המלך פריקשית חקר עתה את שוקדוה גוסואמי בנקודה חשובה ביותר להבנת נושאים רוחניים. הוא שאל: ״הידע הודי דן בעיקרו בנושאים שבתחומי שלוש מידות הטבע החומרי. כיצד אם כן, ביכולתו לגעת בנושאים נשגבים, שמעבר לשלוש המידות? המחשב הינו חומרי, וגם צלילי המילים הינם חומריים. כיצד יכול איפוא, הידע הודי, שמבוטא באמצעות צלילים ומחשבות חומריים, לתאר את הנשגב? כאשר מתארים דבר כלשהו, חיבים לתאר גם את המקור שלו ואת תכונותיו ומעשיו. תיאור שכזה מתבצע באמצעות מחשבה חומרית וצלילים חומריים. מכל מקום, הברהמן, או האמת המוחלטת, הינו משולל תכונות חומריות, בעוד שכוח הדיבר שלנו אינו מסוגל לחרוג מעבר לתכונות חומריות. איני מבין איפוא, כיצד יכולות מילותיך לתאר את ברהמן. לא ברור לי כיצד ניתן להבין את הנשגב באמצעות הגיית צלילים חומריים.
המלך פריקשית ביקש למעשה, לוודא בשאלתו האם הודות מתארות את האמת המוחלטת בסופו של דבר כאישיות או כמופשטת. האמת המוחלטת מובנת בשלושה היבטים, בסדר עולה—ברהמן בלתי אישי, פרמאתמא מקומי, שמצוי בלבו של כל אחד, ולבסוף, קרישנה, אישיות אלוה.
הודות דנות בשלושה סוגי פעולות. האחד נקרא קרמה־קאנדה, או פעילות על־פי ההוראות הודיות. פעילות כזו מטהרת בהדרגה את מבצעה ומביאה אותו להבנת מעמדו האמיתי; הסוג השני הוא ג׳נאנה־קאנדה, או תהליך להבין את האמת באמצעות שכלתנות עיונית; והשלישי הוא אופאסנא־קאנדה, או סגידה לאישיות אלוה ולעיתים גם לאלים־למחצה. הסגידה לאלים־למחצה שמומלצת בודות מושתתת תמיד על הבנת יחסיהם של האלים־למחצה עם האל העליון. מאישיות אלוה נובעים חלקים רבים; אחדים נקראים סואמשה, או התרחבויות אישיות, ואחדים נקראים ויבהיננאמשה, או ישויות החיים. ההתרחבויות הללו, הסואמשה והויבהיננאמשה, כולן מקורן באישיות אלוה הראשוני. התרחבויות הסואמשה נקראות וישנו־תתתוה, והויבהיננאמשה נקראות ג׳יוה־תתתוה. האלים־למחצה השונים כולם הינם ג׳יוה־תתתוה.
ישויות החיים הוטלו ברובן לעולם החומרי כדי לפעול בו לצורך עינוג חושים; הסגידה לאלים־למחצה מומלצת איפוא, לפעמים כדי לווסת ולמתן אותן נשמות שמכורות מדי לתענוגות חושים. זה מאושש בבהגוד־גיתא. אדם שקשור למשל, לאכילת בשר—הודות מתירות לו לאכול בשר של עז (ולא חיה אחרת) שהועלתה כמינחה לאלה קאלי על־פי כללי הקרמה־קאנדה. המטרה אינה לעודד אכילת בשר, אלא לאפשר את זה למי שמתעקש, אולם תחת הגבלות וכללים מסויימים. הסגידה לאלים־למחצה אינה איפוא, סגידה לאמת המוחלטת. אולם באמצעות סגידה כזו ניתן להתעלות בהדרגה ולהכיר בעקיפין באישיות אלוה. הכרה עקיפה שכזו מתוארת בבהגוד־גיתא כאוידהי, או בלתי מוסמכת. וכיוון שהסגידה לאלים־למחצה אינה מוסמכת, האימפרסונליסטים מדגישים את ההתמקדות בהיבט הברהמן של האמת המוחלטת.
שאלתו של מהאראג׳ה פריקשית היתה מהי מטרתו הסופית של הידע הודי—התמקדות בהיבט הבלתי אישי של האמת המוחלטת או בהיבט האישי? אחרי הכול, שני היבטיו של האל—האישי והבלתי אישי—שניהם נשגבים לתפיסתנו החומרית. ההיבט הבלתי אישי, או זוהר הברהמן, הינו קרינת גופו של קרישנה. הקרינה הזו פושטת בבריאה כולה, ואותו חלק אשר מכוסה בענן החומרי נקרא הבריאה החומרית, או עולם שלוש המידות—סתתוה, רג׳ס ותמס. כיצד יכולים אותם אנשים שמצויים בתוך הענן שנקרא העולם החומרי לתפוס את האמת המוחלטת באמצעות שיטות לימוד שכלתניות עיוניות?
בתשובה לשאלתו של המלך, שוקדוה גוסואמי השיב שאישיות אלוה ברא אמנם את המחשב, החושים וכוח החיות לצורך עינוג חושים במסע ההתגלגלות מגוף לגוף, אולם הוא ברא את אלה גם לצורך השתחררות מן הקיום החומרי. במילים אחרות, ניתן להשתמש בהם לעינוג חושים ולהתגלגלות מגוף ולגוף, או לצורך גאולה. הוראות הודות נועדו לאפשר לנשמות המותנות לענג את חושיהן על־פי כללים מגבילים, זאת כדי לרומם אותן בהדרגה; וכאשר התודעה מיטהרת לחלוטין, שבה הנשמה למעמדה המקורי וחוזרת הביתה לאלוהות. כוח החיות הינו בעל תבונה. על האדם לשלוט איפוא, עם תבונתו במחשבו ובחושיו. הנשמה המותנית הופכת בת חורין, כאשר המחשב והחושים מיטהרים באמצעות שימוש נכון בתבונה. אולם אותה נשמה מותנית שאינה משתמשת בתבונתה לשליטה על המחשב והחושים—זו ממשיכה ומתגלגלת מגוף לגוף בחיפוש אחר עינוג חושים.
נקודה נוספת שעולה מתשובתו של שוקדוה גוסואמי היא שהריבון ברא את המחשב, החושים והתבונה של הישות היחודית. לא נאמר שישויות החיים בעצמן נבראו. אלה קימות לעד כחלקיקיו של אלוהים, ממש כמו שקרני השמש קיימות עם השמש יחדיו. אולם אף שהנשמות הינן חלקיקים נצחיים של האל, לעיתים הן מוטלות לחשכת הבערות, לענן התפיסה החומרית.
התהליך הודי כולו נועד להסיר בהדרגה את החשיכה הזו, וכאשר מחשבה וחושיה של הנשמה המותנית מיטהרים כליל, היא שבה למצבה המקורי, שנקרא תודעת קרישנה, וזוהי גאולה.
הסותרה, או הצופן, הראשון של הודאנתה־סותרה שואל לגבי האמת המוחלטת. אתהאתו ברהמה־ג׳יג׳נאסא: מהו טבעה של האמת המוחלטת? הסותרה השניה משיבה שהאמת המוחלטת הינה המקור לכול. כל עולם התנסותנו, לרבות חיים מותנים—הכול נובע ממנה. זו האמת המוחלטת שבראה את המחשב, החושים והתבונה. ומכאן שגם היא איננה משוללת מחשב, תבונה וחושים. כלומר, היא אינה משוללת אישיות. עצם המילה ״לברוא״ מצביעה על תבונה נשגבת. כאשר אב למשל, מוליד ילד, הילד ניחן בחושים כיוון שגם לאב יש חושים. הילד נולד עם ידיים ורגליים, כיוון שגם האב הינו בעל רגליים וידיים. משום כך נאמר שהאדם נוצר בצלם אלוהים. האמת המוחלטת הינה איפוא, אישיות עליונה אשר ניחנת בחושים, במחשב ובתבונה נשגבים. ומי שתבונתו, מחשבו וחושיו היטהרו מתפיסות חומריות, יוכל להבין שהאמת המוחלטת בהיבטה המקורי הינה אישיות.
התהליך הודי מרומם בהדרגה את הנשמה המותנית ממידת הבערות למידת הלהיטות וממידת הלהיטות למידת הטובות. מידת הטובות הינה מאירה דיה כדי להבין את הדברים כמות שהם. עץ למשל, צומח מאדמה, ומן העץ ניתן להבעיר אש. בתהליך ההצתה תחילה פוגשים בעשן, אחר כך בחום, ולבסוף באש. וכאשר האש בוערת, או אז ניתן להשתמש בה למטרות שונות. האש הינה איפוא, המטרה הסופית. בדומה לכך, בשלב של חיים חומריים נחותים שלטת מאד מידת הבערות. עם התקדמות האדם מחיי פרא לחיי תרבות נעלמת בהדרגה הבערות. חיים תרבותיים נשלטים על־ידי מידת הלהיטות. אדם בבערות מספק את חושיו בצורה גסה, ובן התרבות שהתעלה ללהיטות מספק את חושיו בצורה מעודנת ומלוטשת. מכל מקום, מי שהתעלה למידת הטובות מבין שחושיו ומחשבו עוסקים עתה בפעילות חומרית רק בגלל שהם מכוסים בתודעה מעוותת. וכאשר התודעה המעוותת הופכת בהדרגה לתודעת קרישנה, או אז נפתח נתיב הגאולה. החושים והמחשב אינם מהווים איפוא, מחסום בפני הגעה לאמת המוחלטת. נכון שכל עוד אלה אינם טהורים, הם אינם מסוגלים להעריך את טבעה של האמת, אולם כאשר הם מיטהרים, ביכולתם להבין את האמת כמות שהיא. התהליך המטהר הזה נקרא שירות מסור, או תודעת קרישנה.
בבהגוד־גיתא נאמר בבירור שמטרת הידע הודי היא להבין את קרישנה, וקרישנה מובן באמצעות שירות מסור, שמתחיל עם תהליך ההתמסרות. הבהגוד־גיתא מורה גם לזכור את קרישנה תמיד. על האדם לעסוק תמיד בשירות אוהב לאל, עליו גם לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כי רק באמצעות התהליך הזה ניתן להיכנס לממלכת אלוהים.
באמצעות השירות המסור, מואר האדם במידת הטובות ומשתחרר ממידות הלהיטות והבערות. המילה אאתמנא מציינת את השלב שבו ניחן האדם בכישורים ברהמיניים ורשאי ללמוד את האופנישדים, שהינם חלק מן הספרות הודית. האופנישדים מתארים את מעלותיו הנשגבות של האל בדרכים שונות. אלוה עליון, או האמת המוחלטת, נקרא נירגונה. אולם אין להסיק מכך שהוא משולל תכונות. כי רק בגלל שהוא ניחן בתכונות, גם לנו, ישויות החיים המותנות, יש תכונות. מכל מקום, תכונותיה של האמת המוחלטת הינן נשגבות ושונות לחלוטין מתכונות חומריות שמושפעות מאיכויות הבערות, הלהיטות והטובות. כל לימוד האופנישדים תכליתו ללמד את זה, וזוהי ההבנה הודית הנכונה. חכמים דגולים כמו ארבעת הקומארים, ובראשם סנקה, קיבלו את העקרונות הללו של הידע הודי והתעלו בהדרגה מהבנת ההיבט הבלתי אישי של האל לסגידה לאישיות אלוה. גם לנו מומלץ לעקוב אחר אישים דגולים שכאלה. ושוקדוה גוסואמי הינו אחד מאלה, ומכאן שתשובתו למהאראג׳ה פריקשית הינה מוסמכת לחלוטין. כי מי שצועד בעקבות בני סמכא שכאלה, צועד בבטחה על נתיב הגאולה, ואין ספק שיגיע לבסוף הביתה לאלוהות. זו הדרך להשגת השלמות האנושית.
