיוה, נתון בסכנה בגלל ברכה שלו. זוהי דוגמה נוספת לשימוש לרעה שעושה מישהו בכוח שהשיג מן האלים־למחצה.
ללא שיקול נוסף, הסתער הזד על שיוה וניסה לגעת בראשו, והאל־למחצה, ברוב אימה, גופו רועד מחלחלה, החל לנוס אז על נפשו; מן האדמה הוא נמלט לשמיים, מן השמיים לכוכבים אחרים, ואפילו הגיע אל קצה היקום, מעבר למערכות הכוכבים העליונות. הוא נמלט ממקום למקום, והזד ממשיך לדלוק בעקבותיו. לא ברהמא, לא אינדרה, לא צ׳נדרה, גם לא שאר שליטיהם של הכוכבים השונים יכולים היו להושיעו, ומשום כך, כאשר בא אליהם, אלה לא פצו אפילו פה.
לבסוף הוא פנה לוישנו שנמצא ביקום זה בכוכב שותדויפה. אפילו שכוכב זה מצוי ביקום החומרי, הינו כוכב ויקונטהה ואינו נתון להשפעת האנרגיה החיצונית. וישנו נמצא אמנם בכל מקום בהיבטו השורה בכול, אולם במקום שהוא נמצא בעצמו, שוררת אוירת ויקונטהה.
בבהגוד־גיתא נאמר שהריבון מצוי בלבן של כל ישויות החיים. מכאן שהוא מצוי גם בלבם של יצורים נחותים מאד, אולם אין להסיק מזה שגם הוא הופך אז לנחות. כל מקום שבו הוא נמצא הופך לויקונטהה. וכך, כוכב שותדויפה שבתוך היקום הזה הינו ויקונטהלוקה. בשאסתרה נאמר שמגורים ביער הינם במידת הטובות, מגורים בעיירות ובכפרים הינם במידת הלהיטות, ומגורים במקומות שבהם שלטת התמכרות לארבע פעולות החטא—פריצות מינית, שכרות וסמים, אכילת בשר, והימורים—מגורים שכאלה מושפעים ממידת הבערות. מכל מקום, מגורים במקדש של וישנו, אישיות אלוה, הינם ויקונטהה, ללא הבדל היכן מצוי המקדש, שהרי המקדש עצמו הינו ויקונטהה. משום כך, אפילו שכוכב שותדויפה, מצוי בתחומי העולם החומרי, הריהו כוכב ויקונטהה ממש.
שיוה נכנס סוף סוף לשותדויפה. היו שם קדושים דגולים, כולם פטורים מצרות העין של העולם החומרי, גם מעשיהם נקיים מארבע הפעילויות הארציות—דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה. ומי שמגיע לשם, לא שב עוד לעולם החומרי. נאראינה, שידוע כאוהב דבקיו, הבין את הסכנה הנוראה שמאיימת על שיוה, ומיהר אז ויצא, מחופש כברהמצ׳ארי, לפגוש את שיוה ממרחק. הוא נראה כמו ברהמצ׳ארי מושלם, עם חגורה למותניו, חוט קדוש ועור צבי לגופו, ומקל ברהמצ׳ארי וחרוזי רודרה בידיו. (חרוזי רודרה הינם שונים מחרוזי תולסי ומשתמשים בהם דבקיו של שיוה). נאראינה עמד אז מול שיוה והזוהר שהפיץ גופו שבה כליל את לב האל־למחצה, גם את לבו של וריקאסורה הרשע.
כדי לזכות באהדתו של וריקאסורה ובתשומת לבו, נאראינה השתחווה אז לפניו, עוצר אותו ממרדפו, ואמר לו: ״הו בן שקוני, ממראך העייף ניכר שהגעת לכאן ממרחקים. מדוע באת ממרחק שכזה? מהי תכלית בואך? אתה נראה עייף ורצוץ, נוח מעט בבקשה. אל לך להתיש את גופך שלא לצורך; כל אחד מחשיב מאד את גופו, שהרי רק באמצעות הגוף הזה ביכולתו להגשים את מאוויי ליבו. משום כך עלינו להיזהר ממאמץ מיותר.״
הברהמצ׳ארי כינה את וריקאסורה כבנו של שקוני כאילו לשכנע את האיש שאביו הכיר אותו, ווריקאסורה התרשם אכן, שהינו מכר המשפחה, ודבריו האוהדים נגעו ללבו. עוד לפני שיכול היה הזד לטעון שאין לא זמן לנוח, מיהר הריבון והסביר לו את חשיבות הגוף, והלה השתכנע כמובן, שהרי כל אדם, ובמיוחד זדים, מייחסים חשיבות רבה מאד לגופם.
עתה, כדי להוסיף ולהרגיע את האיש, אמר הברהמצ׳ארי: ״אדוני היקר, אם תאות לגלות לי את המשימה לשמה טרחת ובאת עד הלום, יתכן שאוכל לסייע לך להשיג בקלות את מטרתך.״ הריבון כמו אמר בעקיפין שמאחר שהוא הינו הברהמן העליון, הרי שיוכל לפתור את המצב המסובך שיצר שיוה.
מפויס כליל ממתק מילותיו של הריבון בדמות של ברהמצ׳ארי, גילה לו אז הזד את סיפורה של הברכה. והריבון השיב: ״אני לא מאמין ששיוה באמת נתן לך ברכה כזו. עד כמה שידוע לי, הוא לא כל כך שפוי בדעתו. הוא רב עם דקשה, חותנו, וקולל להפוך לפישאצ׳ה (רוח רפאים), ועכשיו הפך למנהיגם של השדים והרוחות. משום כך לא הייתי מאמין כלל לדבריו. אולם אם אתה בכל זאת מאמין, מדוע שלא תבדוק קודם ותנסה לגעת עם ידך בראש שלך? כי אם תוכח הברכה כסתם מירמה, או אז, תהרוג מיד את השקרן הזה, כדי שלא יעז להעניק עוד מין ברכות כוזבות כאלה.״
פורש את אשליתו העילאית ומתעתע כך בזד במתק מילותיו, השכיח ממנו הריבון את עוצמתו של שיוה ואת עוצמת ברכתו. ועתה, משוכנע כליל, ברוב בילבול, נגע האיש עם ידו בראש שלו, ומיד התפוצץ ראשו כמו ממכת ברק, ומת. האלים־למחצה מעדן החלו להמטיר פרחים, משתחווים לפני הריבון ומפארים אותו במזמורי הלל והודיה. תושבי המערכות העליונות—האלים־למחצה, הפיתא, הגנדהרוים ותושבי ג׳נלוקה—כולם המטירו פרחים על אישיות אלוה.
כך גאל שרי וישנו בדמות של ברהמצ׳ארי את שיוה מסכנה נוראה והציל את המצב כולו. הוא גם הסביר לשיוה שהזד הומת כתוצאה ממעשיו החטאים, שהנפשע שבהם היה נסיונו לממש את כוחו על אדונו. הוא אמר, ״שיוה יקירי, מי שפוגע בנשמות גדולות, אינו יכול להמשיך ולהתקיים. חטאיו שלו מכחידים אותו. כזהו גם מקרהו של הרשע הזה, שביצע עבירה חמורה נגדך.״
כך, בחסדו של אישיות אלוה, הנשגב לכל המידות החומריות, ניצל שיוה ממוות מידיו של זד. כל מי ששומע את הסיפור הזה באמונה ובמסירות, אין ספק שישתחרר מן השיעבוד החומרי, גם משבי אויביו.