שוקדוה גוסואמי המשיך ואמר למלך פריקשית: ״מלכי היקר, עתה אספר לך סיפור יפה בהקשר זה. זהו סיפור חשוב, כיוון שקשור לנאראינה, אישיות אלוה. זוהי שיחה בין נאראינה רישי והקדוש הדגול נארדה. נאראינה רישי חי עד עצם היום הזה בבדריקאשרמה שבהרי ההימליה ומקובל לחשוב אותו להתגלות של נאראינה. פעם, בעת שנארדה, גדול הדבקים והקדושים מבין האלים־למחצה, תר בכוכבים השונים, הוא התאווה לפגוש את הסגפן המהולל מבדריקאשרמה ולחלוק לו כבוד. הקדוש הזה, נאראינה רישי, שהינו התגלות אלוה, מבצע סיגופים קשים מראשית הבריאה כדי ללמד את תושבי בהארתורשה כיצד להשיג את השלמות העליונה ולשוב הביתה לאלוהות. תירגולו הסגפני הפך לדוגמה ומופת לכלל בני האדם.״
בדריקאשרמה נמצא בחלק הצפוני של הרי ההימליה ומכוסה תמיד בשלג. עד היום נוהגים הודים דתיים לבקר שם בעונת הקיץ, כאשר השלג אינו כבד כל כך.
פעם, נאראינה רישי ישב בחברת דבקים רבים בכפר קלאפגראמה. כמובן, לא היו אלה חכמים רגילים שישבו עמו, וגם הקדוש נארדה הופיע שם. אחרי שנארדה השתחווה לפני הרישי, הוא שאל אותו ממש אותה שאלה שפריקשית שאל את שוקדוה גוסואמי. והרישי בתשובתו התבסס על קודמיו וסיפר כיצד נדונה השאלה הזו בכוכב ג׳נלוקה. ג׳נלוקה נמצא מעל כוכבי סורגלוקה, כגון הירח, כוכב נוגה וכו׳. בכוכב זה חיים קדושים וחכמים דגולים וגם הם דנו בשאלת הבנת הברהמן וזהותו האמיתית.
החכם נאראינה אמר אז: ״נארדה יקר, עתה אתאר בפניך אירוע שהתרחש לפני הרבה הרבה שנים. תושבי העדן נאספו פעם לאסיפה גדולה, ובאסיפה נכחו כמעט כל הברהמצ׳ארים החשובים כגון ארבעת הקומארים—סנת, סננדנה, סנקה וסנאתנה קומארה. הדיון נסוב אודות הבנת האמת המוחלטת, ברהמן. אתה לא נכחת שם כיון שבדיוק ביקרת אצל התרחבות שלי, אנירודדהה, שחי באי שותדויפה. בפגישה הזו דנו הנאספים בהרחבה באותה שאלה ששאלת אותי, והשיחה היתה מעניינת מאד. הם נגעו בנקודות עדינות ביותר, ואפילו הודות לא היו מסוגלות לפתור את הסוגיות המורכבות שעלו שם.״
נאראינה רישי מסביר כאן לנארדה שאותה שאלה ששאל נדונה בפגישה בג׳נלוקה. זוהי דרך ההבנה באמצעות פרמפרא, או שושלת מורים. מהאראג׳ה פריקשית פנה לשוקדוה גוסואמי, שוקדוה גוסואמי התייחס בתשובתו לנארדה, ששאל שאלה זהה את נאראינה רישי, ונאראינה רישי, בתשובתו לנארדה, התייחס לסמכות גבוהה עוד יותר—לדיון בג׳נלוקה בין ארבעת הקומארים הדגולים. ארבעה ברהמצ׳ארים אלה הינם מלומדים דגולים בודות ובשאסתרות. ידיעתם העצומה, שמעוגנת בהתנזרות ובסיגופים רבים, מתגלה באופיים המושלם. התנהגותם ידידותית מאד ועדינה ואינם מפלים בין ידידים ושוחרי טוב לאויבים. הם שרויים בנשגב ומעבר לכל שיקולים חומריים, ומשום כך אינם מושפעים מן השניויות החומריות. בשיחה הזו, אחד האחים, סננדנה, נבחר לדבר, והשאר הפכו לקהל השומעים.
סננדנה אמר: ״אחרי חורבן עולם התופעות, האנרגיה כולה והעולם, בצורתו הגרעינית, נכנסים לגופו של גרבהודקשאיי וישנו. הריבון נשאר כך, שקוע בתרדמה ממושכת מאד. וכאשר שב הצורך בבריאה, נציגי הודות מתאספים סביבו ומתחילים להלל אותו ולתאר את עלילותיו המופלאות, הנשגבות. זה דומה למלך שממנה קריינים שתפקידם להעיר אותו כל בוקר עם מזמורי הלל שמפארים את מעשי גבורתו.״
״נציגי הודות החלו אז לשורר: ׳הו הבלתי מנוצח, אתה הינך אלוה עליון. איש אינו שווה לך, אף לא גדול ממך. גם מעשיו של איש אינם מהוללים יותר. הלל לך! הלל לך! מטבעך הנשגב, אתה ניחן במלואם בששת השפעים, ומשום כך בכוחך לגאול את הנשמות המותנות כולן משליטתה של מאיא. הו אל עליון, אנחנו מתפללים ומתחננים שבחסדך אכן תעשה זאת. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים שלך, ומשום כך הינן גם נצחיות ומלאות חדוה וידע מטבען. מכל מקום, באשמתן הן מנסות לחקות אותך ולהפוך למתענגות העליונות; ובגלל ההתעלמות הזו ממעמדך העליון, הן הפכו עתה לעברייניות. והעבריינים מוטלים להשגחת אונך החומרי. במצב שכזה מעלותיהן הטבעיות—החכמה והחדווה הנשגבת—מתכסות בענני שלוש האיכויות החומריות. הבריאה החומרית, אשר מורכבת משלוש מידות הטבע, הינה ממש כמו בית סוהר לנשמות המותנות. אלה נאבקות קשה מאד להיחלץ מן השיעבוד החומרי, ובהתאם למצביהן השונים נועדו להן גם פעילויות שונות. אולם הפעולות הללו כולן מבוססות על ידע שמקורו בך. רק בהשראת חסדך יכול מישהו לבצע פעילות צדיקה. ומבלי למצוא מקלט בכפות רגליך, איש לא יכול לגבור על השפעת אונך החומרי. למעשה, אנו, נציגי הידע הודי, עוסקים תמיד בשירותך, בסיוע לנשמה המותנית להבין אותך.׳״
התפילה הזו של נציגי הודות מראה שהודות נועדו לסייע לנשמות המותנות להבין את קרישנה. נציגי הודות, או השרותי, שבו ופיארו את האל וזימרו ״ג׳יה! ג׳יה!״ כלומר, שהריבון הינו מהולל על מעשיו המופלאים. והנפלא מכל זהו חסדו לנשמות המותנות בחלצו אותן משביה של מאיא.
ישויות החיים שבגופים השונים הינן רבות לאינספור, חלקן נעות וחלקן ניחות. הן סובלות עתה בחיים מותנים בגלל ששכחו את יחסיהן הנצחיים עם אלוהים. כאשר ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ולשלוט באנרגיה החומרית, היא נלכדת מיד בידי אותה אנרגיה, שמציעה לה 8,400,000 סוגי גוף שונים לבחירתה. ולמרות שהיא סובלת אז משלושת סוגי הסבל החומרי, היא סוברת ברוב אשליתה שהיא אדון כל הסובב אותה. סבוכה כך באשלית האנרגיה החומרית שמיוצגת בשלוש מידות הטבע, היא אינה יכולה להשתחרר, ללא חסדו של הריבון כלפיה. ישות החיים אינה מסוגלת לגבור על השפעת המידות החומריות במאמציה שלה. מכל מקום, האנרגיה החומרית פועלת בשליטתו של הריבון, ומשום כך מצוי האל מחוץ לתחומיה. ומלבדו, כל ישויות החיים—החל מברהמא וכלה בנמלה הזעירה—כולן מובסות במגען עם הטבע החומרי.
האל ניחן במלואם בששת השפעים—עושר, חוזק, פרסום, יופי, ידע ופרישות. ומשום כך רק הוא לבדו אינו שבוי בתעתועי הטבע החומרי. מבלי להיות מודעת לקרישנה, ישות החיים אינה יכולה להגיע אליו, אולם הריבון הכל־יכול, נשמת־העל, יכול להכתיב לה מבפנים. בבהגוד־גיתא הריבון מורה, ״כל מעשה, עשה למעני; כל מאכל, הצע קודם לי; תרומות תן בראש ובראשונה לי; וסיגופים בצע עבורי.״ כך מודרכים הקרמים לפתח בהדרגה תודעת קרישנה. להוגי הדעות קרישנה מורה להתעלות בהדרגה באמצעות אבחנה בין ברהמן למאיא. ומי שניחן כבר בידע בוגר, מתמסר לאל, או כפי שקרישנה אומר בבהגוד־גיתא, ״אחרי לידות רבות מאד, הוגה הדעות החכם מתמסר לי.״ וליוגים מומלץ להגות בקרישנה בתוך לבם; באמצעות תירגול ממושך שכזה של תודעת קרישנה, יכול היוגי להשתחרר מן השיעבוד לאנרגיה החומרית. מכל מקום, הדבק עוסק כבר מן הראשית בשירות מסור ואוהב, ומשום כך, כפי שנאמר בבהגוד־גיתא, הריבון מכוון אותו לבוא אליו ללא כל קושי או סטיות. רק בחסדו של האל יכולה ישות החיים להבין את מעמדם המדויק של ברהמן, פרמאתמא ובהגואן.
דבריהם של נציגי הודות מוכיחים בבירור שמטרת הספרות הודית כולה היא להבין את קרישנה. קרישנה נהנה תמיד, בעולם החומרי וברוחני. מאחר שהוא המתענג העליון, הרי שההבחנה הזו שבין חומרי לרוחני לא קיימת עבורו. העולם החומרי מהווה מכשול לישויות חיים רגילות, כיוון שאלה נתונות לשליטתו. אולם כיוון שקרישנה הינו שליט העולם, הרי שאינו מושפע בכלל מן המכשולים שזה מציב. משום כך נאמר בודות, בחלקים שונים של האופנישדים, ״ברהמן הינו נצחי ומלא חדווה וידע, ואף שאלוהים הינו אחד ויחיד, הוא נמצא בלבה של כל ישות חיה.״ הוא שורה בכול ונכנס אפילו לכל אטום. הוא נשמת־העל ששולט במעשיהן של ישויות החיים; הוא חי עמן, צופה במעשיהן, ומאפשר להן לפעול על־פי רצונן ומעניק להן את תוצאות מעשיהן. הוא כוח החיות שבכל הדברים, אולם בעצמו נשגב לאיכויות החומריות כולן. הוא כל־יכול; הוא מומחה ביצירת הכול, ובזכות ידיעתו הטבעית, העילאית, בכוחו להביא כל אחד תחת שליטתו, ומכאן שהוא אדון כולם. הוא מתגלה לעיתים על־פני האדמה, אף שבו־זמנית הוא מצוי בכל החומר. כאשר הוא מתאווה להתרחב לדמויות לאינספור, הוא שולח מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מופיעות ישויות החיים הרבות. הכול נוצר מאונו העילאי, וכל דבר בבריאתו נראה מושלם וללא פגם.
מי שרוצים להיגאל מן העולם החומרי צריכים לסגוד לאישיות אלוה, סיבת כל הסיבות כולן. הוא כמו כלל האדמה; מן האדמה מיצרים כדי חרס רבים, הכדים בעצמם ניצבים על האדמה, וכאשר אלה נשברים, שבים יסודותיהם ונטמעים באדמה. למרות שהאל הינו מקור לתופעות לאינספור, האימפרסונליסטים בוחרים להדגיש את המשפט הודי, סרום קהלו אידם ברהמה: ״הכול זה ברהמן.״ זאת משום שאינם מתיחסים בכלל לשלל התופעות שנובעות מסיבתו הראשונית של ברהמן. הם מתיחסים רק לעובדה שהכול נובע מברהמן, והכול שב עם כליונו ונטמע בברהמן, ובשלב הבינים, כשהכול נגלה בתופעות שונות, זה גם ברהמן. הם מאמינים איפוא, שלפני הבריאה החומרית היה הכול בברהמן, אחרי הבריאה נשאר עולם התופעות בברהמן, ואחרי החורבן, הכול ניטמע בברהמן, אלא שאינם יודעים מהו ברהמן זה. זה מוסבר בבירור בברהמה־סמהיתא: ישויות החיים, המרחב, הזמן, וכל היסודות החומריים, כגון אש, אדמה, מים, ומחשב, אלה כולם מהווים כלל עולם התופעות, שידוע כבהור בהווה וסוה, ומתגלה מגווינדה. בכוחו של גווינדה הכול משגשג, ואחרי החורבן, הכול נכנס ונשמר בגווינדה. משום כך ברהמא אומר, ״אני סוגד לגווינדה, אלוה המקורי, שהינו סיבת כל הסיבות.״
המילה ברהמן מורה על הגדול מכול וזה שמקיים את הכול. האימפרסונליסטים נמשכים לגודלם של השמים, אולם בגלל ידע מועט, אלה אינם נמשכים לגודלו של קרישנה. מכל מקום, בחיים המעשיים אנו נמשכים לגדולתו של אדם ולא סתם להר גדול. למעשה, המונח ברהמן מתיחס לקרישנה בלבד; ומשום כך ארג׳ונה מודה בבהגוד־גיתא שקרישנה הינו פרמברהמן, או המקום בו נח הכול.
קרישנה הינו הברהמן העליון כיוון שניחן בידע בלתי מוגבל, באונים בלתי מוגבלים, בכוח בלתי מוגבל, בהשפעה בלתי מוגבלת, ביופי בלתי מוגבל, ובפרישות בלתי מגובלת. מכאן שהמילה ברהמן מתאימה לתאר את קרישנה בלבד. ובגלל שהברהמן הבלתי אישי הינו קרינת גופו הנשגב של האל, ארג׳ונה מאשש שהוא פרמברהמן. הכול נמצא בברהמן, אולם הברהמן נובע מקרישנה, ומכאן שקרישנה הינו הברהמן העליון, כלומר, פרמברהמן. היסודות החומריים נחשבים לאונו הנחות של קרישנה; אלה, בהתרכבותם ההדדית, מחוללים את עולם התופעות, שנשען כולו על קרישנה, ואחרי החורבן אלה נכנסים לגופו כאנרגיה סמויה. מכאן שקרישנה הינו סיבת עולם התופעות, וגם סיבת חורבנו.
סרום קהלו אידם ברהמה פירושו שהכול הוא קרישנה; כך רואה המהאבהאגותה. הלה רואה כיצד הכול מתיחס לקרישנה. לפי האימפרסונליסטים, קרישנה הפך לרבים, ומאחר שהכול זה הוא, הרי שסגידה לכל דבר הינה סגידה לו. אלא שקרישנה משיב בבהגוד־גיתא לטיעון הכוזב הזה: למרות שהכול זה אונים שלו בצורות שונות, הוא בעצמו אינו נמצא בכול. הוא נוכח ולא נוכח בו־זמנית; הוא נוכח באמצעות אונו, אולם אינו נוכח בעצמו, כמקור האון. בחושינו הגשמיים איננו מסוגלים לתפוס את הנוכחות ואי הנוכחות הבו־זמניות הללו. מכל מקום, זה מוסבר באופן ממצה באישופנישד. נאמר שם שהאל הינו שלם ומושלם ולמרות שנובעים ממנו אונים לאינספור, על שלל גילוייהם והשתנויותיהם, הוא בעצמו אינו משתנה. מכאן שאדם נבון, שהבין שהוא הינו סיבת הסיבות, צריך לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו.
קרישנה מורה לכול להתמסר לו, וזוהי מהות ההוראות הודיות כולן. מאחר שהוא סיבת כל הסיבות, החכמים והקדושים למיניהם כולם סוגדים לו, על־פי כללי הכתובים. ומי שעוסקים בהגות—אלה הוגים בדמותו בתוך לבם. כך הוגים הדגולים באנשים בקרישנה תמיד. ומי שמחשבו שבוי כך ושקוע בקרישנה, רק טבעי שגם ישוחח על קרישנה.
שיחה אודות קרישנה או זימרה אודותיו נקראות קירתנה. גם שרי צ׳יתניה הורה: קירתנייה סדא הריה, כלומר, לחשוב אודות קרישנה ולשוחח אודותיו תמיד, ולא על דבר זולתו. זוהי תודעת קרישנה. התהליך הזה הינו נשגב עד מאד ומי שמתרגל אותו ישיג את שלמות החיים העליונה—שהינה נעלה לאין ערוך מרעיון הגאולה. משום כך קרישנה מורה בבהגוד־גיתא לחשוב אודותיו תמיד, לעסוק בשירותו המסור, לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כך הופך הדבק ל״קרישנאי״, ובגלל מודעותו המתמדת לאל, הוא בסופו של דבר גם שב אליו.
הודות מורות אמנם לסגוד לאלים־למחצה, חלקיקיו של האל, אולם יש להבין שהוראות שכאלה נועדו לאנשים שרמת תבונתם פחותה והם קשורים עדיין לעינוג חושים חומרי. מכל מקום, מי שחפץ להגשים במלואה את המשימה האנושית, צריך לסגוד לקרישנה. כי סגידה שכזו מפשטת את הנושא כולו והצלחתה מובטחת. שמים, מים ואדמה הינם כולם חלקים של העולם החומרי. מכל מקום, מי שעומד על אדמה מוצקה, מעמדו בטוח יותר מזה שעומד בשמים או במים. החכם, שמחפש אחר מעמד איתן ובטוח, לא ישים איפוא, את מיבטחו באלים־למחצה השונים, חלקיקיו של האל, אלא יעמוד על הקרקע היציבה של תודעת קרישנה.
האימפרסונליסטים מביאים לפעמים את הדוגמה שמי שעומד על אבנים או על גזרי עצים, עומד למעשה, על־פני האדמה, שהרי האבנים והעצים מונחים על האדמה. מכל מקום, ניתן להשיב להם שמי שעומד על הקרקע במישרין, מעמדו יציב יותר ממי שעומד על עץ או אבנים. במילים אחרות, מעמדו של מי שמודע לקרישנה ומוצא בו מקלטו, בטוח יותר ממעמדם של מי שסוגדים לפרמאתמא או לברהמן הבלתי אישי. מכאן שמעמדם של היוגים והג׳נאנים אינו בטוח כמו מעמדם של הדבקים. ואכן, קרישנה מורה בבהגוד־גיתא שרק מי שאיבדו את שיקול דעתם בוחרים לסגוד לאלים־למחצה. ולגבי מי שבוחרים לסגוד לברהמן הבלתי אישי השרימד־בהאגותם אומר, ״אלי היקר, מי שחושבים שהפכו לבני חורין באמצעות לימוד שכלתני, אינם טהורים עדיין מזוהמת הטבע החומרי. זאת משום שאינם מסוגלים למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס לך. ובגלל שאינם מוצאים מקלט אצלך, למרות שהם מתעלים למצב נשגב, לקיום בברהמן הבלתי אישי, הם נאלצים ליפול ממעמדם הרם.״ קרישנה אומר משום כך על הסוגדים לאלים־למחצה שאינם נבונים ביותר ומאמציהם אויליים, שהרי התוצאות שהם משיגים הינן זמניות וחולפות. מכל מקום, לדבקיו הוא מבטיח שהם פטורים מכל סכנת מעידה.
נציגי הודות המשיכו בתפילתם: ״מאחר שעל האדם לסגוד למישהו עליון, הרי שמכל ההיבטים, מן הדין שיסגוד לך, ולו רק למען הסדר הטוב, שהרי זה אתה ששולט בבריאה, בקיום ובחורבן. אתה שולט בשלושת העולמות בהור, בהוור וסור, אתה שולט גם בארבעה עשר העולמות העליונים והתחתונים, ואתה שולט בשלוש המידות החומריות. אלים־למחצה ואנשים מתקדמים בידע רוחני מאזינים תמיד ומזמרים אודות עלילותיך הנשגבות, כי פעילות שכזו בכוחה לבטל את כל מצבור התגובות לחיים של חטא. הנבונים בוחרים לטבול בים המתוק של מעשיך ולהקשיב לאלה ברוב קשב, וכך משתחררים מיד מהשפעתן המזהמת של המידות החומריות; הם אינם צריכים לעמוד אפילו בסיגופים קשים. זימרה ושמיעה אודות עלילותיך הנשגבות מהוות התהליך הקל ביותר להגשמה עצמית. די בהקשבה כנועה, כדי לטהר את הלב מכל הליכלוכים, ואז מתייצבת תודעת קרישנה בלבו של הדבק.״
״גם בר הסמכא הדגול, בהישמדוה, קבע שתהליך הזימרה והשמיעה אודות האל הינו מהות כל הטקסים הודיים. ואכן, אותו דבק שחפץ להתעלות באמצעות שירות מסור, ובמיוחד באמצעות זימרה ושירה אודות אישיות אלוה—הלה משתחרר מהר מאד מכבלי השניות שבקיום החומרי. נשמת־העל שבלבו של הדבק מתרצה מאד מסיגופים פשוטים שכאלה, ומנחה אז את הדבק כיצד לשוב אליו. בבהגוד־גיתא נאמר שמי שמעשיו וחושיו מוקדשים כליל לשירותו של הריבון, הינו שליו ורגוע לחלוטין. זאת משום שנשמת־העל מסופק ממנו; דבק שכזה הינו נשגב לכל מצבי השניות כגון חום וקור, או כבוד וכלון, וחווה משום כך גם בחדווה נשגבת, ופטור כליל מדאגות או חרדות הקיום החומרי. הבהגוד־גיתא מאששת שמי ששקוע כולו בתודעת קרישנה, אינו חרד יותר לקיומו או להגנתו, ובסופו של דבר משיג את השלמות העליונה; הוא חי את חייו בשלווה וללא דאגות, ואחרי נטישת הגוף, הוא שב הביתה לאלוהות. הריבון מאשש בבהגוד־גיתא, ׳משכני העליון הינו מקום נשגב ומי שמגיע אליו, לא שב עוד לעולם החומרי. מי שהשיג את השלמות העליונה ועוסק בשירותי במשכן הנצחי—הלה הגשים את השלמות במלואה ולא ישוב עוד לקיום החומרי רווי הסבל.׳״
״אלי, ישות החיים חייבת לעסוק בתודעת קרישנה, כלומר, לשרת אותך באחת מן הדרכים המקובלות כגון שמיעה, זימרה או ביצוע הוראותיך. כי מי שאינו עוסק בשירותך המסור, מיותר בכלל שיפגין סמני חיים. מקובל לחשוב שמי שנושם הינו חי, אלא שמי שמשולל תודעת קרישנה, דומה יותר למפוח בסדנתו של הנפח. המפוח הינו שק עור ששואף ופולט אויר, ומי שנושם בתוך שק של עור ועצמות, מבלי לעסוק בתודעת קרישנה או בשירות אוהב לאל, איננו טוב מזה. בצורה דומה משולה תוכלת חייו הארוכה של מי שאינו דבק, לתוכלת החיים של עץ, אכילתו מושווית לאכילתם של כלבים וחזירים, ותענוגותיו המיניים מושווים לחיי מין של חזירים ועיזים.״
״עולם התופעות מתחולל בגלל כניסתו של האל כמהא־וישנו לתוכו. כלל האנרגיה החומרית נסערת ממבטו, ורק אז מתחילה פעולת הגומלין של שלוש המידות. מכאן שכל אותם דברים חומריים שעליהם אנחנו מנסים להתענג, הינם קיימים בחסדו של אלוהים.״
״בגוף ישנן חמש רמות קיום—אננמיה, פראנמיה, מנומיה, ויג׳נאנמיה, ולבסוף, אאננדמיה. ברמה הראשונית ישות החיים מודעת רק לאוכל. ילד או בעל חיים מסופקים כאשר הם מקבלים את מזונם. מצב תודעתי שכזה, שמטרתו בסך הכול להגיע לשובע, נקרא אננמיה. אננה פירושו מזון. רמת המודעות הבאה היא מודעות לחיים. בשלב זה, מי שיכול להמשיך ולחיות מבלי להיות מותקף או מושמד, חושב את עצמו למאושר. שלב זה נקרא פראנמיה, או מודעות לקיום. המישור הבא הוא מישור המחשבה והרגש, שנקרא מנומיה. החברה החומרנית מושתתת בעיקרה על שלוש רמות אלה—אננמיה, פראנמיה ומנומיה; דאגתו הראשונה של אדם בן תרבות היא ביסוס כלכלי, דאגתו השניה הינה התגוננות מפני השמדה, ואז הוא נפתח לתהייה אודות ערכי החיים.״
״מי שממשיך ומתקדם בחיפושו הפילוסופי ומגיע למישור התבונה, ומבין שהוא אינו הגוף החומרי אלא נשמה רוחנית, ועוד מוסיף ומתקדם בחיים רוחניים—הרי שיגיע להבין את הריבון העליון, או הנשמה העליונה. וכאשר הוא מפתח את יחסיו עם האל ועוסק בשירותו, שלב זה נקרא תודעת קרישנה, או אאננדמיה. אאננדמיה פירושו חיי חדווה, ידע ונצחיות. בודאנתה־סותרה נאמר, אאננדמיו ׳בהיאסאת. הברהמן העליון והברהמן הנחות, כלומר, אישיות אלוה וישות החיים, שניהם מלאי חדווה מטבעם. כל עוד שקועה ישות החיים בארבעת המישורים הנמוכים—אננמיה, פראנמיה, מנומיה וויג׳נאנמיה—הריהי נתונה עדיין להתניות החומריות. רק בשלב האאננדמיה היא הופכת לבת חורין. הבהגוד־גיתא מסבירה את שלב האאננדמיה כברהמה־בהותה; כל הכמיהות והחרדות החומריות נעלמות. שלב זה מתחיל כאשר האדם הופך שווה ביחסו לכל ישויות החיים. עם התרחבות תודעתו, הוא הופך מודע לקרישנה, ואז הוא רוצה רק לעסוק בשירותו. הכמיהה הזו להתקדם בשירות לאל אינה דומה לכמיהה לעינוג חושים בקיום החומרי. מכאן שכמיהה נשארת גם בחיים רוחניים, אלא שהיא מיטהרת. חושים מטוהרים הינם קבועים במישור התודעה העליון, אאננדמיה, או חיי חדווה בתודעת קרישנה, ופטורים מכל רמות התודעה החומריות, כלומר, אננמיה, פראנמיה, מנומיה וויג׳נאנמיה. הוגי הדעות המאיאואדים גורסים ששלב האאננדמיה הינו ההיטמעות בעליון, או שנשמת־העל והנשמה היחודית הפכו לאחד. אלא שלמעשה, אחדות אינה היטמעות בעליון ואיבוד כל קיום יחודי. ההיטמעות מתבטאת בסך הכול בהבנה; בהבנה שאנו זהים לאל מבחינה איכותית בהיבטי הידע ונצח שלו. ואילו שלב האאננדמיה (חדווה) האמיתי מושג רק בשעה שעוסקים בשירות מסור. זה מאושש בבהגוד־גיתא. מד־בהקתים לבהתא פראם: שלב הברהמה־בהותה אאננדמיה הינו מושלם רק כאשר ישנם יחסי אהבה בין האל לישויות החיים הכפופות. ומבלי להגיע לשלב האאננדמיה, נשימתו של אדם הינה בסך הכול כנשימת המפוח בסדנת הנפח; חייו המתארכים הינם כמו חייו של עץ, והוא בעצמו אינו טוב מחיה כגון גמל, חזיר או כלב.
נכון שישות החיים אינה נכחדת לעולם, אולם מיני חיים נחותים סובלים ממצוקות הקיום, בעוד שמי שעוסק בשירות מסור, שרוי בחדווה, או אאננדמיה. השלבים השונים הללו כולם מתיחסים לריבון. אלוהים וישות החיים שניהם קימים תמיד; ההבדל ביניהם הוא שהאל שרוי כל הזמן באאננדמיה, ואילו ישות החיים, בגלל מעמדה המיזערי כחלקיק של האל, נוטה ליפול לשאר רמות החיים. אלוהים ואנחנו כולנו נצחיים, אלא שהוא הינו נשגב תמיד, בעוד שאנו נתונים לפעמים לשיעבוד, ולעיתים שרויים בגאולה. עולם התופעות כולו מתחולל בחסדו של הריבון, גם מתקיים בחסדו, ולבסוף, בעת החורבן, ניטמע בקיומו. מכאן שהאל הינו הקיום העליון וסיבת כל הסיבות. ומשום כך מי שלא מפתח תודעת קרישנה, בסך הכול מבזבז את חייו.
אנשים חומרניים מדי אינם מסוגלים להבין את העולם הרוחני ואת משכנו של קרישנה. עבורם הורו החכמים את שיטת היוגה שנקראת מדיטצית מולאדהארה או מניפורקה, כלומר, התעלות הדרגתית באמצעות מיקוד המחשבה בבטן. מולאדהארה ומניפורקה הינם מונחים טכניים שמתיחסים למעיים שבתוך חלל הבטן. החומרנים מאמינים שהתבססות כלכלית הינה בעלת חשיבות עליונה; זאת משום שהם סבורים שהקיום כולו תלוי באוכל. אלא שאלה שוכחים שלא די באכילה מרובה, כי ללא עיכול תקין, האוכל גורם רק לבעיות קיבה וחומציות. מכאן שאכילה לבדה אינה מקור אנרגית החיים. תהליך העיכול דורש אנרגיה נוספת, גבוהה יותר. זו נזכרת בבהגוד־גיתא כוישואנרה; קרישנה אומר שם שהוא מסיע לעיכול בצורת הוישואנרה. מכל מקום, מאחר שהריבון שורה בכול, אין זה מופלא בכלל שהוא נוכח גם כוישואנרה.
קרישנה נמצא למעשה, בכל מקום. משום כך הוישנוה מקשט את גופו עם מקדשים של וישנו: תחילה הוא מסמן מקדש מתילקה על הבטן, אחר כך בבית החזה, אחר כך בין עצמות הבריח, אחר כך על המצח, וכן הלאה, עד שמגיע אל קצה הראש, או הברהמה־רנדהרה. ואלה הם שלושה עשר מקדשי התילקה שהוישנוה מסמן על גופו: על המצח זהו מקדש של קשוה, על הבטן זה מקדש של נאראינה, על החזה זה מקדש של מאדהוה, ובין עצמות הבריח זה מקדש של גווינדה. על המותן הימנית זה מקדש של וישנו, על הזרוע הימנית זה מקדש של מדהוסודנה, ועל צידה הימני של עצם הבריח זה מקדשו של תריויקרמה. על המותן השמאלית זה מקדש של ואמנדוה, על הזרוע השמאלית זה מקדש של שרידהרה, ועל צידה השמאלי של עצם הבריח זה מקדש של הרישיקשה. בגב העליון זה מקדש של פדמנאבהה, בגב התחתון זה מקדש של דאמודרה, ובקצה הראש זה מקדש של ואסודוה. באמצעות תהליך זה הוגים בנוכחותו של האל באברי הגוף השונים.
ללא־דבקים לעומת זאת, ממליצים החכמים להגות בתפיסת החיים הגופנית—התרכזות בחלל הבטן, בלב, בגרון, בגבות, במצח, ולבסוף בקצה הראש. ישנם חכמים, משושלת ההוראה של הקדוש ארונה, שמתמקדים בלב כיוון שנשמת־העל מצוי שם עם ישות החיים. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגוד־גיתא; הריבון אומר שם, ״אני נמצא בלב כול.״
וישנוה מגן על גופו לצורך שירות לריבון, והגנה שכזו מהווה חלק משירותו המסור. בעוד שאדם חומרני חושב את גופו לעצמו. אדם שכזה סוגד לגופו באמצעות תהליך היוגה הזה של התמקדות באברי הגוף השונים, כגון מניפורקה, דהרה והרידיה, שמגיע לבסוף לברהמה־רנדהרה שבקצה הראש. אותו יוגי נדיר שהגיע לשלמות בתירגול היוגה יכול אז לעבור דרך הברהמה־רנדהרה לכל אחד מן הכוכבים הרבים, בעולם החומרי או ברוחני. המעבר הזה מתואר בהרחבה בספר השני של השרימד־בהאגותם.
שוקדוה גוסואמי ממליץ בהקשר זה למתחילים, לסגוד לויראטה פורושה, או התגלותו של האל בדמות היקום אדירת המימדים. מי שאינם מסוגלים להבין שהסגידה לדמות הארצ׳א, או דמותו של אלוהים שבמקדש, הינה זהה לסגידה לאל עצמו, או מי שאינם מסוגלים להתמקד בדמותו—עבורם מומלצת הסגידה לאלוהים בדמותו היקומית. חלקו התחתון של היקום נחשב לרגלים, חלקו התיכון נחשב לטבור או לבטן, מערכות הכוכבים הגבוהות, כגון ג׳נלוקה ומהרלוקה הינן הלב, ומערכת הכוכבים העליונה, ברהמלוקה, נחשבת לקצה הראש. הקדושים ממליצים על שיטות הגות ויוגה שונות, בהתאם לרמתו של הסוגד, אלא שתכלית השיטות הללו כולן הינה לשוב הביתה לאלוהות. וכפי שנאמר בבהגוד־גיתא, מי שמגיע לכוכב העליון, למשכנו של קרישנה, או אפילו מי שמגיע לכוכבי הויקונטהה—הלה לא ישוב עוד לעולם לקיום החומרי, על מצוקותיו הרבות.
הודות מורות משום כך להפוך את כפות רגלי הלוטוס של וישנו למטרת המאמצים כולם. תד וישנוה פרמם פדם, וישנולוקה, או כוכביו של וישנו, מצויים מעל לכל הכוכבים החומריים. אלה כוכבים נצחיים וידועים כסנאתנה־דהאמה; הם אינם מתכלים לעולם, גם לא בעת חורבן היקום החומרי. מכאן שאותו אדם שלא סגד לריבון ולא שב לאלוהות, נכשל מלהגשים את משימת חייו העיקרית.
תפילתם הבאה של נציגי הודות דנה בכניסתו של האל למיני החיים השונים. בבהגוד־גיתא נאמר שחלקיקו הרוחני של האל מצוי בכל אחד ממיני החיים. הריבון אומר בעצמו בגיתא שהוא הינו האב נותן הזרע בכל המינים, ומשום כך כולם נחשבים לבניו. האימפרסונליסטים מתבלבלים לפעמים מכניסתו של הריבון ללבו של כל אחד כפרמאתמא. מאחר שהוא נכנס לגופים השונים עם הנשמה היחודית, הם מסיקים שהוא אינו שונה ממנה. כלומר, שישות החיים שווה לאלוהים. הם מתריסים, ״מדוע צריכה הנשמה היחודית לסגוד לנשמת־העל?״ לדעתם הם זהים ואין כל הבדל ביניהם. אלא שיש הבדל בין נשמת־העל לנשמה היחודית. זה מוסבר בפרק החמישה עשר של הבהגוד־גיתא, שם הריבון אומר שלמרות שהוא מצוי עם ישות החיים באותו גוף, הוא הינו עליון. הוא מי שמכתיב מבפנים ונותן תבונה לנשמה היחודית. בגיתא נאמר בבירור שזה האל שנותן לנשמה את התבונה, הוא גם משפיע על הזיכרון שלה ועל השיכחה. איש לא עצמאי לפעול ללא אישורו; בהנחייתו בלבד, פועלת עתה ישות החיים על־פי הקרמה שצברה מן העבר. הנשמה היחודית הינה שכחנית מטבעה; וזה הריבון, שמצוי בלבה, שמזכיר לה את רצונותיה מחיים קודמים. בדומה לאש האחת שמתגלה במידות שונות, על־פי גודל העץ, תבונתה, אף שזהה באיכותה לריבון, מתגלה עתה בהתאם למגבלות גופה.
נאמר שהריבון, או נשמת־העל, הינו אקה־רסה. אקה פירושו אחד, ורסה פירושו טעם. הריבון הינו נשגב תמיד. הוא נצחי וכולו חדווה וידע. מעמדו כאקה־רסה אינו משתנה אף פעם, גם כאשר הוא משמש כצופה ויועץ לנשמה היחודית שבכל גוף יחודי.
החל מברהמא וכלה בנמלה, כל ישות חיה מציגה את אונה הרוחני בהתאם לגופה. האלים־למחצה הינם מאותו סוג של נשמות יחודיות ששוכנות בגוף אדם או בגופיהן של חיות נחותות. אנשים חכמים לא סוגדים משום כך לאלים־למחצה, שהרי אלה בסך הכול נציגים זעירים של קרישנה שמופיעים בגוף מותנה. הנשמה היחודית יכולה להפגין אונים וכוח רק כפי שמאפשר לה מבנה גופה, בעוד שהאל מפגין את אונו במלואו, בכל צורה ודמות ללא הבדל. ומאחר שהנשמה היחודית מפתחת את אוניה וכוחה בהתאם למצב ההתפתחותי של גופה, הרי שלא ניתן לקבל בכלל את רעיון השיויון בין אלוהים לנשמה, שבו דוגלים כל כך המאיאואדים. הנשמה היחודית בגוף תינוק, אינה מסוגלת להפגין כוח של בוגר, אולם קרישנה, אפילו כשהיה תינוק בזרועות אמו, הפגין את מלוא אונו והמית את פותנא וזדים כמותה שניסו להרוג אותו. משום כך מתואר אונו של האל כאקה־רסה, או בלתי משתנה. הוא הינו איפוא, מושא הסגידה היחיד, אלא שרק מי שאינם נתונים להשפעת הטבע החומרי מודעים לזה. במילים אחרות, רק בני החורין יכולים לסגוד לאל. המאיאואדים, שתבונתם פחותה יותר, חושבים שהאלים־למחצה ואלוהים הינם זהים, ומשום כך בוחרים לסגוד לאלה.
נציגי הודות המשיכו לומר את תפילתם: ״מי שהפכו אחרי לידות רבות מאד לרבי תבונה וידע, פונים לסגוד לכפות רגלי הלוטוס שלך.״ זה מאושש גם בבהגוד־גיתא; הריבון אומר שם שאחרי לידות רבות, מי שהינו מהאתמא, או נשמה גדולה, מתמסר לאל, כיוון שהוא יודע שואסודוה, קרישנה, הינו סיבת כל הסיבות. הודות המשיכו: ״כפי שכבר הוסבר, מחשבנו, תבונתנו וחושינו ניתנו לנו מאלוהים, ומשום כך, כאשר אלה מיטהרים, הם עוסקים כליל בשירותו. רק בגלל שימוש לא נכון באלה לצורך פעילות חומרית, לכודה ישות החיים במיני החיים השונים. תוצאות מעשיה מכתיבות לה את גופיה, שנוצרים על־ידי הטבע החומרי בהתאם לרצונותיה. כיוון שזו מתאווה וזכאית לגוף מסוים, זה ניתן לה על־ידי הטבע החומרי, על־פי הוראתו של הריבון.
בפרק השלישי של השרימד־בהאגותם מוסבר שבידה של השגחה עליונה מוטלת ישות החיים לתוך זרעו של זכר ומוחדרת לרחמה של נקבה מתאימה, כדי לפתח את גופה המסוים. היא בוחרת להשתמש בחושיה, בתבונתה, במחשבה וכו׳, בדרך משלה, שמכתיבה את הגוף המסוים שבו היא שבויה. וכך, בהתאם לנסיבות ולמצבים השונים זו עוברת במיני החיים השונים, כאל־למחצה, כאדם, או כחיה.
בספרות הודית מוסבר שישויות החיים שכלואות במיני החיים השונים הינן חלקיקים של הריבון. המאיאואדים לעומת זאת, חושבים שהישויות הינן זהות לפרמאתמא, שלמעשה, יושב בתוך ישות החיים כידיד. מאחר שהפרמאתמא, או ההיבט המקומי של הריבון, והנשמה היחודית, שניהם מצויים בתוך הגוף, ישנם שטועים וחושבים שאין הבדל ביניהם. מכל מקום, ישנו ביניהם הבדל מובהק; זה מוסבר בוראהה פוראנה כך: הריבון מתרחב לשני סוגים של חלקים—ישויות החיים שנקראות ויבהינאמשה, והפרמאתמא, או התרחבות מוחלטת של האל, שנקרא סואמשה. התרחבות הסואמשה הינה רבת עוצמה ממש כמו הריבון עצמו וניחנת באוניו כולם, ללא הבדל, בעוד שחלקיקי הויבהינאמשה ניחנים רק במעט מזעיר מן האונים. בנאראינה־פנצ׳ראתרה נאמר שישויות החיים, אונו הגבולי של הריבון, זהות אמנם באיכות קיומן הרוחני לריבון עצמו, אלא שהן נוטות להתלכלך באיכויות החומריות. ובגלל הנטייה הזו ליפול להשפעת המידות החומריות, נקראת הישות הזעירה ג׳יוה. אישיות אלוה נקרא לעיתים גם שיוה, או מבורך כולו. ההבדל בין שיוה לג׳יוה הוא שהאל המבורך אינו מושפע אף פעם מן המידות החומריות, בעוד שחלקיקיו הזעירים נוטים ליפול להשפעה כזו.
נשמת־העל שנמצא בגופה של ישות החיים המסוימת, הינו חלק מוחלט של הריבון, ומהווה משום כך מושא סגידתה של הישות היחודית. על־פי חכמי העבר הדגולים, תהליך ההגות נועד למעשה, לאפשר לישות החיים למקד את מחשבתה בכפות רגלי הלוטוס של האל בדמותו כנשמת־העל (וישנו). זהו סמאדהי אמיתי. ישות החיים לא יכולה להשתחרר לבדה משיעבוד חומרי; משום כך עליה לעסוק בשירות מסור לאלוה עליון, או לנשמת־העל שבתוכה. שרידהרה סואמי, שהינו מבאר חשוב של השרימד־בהאגותם, חיבר פסוק יפה בהקשר זה, וזו משמעותו: ״אלי היקר, הינני חלקיק נצחי שלך, אלא שנשביתי עתה באונים החומריים, שגם הם נובעים ממך. אתה סיבת כל הסיבות ונכנסת לגופי כנשמת־העל. זוהי זכותי הטבעית ליהנות בחברתך מחיי חדווה עילאיים מלאים בידע, ומשום כך אלי, הריני מתחנן שתצווה עלי לעסוק בשירותך, כדי שאשוב למעמדי המקורי, לחדווה נשגבת.״
רבים האישים הדגולים שהבינו שישות החיים הסבוכה בעולם החומרי אינה יכולה להשתחרר במאמציה שלה, ומשום כך אלה עוסקים כולם, באמונה איתנה ובמסירות, בשירות נשגב לאל. כך הגידו נציגי הודות.
הם המשיכו: ״ריבון עליון, קשה מאד להשיג ידע מושלם אודות האמת המוחלטת. אולם אתה, ברוב חסדך לנשמות הכושלות, מופיע בהתגלויותיך השונות ומבצע מעשים מופלאים. הופעת אפילו כאישיות חשובה בתולדות העולם הזה, והספרות הודית מספרת את עלילותיך. העלילות הללו כולן הינן קסומות כמו ים של חדווה נשגבת. רוב האנשים נמשכים לקרוא סיפורים, אלא שהסיפורים מפארים בדרך כלל סתם ג׳יוות רגילות. מכל מקום, מי שנמשך לספרות הודית שמתארת את עלילותיך הנצחיות, זוכה לטבול בים של חדווה נשגבת. כמו אדם יגע שטובל במקווה מים ומתרענן, גם הנשמה המותנית, ששבעה כבר מפעילות חומרית, שוכחת את עייפותה, כאשר טובלת בים הנשגב של מעשיך. ולבסוף היא צוללת כליל בים הזה. הנבונים ביותר אינם מתרגלים משום כך שום תהליך להגשמה עצמית לבד משירות מסור ועיסוק מתמיד בתשע פעולות המסירות, בעיקר שמיעה וזימרה. וכאשר דבקיך שקועים בשמיעה וזימרה אודותיך, הם מואסים אפילו בחדווה שמקורה בגאולה, או בהיטמעות בקיומו של העליון. ומאחר שאלה איבדו כבר כל עניין בגאולה, בודאי שאינם נמשכים לפעילות חומרית שתכליתה התעלות לעדן עבור עינוג חושים. דבקים טהורים מחפשים רק חברתם של פרמהמסות, או דבקים בני חורין, כי בחברתם הם יכולים לשמוע ללא הרף ולזמר את תפארתך. למען זה הם נכונים להקריב הכול—כל נוחיות אישית, ואפילו את נוחות חיי המשפחה, גם חיי חברה־לכאורה, ידידות ואהבה. מי שטעמו את מתק המסירות שבטעם הנשגב של זימרת תפארתך, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא—דבקים טהורים כאלה אינם מתאווים לכל חדווה רוחנית אחרת, גם לא לנוחות חומרית. אלה פחות חשובות בעיניהם אפילו מסתם גבעול של עשב.״
נציגי הודות המשיכו: ״מי שמצליח לטהר את מחשבו, חושיו ותבונתו באמצעות שירות מסור בתודעת קרישנה מלאה, מחשבו הופך לו לידיד. ואלמלא כן, המחשב הינו אויב תמיד. מחשב ששקוע בשירות לאל הינו ידידה הקרוב של ישות החיים, שהרי אז הוא תמיד הוגה באלוהים, ואלוהים הרי, הינו יקר לנשמה לעד. משום כך כאשר מחשבה חושב עליו, היא חווה מיד סיפוק אדיר, לו התאוותה חיים אחר חיים. ומי שמחשבו כך ממוקד בכפות רגליו של הריבון, אינו נמשך עוד לשום סגידה נמוכה יותר, או לתהליך נחות יותר של הגשמה עצמית. כי כל תהליך אחר או נסיון לסגוד לאל־למחצה בסך הכול מסבך את ישות החיים במחזוריות הלידה והמוות, וכמה זה נתעב להיכנס למיני חיים נחותים כמו חתולים וכלבים!״
שרי נרותתמה דאסה טהאקורה כתב בשירו שמי שנמשכים לתהליך השכלתני הספקולטיבי ולפעילות נושאת גמול, ואינם פונים לשירות מסור לאל, בסך הכול שותים את התוצאות הרעילות של מעשיהם. אנשים כאלה נאלצים להיוולד למיני חיים שונים, או שנאלצים לפתח הרגלים נתעבים כגון אכילת בשר ולקיחת מסממים. אנשים חומרניים סוגדים לגופם החומרי בן החלוף, ומתעלמים כליל מטובתה של הנשמה הרוחנית שבתוך הגוף. ישנם שמוצאים מקלט במדע החומרי, לצורך שיפור נוחותם הגופנית, וישנם שסוגדים לאלים־למחצה כדי להתעלות לכוכבי עדן. שוכחים לחלוטין את הנשמה, מטרת חייהם מתמצת כולה במתן נוחות לגוף. הספרות הודית מתארת אנשים כאלה כמתאבדים; זאת משום שזיקתם העזה לגוף החומרי ולנוחיותו מנציחה את נדודיהם במחזוריות הלידה והמוות והסבל הכרוך בזה. רק בגוף אנושי יכולה ישות החיים להבין את מעמדה, ומשום כך צריך הנבון לפנות לשירות מסור ולהעסיק בשירות כזה את מחשבו, חושיו ואת גופו, מבלי בכלל לסטות ממנו.
נציגי הודות המשיכו: ״רבים כל כך היוגים שהינם מלומדים מאד ובקיאים בהשגת השלמות העליונה. אלה לומדים באמצעות תירגול היוגה לשלוט באויר החיים שבגוף. הם מתמקדים בדמותו של וישנו ושולטים כליל בחושיהם. אולם למרות חיי משמעת קפדניים וסיגופיהם המפרכים, הם משיגים בסך הכול אותו יעד שמשיגים אויביך. כלומר, אותם יוגים דגולים, רבי חכמה ושכל, מגיעים לבסוף לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ממש כמו הזדים שעוינים תמיד את אלוהים. רשעים כמו קמסה, שישופאלה ודנתוקרה הגיעו לזוהר הברהמן, כיוון שהגו תמיד בקרישנה. והנה, נשים—הגופיות—אלה נמשכו אל קרישנה כיוון שנישבו ביופיו. זו התאוה, אם כן, שעוררה את הגותן עליו. הן חפצו שיחבק אותן בזרועותיו שדמו לצורתו העגולה היפיפיה של הנחש. וישנם גם מזמורי הודות—גם אנו ממקדים את מחשבנו בכפות רגליך. הגותן של הגופיות מושתתת על תאוה; אנו מתמקדים בך כדי לשוב הביתה לאלוהות; אויביך חושבים תמיד כיצד להורגך; והיוגים עומדים בסיגופים קשים כדי להיכנס לזוהרך. אולם כל האנשים הללו, על דרכי הגותם השונה, כולם השיגו שלמות רוחנית בהתאם לתפיסתם השונה. זאת משום שאתה שווה ביחסך לכל דבקיך.״
שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, קשה מאד להגות תמיד בכפות רגליך; רק דבקים גדולים שכבר השיגו אהבה אליך ועוסקים בשירותך הנשגב הינם מסוגלים לזה. אלי, גם אני מתאווה שמחשבי יתמקד בדרך כלשהי ברגליך, לפחות לזמן כלשהו.״
קרישנה מסביר בבהגוד־גיתא את השלמות הרוחנית שמשיגים המתרגלים השונים; הוא אומר שם שהוא מעניק לדבק את השלמות שלה הוא מתאווה, בהתאם למידת התמסרותו. האימפרסונליסטים, היוגים ואויביו של הריבון נכנסים לזוהרו הנשגב של האל, בעוד שמי שסוגדים לדמותו האישית של אלוהים וצועדים בעקבות תושבי ורינדאונה, או שמקפידים לקיים את כללי השירות המסור—אלה מתעלים למשכנו האישי של קרישנה, גולוקה ורינדאונה, או לכוכבי הויקונטהה. האימפרסונליסט והפרסונליסט שניהם מתעלים למישור הרוחני, או לשמים הרוחניים, אלא שהאימפרסונליסט מגיע לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ואילו הפרסונליסט מגיע לכוכבי הויקונטהה או לכוכב ורינדאונה, בהתאם לשירות וליחסים להם הוא מתאווה עם האל.
נציגי הודות אמרו שמי שנולדו אחרי בריאת העולם אינם מסוגלים להבין את הריבון באמצעות הידע החומרי שלהם. ממש כמו שמי שנולד למשפחה מסוימת אינו מסוגל להבין את מעמדו של אבי סבו שחי לפני הדור הנוכחי, גם אנו איננו מסוגלים להבין את אישיות אלוה, נאראינה או קרישנה, שקיים לעד בעולם הרוחני. בפרק השמיני של הבהגוד־גיתא נאמר בפירוש שרק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאישיות אלוה העילאי, שחי לעד בממלכה הרוחנית (סנאתנה־דהאמה).
ובאשר לבריאה החומרית, ברהמא הינו היצור הראשון שנברא בה; לפניו לא היה שום יצור חי. העולם היה שרוי בחשכה עד שהלה נולד מפרח הלוטוס שצמח מטבורו של גרבהודקשאיי וישנו. גרבהודקשאיי וישנו הינו התרחבות של קארנודקשאיי וישנו, קארנודקשאיי וישנו הינו התרחבות של סנקרשנה, סנקרשנה הינו התרחבות של בלראמה, ובלראמה הינו התרחבותו הראשונה של קרישנה. אחרי שברהמא נברא, נולדו שני סוגים של אלים־למחצה: אלים־למחצה כמו ארבעת האחים סנקה, סנאתנה, סננדנה וסנת־קומארה, שיצגו את הפרישות מהעולם, ואלים־למחצה כמו מריצ׳י וצאצאיהם, שנועדו להתענג על העולם החומרי. משני הסוגים הללו התגלו בהדרגה כל שאר מיני החיים, לרבות בני האדם. מכאן שכל היצורים שבעולם החומרי, אפילו בני האדם, ברהמא, האלים־למחצה והראקשסים, כולם הינם יצורים חדישים. כלומר, הם נולדו רק לאחרונה, וממש כשם שמי שרק נולד למשפחה כלשהי, אינו יודע את מעמדם של אבותיו מדורות קודמים, גם איש בבריאה החומרית, שנבראה רק לאחרונה, אינו מבין את מעמדו של האל בעולם הרוחני. כל תופעות העולם הזה, כמו גורם הזמן, ישויות החיים, הודות, והיסודות הגשמיים והסמוים, למרות משך קיומם האדיר, כולם נוצרו ברגע מסויים. וכל דבר שנוצר בעולם הנברא, גם כל הדרכים שנוצרו להבנת מקור הבריאה, נחשבים למעשה, לחדישים.
מכאן שבאמצעות תהליכים להגשמה עצמית או להבנת אלוהים כמו פעילות נושאת גמול, שכלתנות עיונית, ויוגה מיסטית לא ניתן להגיע אל המקור העליון לכול. אחרי חורבנו הסופי של היקום לא קיימות יותר ודות, גם לא זמן חומרי, או היסודות הגשמיים והסמויים. וכאשר כל ישויות החיים נחות במצבן הסמוי בתוך נאראינה, גם כל אותם תהליכים שהמציאו לא קיימים. מכל מקום, שירות מסור הינו קיים לעד בעולם הרוחני. מכאן שזהו התהליך האמיתי היחידי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. שרילה שרידהרה סואמי חיבר פסוק בהקשר זה, וזה תוכנו: אישיות אלוה, המקור העליון לכול, הינו עצום לאינסוף ובלתי מוגבל, ומשום כך אין שום אמצעי חומרי בעזרתו יכולה ישות החיים להבין אותו. היא צריכה איפוא, רק להתפלל לעסוק לעד בשירותו, כי אז בחסדו, היא תוכל להבין אותו, המקור העליון לכול. הריבון העליון מתגלה רק לדבקיו. בפרק הרביעי של הבהגוד־גיתא הריבון אומר לארג׳ונה, ״ארג׳ונה יקירי, כיוון שאתה דבק שלי וידידי הקרוב, אגלה לך את התהליך להבין אותי.״ כלומר, במאמצינו שלנו אנחנו איננו מסוגלים להבין את מקור הבריאה, את אישיות אלוה. תחילה עלינו לרצות אותו בשירות מסור, ואז הוא יתגלה לנו, ונוכל להבין אותו במידה כלשהי.
הוגי דעות שונים ניסו להבין את המקור לכול באמצעות מחשבתם הספקולטיבית. הזרמים המחשבתיים הללו מחולקים באופן כללי לששה ונקראים שד־דרשנה. הם כולם דוגלים בהיבט המופשט של האמת וידועים כמאיאואדה. כל זרם ניסה לבסס את עמדתו שלו, אף שמאוחר יותר הם התפשרו וקבעו שכל הדעות מובילות לאותה מטרה ומשום כך כולן תקפות. מכל מקום, מתפילותיהם של נציגי הודות מסתבר שאף לא אחת מאלה הינה תקפה, כיוון שתהליכי הידע הללו כולם נוצרו בתוך העולם החומרי הזמני. כולם מחמיצים את הנקודה האמיתית: אישיות אלוה, או האמת המוחלטת, יכול להיות מובן רק באמצעות שירות מסור.
קבוצה אחת של הוגי דעות, שידועים כמימאמסקים ומיוצגת על־ידי חכמים כגון ג׳ימיני, מצביעה על פעילות צדיקה או על קיום חובות הורנה והאאשרמה, כאמצעי להשגת השלמות העליונה. אלא שטענה זו מופרכת בפרק התשיעי של הבהגוד־גיתא. קרישנה אומר שם שפעילות צדיקה מרוממת אמנם לעדן, אלא שמיד עם תום מצבור התגובות למעשים הטובים, נאלצים לנטוש את רמת השיגשוג והתענוגות החומריים שבכוכבי העדן, ולשוב לכוכבים הנמוכים, שם תוחלת החיים קצרה מאד וגם רמת האושר החומרי נמוכה. מילות הגיתא הן קשינא פוניא מרתיה־לוקם וישנתי. מכאן שמסקנתם של המימאמסקים שפעילות צדיקה מובילה לאמת המוחלטת, אינה תקפה. דבק טהור נוטה אמנם מטבעו לפעילות צדיקה, אלא שלא די בפעילות כזו כדי לזכות בחסדו של הריבון. פעילות טובה מטהרת אולי מהשפעת מידות הבערות והלהיטות, אולם זה מושג כמאליו על־ידי שמיעת המסר הנשגב של האלוהות באופן מתמיד מספרים כמו בהגוד־גיתא, שרימד־בהאגותם וספרות דומה. הבהגוד־גיתא מלמדת שאפילו מי שלא מבצע מעשי חסד, אולם עוסק כולו בשירות מסור, הינו צועד בביטחה בנתיב השלמות הרוחנית. נאמר שם גם שמי שעוסק בשירות המסור מתוך אהבה ואמונה, הריבון מנחה אותו מבפנים. הריבון בעצמו, כפרמאתמא, או כמורה הרוחני שיושב בתוך הלב, מנחה את הדבק כיצד לשוב בהדרגה לאלוהות. מסקנת המימאמסקים אינה איפוא, אותה אמת שמובילה להבנה האמיתית.
וישנם גם חכמי הסאנקהיה. אלה מתעניינים במטאפיסיקה או במדע החומרי. הם לומדים את עולם התופעות באמצעות שיטות מדעיות שהמציאו ואינם מכירים בסמכותו העליונה של אלוהים כבורא עולם התופעות. הם שוגים להסיק שתגובה של יסודות חומריים הינה הסיבה הראשונית לבריאה. אלא שהבהגוד־גיתא שוללת לגמרי את הגישה הזו. נאמר בה בבירור שמאחורי הפעילות הקוסמית מצויה ידו המכוונת של האל. עובדה זו מוצאת חיזוק נוסף בהוראה הודית אסד וא אידם אגרה אאסית, שפירושה שמקור הבריאה היה קיים לפני הבריאה. מכאן שיסודות חומריים אינם יכולים להוות סיבת עולם התופעות. אלה נחשבים אמנם לסיבות החומריות, אולם הסיבה העליונה הינו אישיות אלוה. משום כך הבהגוד־גיתא אומרת שהטבע החומרי פועל תחת הכוונתו.
מסקנת פילוסופית הסאנקהיה האתאיסטית היא שמאחר שעולם התופעות הינו זמני או אשליתי, גם סיבתו הינה אשליתית. אנשיה נוטים לראות את האמת כריקות. אלא שלמעשה, אישיות אלוה הינו הסיבה הראשונית, ועולם התופעות הינו גילוי זמני של אונו החומרי. כאשר גילוי בן חלוף זה נכחד, סיבתו—קיומו הנצחי של העולם הרוחני—נשאר כמות שהוא. משום כך נקרא העולם הרוחני סנאתנה־דהאמה, או המשכן הנצחי. גם מסקנתם של חכמי הסאנקהיה אינה איפוא, תקפה.
ישנם הוגי דעות נוספים, בראשם גותמה וקנאדה, שלמדו בדקדקנות רבה את שרשרת הסיבות והתגובות של היסודות החומריים ולבסוף הגיעו למסקנה שצירוף אטומי הינו מקור הבריאה. התאוריה הזו נקראת פרמאנוואדה ודוגלים בה מדענים רבים כיום. אלא שלא ניתן לקבל אותה, כיוון שהמקור לכול אינם אטומים חסרי חיים. זה מאושש בבהגוד־גיתא ובשרימד־בהאגותם, וגם בודות, שם נאמר אקו נאראינה אאסית, רק נאראינה היה לפני הבריאה. בשרימד־בהאגותם ובודאנתה־סותרה נאמר שהמקור העליון הינו בר חישה ומודע, במישרין ובעקיפין, לכל דבר בבריאתו. בבהגוד־גיתא קרישנה אומר, אהם סרוסיה פרבהוה: ״אני הוא הסיבה הראשונית לכול״, ומתתה סרום פרורתתא: ״ממני נובע כל הקיים״. אטומים מהווים אולי הצירוף הבסיסי של הקיום החומרי, אלא שאלה מקורם באישיות אלוה. ומכאן שגם תורתם של גותמה וקנאדה אינה תקפה.
וישנם האימפרסונליסטים, בראשם אשטאוקרה ומאוחר יותר שנקראצ׳אריה, שחושבים את זוהר הברהמן הבלתי אישי למקור לכול. לפי דעתם, ההתגלות החומרית הינה זמנית ושקרית, בעוד שזוהר הברהמן הינו המציאות האמיתית. אלא שלא ניתן לתמוך גם בתורה כזו, שהרי הריבון בעצמו אומר בבהגוד־גיתא שזוהר הברהמן נובע מאישיותו. גם בברהמה־סמהיתא מאושש שזוהר הברהמן הינו קרינת גופו של קרישנה, ומכאן שזה אינו מקור הבריאה. הסיבה המקורית הינה אישיות מושלמת וברת חישה—אלוה העילאי, גווינדה.
הרעיון המסוכן ביותר של האימפרסונליסטים זה שכאשר אלוהים מופיע בעולם החומרי, הוא לובש גוף חומרי תוצר שלוש מידות הטבע. שרי צ׳יתניה גינה את הגישה המאיאואדית הזו כנפשעת ביותר. הוא אמר שמי שחושב את גופו הנשגב של האל לתוצר הטבע החומרי, עובר את העבירה החמורה ביותר נגד כפות רגלי הלוטוס של וישנו. גם בגיתא נאמר שרק שוטים וסכלים ממעיטים בערכו של האל כאשר הוא מתגלה בדמות אדם. שרי קרישנה, שרי ראמה ושרי צ׳יתניה פעלו בחברה האנושית כמו בני אנוש.
נציגי הודות מגנים את התפיסה המאיאואדית כמטעה לחלוטין ומוליכה שולל. בברהמה־סמהיתא מתואר גופו של הריבון כאאננדה־צ׳ין־מיה־רסה; גופו רוחני, ולא חומרי. ביכולתו ליהנות מכל דבר באמצעות כל אחד מאיבריו, ומשום כך הינו כל־יכול. אבריו של גוף חומרי מסוגלים לבצע רק תפקוד אחד מסוים; ידיים יכולות למשל, להחזיק, אולם לא לראות או לשמוע. אולם גופו של האל הינו אאננדה־צ׳ין־מיה־רסה או סץ׳־צי׳ד־אאננדה־ויגרהה, ומשום כך ביכולתו ליהנות מכל דבר ולעשות כל דבר בכל אחד מאיבריו. הנטייה לראות את גופו הרוחני של הריבון כחומרי מקורה ברצון להפוך אותו לשווה לנשמה המותנית. הנשמה המותנית הינה בעלת גוף חומרי, ומשום כך, אם גם לריבון יש גוף חומרי, או אז קל מאד לבסס את הרעיון האימפרסונליסטי שישות החיים שווה לאלוהים.
כאשר אישיות אלוה בא לכאן, הוא מפגין עלילות שונות. אולם גוף התינוק שלו, שנח בזרועותיה של אמא ישודא, אינו שונה מגופו המבוגר־כביכול, שנלחם בזדים. בגוף של ילד הוא נלחם נגד זדים כמו פותנא, תרינאורתה, אגהאסורה וכו׳ באותה עוצמה שבה שנלחם בבחרותו עם הרשעים דנתוקרה, שישופאלה ואחרים. בחיים חומריים, ברגע שנשמה מותנית מחליפה את גופה, היא שוכחת לגמרי את גופה הקודם. אולם מן הבהגוד־גיתא מסתבר שקרישנה, שגופו הינו סץ׳־צ׳יד־אאננדה, אינו שוכח שהורה את הבהגוד־גיתא לאל השמש לפני מליוני שנים. הוא ידוע משום כך כפורושותתמה, כלומר, הינו נשגב לקיום החומרי וגם לרוחני. כסיבת כל הסיבות, הרי שהוא מקור העולם החומרי וגם הרוחני. הוא כל־יכול ויודע־כול, אלא שגוף חומרי אינו יכול להיות כל־יכול ויודע־כול, ומכאן שגופו אינו חומרי. לא ניתן איפוא, לתמוך בכלל ברעיון המאיאואדי שהאל בא לעולם החומרי בגוף חומרי.
לסיכום אפשר לומר שכל תורות המחשבה החומריות מושתתות על קיום אשליתי וחולף, כמו הסקת מסקנות בחלום. מסקנות שכאלה אינן מסוגלות בשום פנים להוביל לאמת המוחלטת. רק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאמת. הריבון אומר בבהגוד־גיתא, בהקתיא מאם אבהיג׳אנאתי, ״רק באמצעות שירות מסור אפשר להבין אותי.״ שרילה שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, שאחרים יעסקו להם בטיעונים כוזבים ובהתפלפלות יבשה, ממציאים להם תאוריות על גבי תאוריות על בסיס רעיונותיהם הספקולטיבים. שישוטטו להם כרצונם בחשכת הבערות והאשליה, מתענגים כביכול, כמו היו מלומדים גדולים, אפילו שאינם יודעים בכלל אודות האל. כי באשר לי, אני חפץ רק לזכות בגאולה באמצעות זימרת שמותיו של אישיות אלוה רב הקסם—מאדהוה, ואמנה, תרינינה, סנקרשנה, שריפתי וגווינדה. די לי בזימרת שמותיו הנשגבים כדי להיטהר מליכלוכי הקיום החומרי.״
נציגי הודות אמרו אז: ״אלי, אותה ישות חיים שזוכה, בחסדך, להגיע למסקנה הנכונה לגבי מעמדך הרם והנשגב, אינה ניטרדת עוד מן התאוריות השונות שממציאים להם הוגי הדעות למיניהם. זה מתייחס לתורות של גותמה, קנאדה, פתנג׳לי וקפילה (נירישורה). ישנם למעשה, שניים שנושאים את השם קפילה: קפילה, בנו של קרדמה מוני, הינו התגלות אלוה. הוא הופיע לפני זמן רב מאד, בעידנו של סואימבהווה מנו. והאחר הינו אתאיסט בן העידן הזה, עידנו של ויוסותה מנו, אף שישנם כאלה שמציגים את קפילה האתאיסט כאילו הוא הינו אישיות אלוה שהופיע כבנו של קרדמה מוני בזמנו של סואימבהווה מנו.
לפי התורה המאיאואדית, עולם התופעות החומרי הינו מיתהיא או מאיא, כלומר, כוזב. הסיסמה שלהם זה ברהמה־סתיה ג׳גן־מיתהיא; כלומר שזוהר הברהמן הינו אמת ועולם התופעות הינו אשליתי וכוזב. לפי הפילוסופיה הוישנוית לעומת זאת, עולם התופעות הזה מקורו באישיות אלוה. בבהגוד־גיתא הריבון אומר שהוא נכנס לתוך העולם החומרי באמצעות אחד מחלקיו המוחלטים, וכך מתחוללת הבריאה. גם מן הודות מסתבר שהאסת, או העולם הזמני, אף הוא נובע מן הסת, או האמת העליונה. וגם בודאנתה־סותרה מוסבר שהכול נובע מן הברהמן העליון. הוישנוים אינם מקבלים איפוא, את העולם הזה ככוזב, אלא רואים כיצד הכול בו מתקשר לאלוהים.
שרילה רופה גוסואמי הסביר יפה מאד את התפיסה הזו. הוא אמר שפרישות מן העולם החומרי, בלי לדעת שגם עולם זה הינו גילוי של הריבון, אינה בעלת ערך ממשי. מכל מקום, מאחר שהעולם החומרי משמש לרוב מושא לעינוג חושים, ומאחר שהוישנוים אינם נוטים להתענג על חושיהם, הרי שאינם קשורים אליו בכלל. הם מתיחסים אליו ופועלים בו על־פי כללי הודות. וכיוון שהריבון הינו המקור לכול, אפילו לעולם החומרי, הרי שהם רואים הכול כאן בעולם כמתקשר אליו. באמצעות ידע רוחני מתקדם שכזה הכול הופך לרוחני. שהרי למעשה, הכול כבר רוחני מלכתחילה, אלא שבגלל ידע לקוי אנו רואים את הדברים כחומריים.
נציגי הודות נתנו את הדוגמה שמי שמחפש זהב, אינו דוחה עגילי זהב, צמידי זהב וכדומה, רק בגלל שצורתם שונה מצורתו של הזהב המקורי. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים של הריבון ושוות לו באיכות; הן בסך הכול בעלות צורות שונות מבין 8,400,000 מיני חיים, ממש כמו סוגים שונים של תכשיטים שמופקים מאותו מקור זהב. וממש כמו שמחפש הזהב שמח עם שלל התכשיטים, הוישנוה, מודע לזהותן האיכותית של הישויות עם אלוהים, רואה אותן כולן כמשרתות נצחיות של הריבון. ואם הוא מנסה להחזיר למוטב ישויות מותנות ומולכות שולל שכאלה, ולאמן אותן בתודעת קרישנה ולהוביל אותן הביתה לאלוהות, הרי שעשה שירות יקר מאד לאל. מחשבן של ישויות החיים נסער עתה בהשפעת שלוש מידות הטבע, ומשום כך, כמו בחלום, אלה עוברות מגוף לגוף. מכל מקום, כאשר משתנה תודעתן לתודעת קרישנה, מיד הן מקבעות את קרישנה בלבן, ודרכן לגאולה נסללת.
הודות כולן מלמדות שהאל וישויות החיים הינם מאותה איכות—צ׳יתניה, או רוחנית. זה מאושש גם בפדמה פוראנה, שם נאמר שישנם שני סוגים של ישויות רוחניות; האחד נקרא ג׳יוה, והשני אלוהים. החל מברהמא וכלה בנמלה כל ישויות החיים הינן ג׳יוות, ואילו הריבון הינו וישנו או ג׳נארדנה בעל ארבע הידיים. המילה אאתמא מציינת אמנם את אישיות אלוה, אולם כיוון שישויות החיים הינן חלקיקים שלו, גם הן נקראות לפעמים כך. הן נקראות איפוא, ג׳יואתמא, ואילו הריבון נקרא פרמאתמא. הפרמאתמא והג׳יואתמא שניהם מצויים יחדיו בעולם החומרי, ומכאן שעינוג חושים אינו תכליתו האמיתית של היקום. התפיסה שעינוג חושים מהווה מטרת החיים, הינה אשליתית, אולם לא אשליתית בכלל התפיסה שתפקידה של הג׳יואתמא לשרת את הפרמאתמא, אפילו כאן. אדם מודע לקרישנה מודע כליל לעובדה הזו, ומשום כך אינו חושב את העולם הזה לכוזב, אלא פועל במציאות—בשירות נשגב. כל דבר בעולם הזה מהווה עבורו הזדמנות לשירות. הוא אינו דוחה דבר כחומרי, אלא משלב הכול בשירותו של הריבון. משום כך מעמדו נשגב תמיד, וכל דבר שמשמש אותו בשירותו לאל הופך לרוחני, ומיטהר.
שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אני סוגד לאישיות אלוה שהינו המציאות תמיד, אפילו בעולם הזה, שישנם שחושבים אותו לכוזב.״ רק בגלל חוסר ידע חושבים את העולם הזה לכוזב, כי מי שמתקדם בתודעת קרישנה, רואה את הריבון בכול. זוהי למעשה, משמעות הפסוק הודי, סרום קהלו אידם ברהמה: ״הכול זה ברהמן.״
נציגי הודות המשיכו: ״הפחות נבונים בוחרים לתרגל דרכים אחרות של הגשמה עצמית, אלא שבלי להיות דבק טהור אין כל סיכוי להיטהר מזוהמת החומר או להפסיק את מחזוריות הלידה והמוות. אלי, הכול נסמך על אוניך השונים; אתה גם מקיים הכול, כפי שנאמר בודות (אקו בהונאם יו וידדהאתי קאמאן). אתה מקיים את כל ישויות החיים—אלים־למחצה, אנשים וחיות—וגם נמצא בלב כולם. כלומר, אתה הינך שורש הבריאה כולה, ומי שעוסקים בשירותך המסור ללא סטייה, סוגדים לך. אלה כמו משקים במים את שורשו של עץ היקום. מכאן שבנוסף לאל, השירות המסור מספק גם את השאר, שהרי זה הריבון שמקיים את הכול. הדבק, שמבין את טבעו השורה בכול של אלוהים, הינו איפוא, הנדבן ואוהב הזולת המעשי ביותר. דבק טהור שכזה, שעוסק כולו בתודעת קרישנה, משתחרר בקלות ממחזוריות הלידה והמוות; הוא כמו קופץ מעל ראשו של המוות.״
דבק אינו מפחד מן המוות או משינוי הגוף; כי אפילו שלא ישוב לאלוהות וימשיך להתגלגל לגוף חומרי אחר, מאחר שהוא הפך מודע לקרישנה, הרי שאין לא עוד ממה לפחד. בהרתה מהאראג׳ה הינו דוגמה יפה לזה; הלה הפך אמנם לצבי בחייו הבאים, אולם בחיים שאחרי אלה הוא השתחרר כליל מכל טומאה חומרית והתעלה לממלכת אלוהים. ואכן, הבהגוד־גיתא מבטיחה שהדבק לא יכחד לעולם; מסעו של הדבק לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהים, מובטח. אפילו הדבק מועד בתקופת חיים אחת, תודעת קרישנה שלו נשמרת, ומוסיפה לרומם אותו עוד ועוד, עד שלבסוף הוא מגיע לאלוהות. ואותו דבק טהור, שטיהר את הוויתו כולה, יכול לטהר גם תלמידים ולהביאם בקלות לאלוהים. הוא בעצמו גבר כבר על המוות, ומי שצועדים בעקבותיו גם הם לומדים בחסדו, לגבור עליו ללא כל קושי. עוצמתו של השירות המסור הינה אדירה, ובכוחו של הדבק הטהור להאציל את זה על אחרים, באמצעות הוראות נשגבות אודות חציית ים הבערות.
הוראותיו של הדבק הטהור לתלמיד הינן פשוטות מאד; גם לא קשה לצעוד בעקבותיו של דבק שכזה. דלת הגאולה נפתחת בקלות רבה בפני מי שנוקט על־פי שושלת מורים, שראשיתה בדבקים מוכרים כגון ברהמא, שיוה, הקומארים, מנו, קפילה, המלך פרהלאדה, המלך ג׳נקה, שוקדוה גוסואמי, ימראג׳ה, וכו׳. לעומת זאת, הלא־דבקים, שבוחרים בתהליכים לא בטוחים להגשמה עצמית כגון ג׳נאנה, יוגה וקרמה—אלה לא מיטהרים ממש. לכאורה הם מתקדמים בהגשמה עצמית, אבל למעשה, כיוון שאינם טהורים, הרי שאינם מסוגלים לגאול אפילו את עצמם, קל וחומר את חסידיהם. הם משולים לבעלי חיים כפותים, כי אינם מסוגלים לפרוץ את תחומי המצוות והכללים החיצוניים של אמונתם המסויימת. בבהגוד־גיתא הם מגונים כודה־ואדה, או מי שאינו מבין שהודות דנות בסך הכול בפעילות שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות.
קרישנה מורה לארג׳ונה לפנות לתודעת קרישנה, או שירות מסור, ולנטוש את החובות שמטילות הודות. בבהגוד־גיתא נאמר, ניסתריגוניו בהוארג׳ונה, ״ארג׳ונה יקירי, נסה נא להתעלות מעבר לטקסים הודיים.״ ואותו מצב נשגב, שמעבר למצוות הודות, הינו שירות מסור. קרישנה אומר בבהגוד־גיתא בבירור שמי שמשרת אותו במסירות טהורה, הינו שרוי בברהמן. הבנת הברהמן האמיתית פירושה תודעת קרישנה ועיסוק בשירות מסור. ומאחר שהדבקים עוסקים בתודעת קרישנה תמיד, הרי שהם הברהמצ׳ארים האמיתיים.
התנועה לתודעת קרישנה נשענת איפוא על סמכות עליונה, והינה הזמנה לכל אנשי הדת לבוא ולהצטרף, וללמוד כיצד לאהוב את אלוהים מעבר למצוות ולכללים הנוקשים שבכתובים. מי שאינו מסוגל לחרוג מעבר לדפוסיה החיצוניים של הדת, משול לחיה שקשורה בידי אדונה. הדתות כולן, מטרתן להבין את אלוהים ולפתח את אהבתנו הרדומה אליו. אלא שמי שמסתפק בסך הכול בטקסים חיצוניים ואינו מתעלה למישור של אהבת אלוהים—הלה נחשב לחיה קשורה בשרשרת. במילים אחרות, מי שאינו בתודעת קרישנה, אינו יכול להיגאל מטומאת הקיום החומרי.
שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״שהאחרים יתרגלו להם סיגופים קשים; מי שרוצה, שיקפוץ לאדמה מהר גבוה וינטוש כך את חייו; אחרים גם יכולים לנדוד לאתרי הקודש הרבים לצורך גאולה, או להתעמק בלימוד וחקר הספרות הודית; היוגים שיעסקו להם בתירגולם ההגותי, והכיתות השונות, שיתווכחו ביניהן לריק, עם מי הצדק. אלא שמבלי להיות מודע לקרישנה, מבלי לעסוק בשירותו, ומבלי לזכות בחסדו, איש לא יכול לחצות את ים החומר.״ הנבונים נוטשים משום כך את כל דפוסי המחשבה הנוקשים ומצטרפים לתנועה לתודעת קרישנה, למען גאולה אמיתית.
נציגי הודות המשיכו בתפילתם: ״אלי, היבטך המופשט מוסבר בודות: אתה משולל ידים, ואף־על־פי־כן אתה מקבל את המינחות שמוצעות לך; גם אין לך רגלים, והנה אתה צועד מהר יותר מכל אחד אחר. למרות שאין לך עינים, אתה רואה את כל המתרחש, בעבר, בהווה ובעתיד. ולמרות שאתה משולל אזנים, אתה שומע כל שנאמר. גם אין לך מחשב, אולם אתה יודע כל אחד ומעשיו של כל אחד בעבר, בהווה ובעתיד, אף שאותך איש לא יודע. מכאן שאתה הינך האישיות העילאית והקדומה מכול.״
ובמקום אחר בודות נאמר, ״אין לך דבר לעשותו. ידיעתך ואוניך מושלמים כליל, והכול מתגלה מעצם רצונך בלבד. אף לא אחד הינו שווה לך או גדול ממך, וכולם הינם משרתיך הנצחיים.״ הודות מתארות איפוא, את המוחלט כמשולל רגלים, ידים, עינים, אזנים או מחשב, אף שהוא פועל באמצעות אוניו ומגשים את צרכיהן של כל ישויות החיים. בבהגוד־גיתא נאמר שידיו ורגליו מצויות בכל מקום; הוא שורה בכול. ידיהן של ישויות החיים, רגליהן, אזניהן ועיניהן פועלות ונעות על־פי הנחיתו של נשמת־העל שנמצא בלבן. ללא נוכחותו, לא היו האיברים הללו מסוגלים לפעול. אישיות אלוה לעומת זאת, הינו אדיר כל כך, מושלם ועצמאי, עד כי אפילו ללא עינים, רגלים או ידים, הוא אינו תלוי באחרים לצורך פעילות. אדרבה, כולם זקוקים לסיועו בהפעלת איבריהם; ישות החיים אינה מסוגלת לפעול ללא השראתו והנחיתו של נשמת־העל.
למעשה, האמת המוחלטת הינה בסופו של דבר אישיות עילאית, אולם כיון שהיא פועלת באמצעות אונים, אותם החומרנים אינם מסוגלים לראות, אלה סבורים שהיא מופשטת ומשוללת אישיות. ניתן למשל, לראות את הצייר מצייר פרח, גם ניתן להבין שהתאמת הצבעים, בחירת הצורה וכו׳, דרשו תשומת לב מדוקדקת מצדו. עבודתו האישית של האמן מתגלה בבירור בציור הפרחים. אלא שאנשים חומרניים, כיוון שאינם מסוגלים לראות את ידו של אלוהים בתופעות אמנותיות כמו פרחים אמיתיים בטבע, מסיקים שהאמת המוחלטת אינה אישיות יחודית. למעשה, המוחלט הינו אישיות, אולם אישיות עצמאית, שאינה זקוקה למכחול ולצבעים כדי ליצור פרחים; אוניה פועלים בצורה כה מופלאה, עד כי נראה שהפרחים נוצרים מעצמם, ללא עזרתו של אמן. רק הפחות נבונים דוגלים בהיבט הבלתי אישי של אלוהים, כי בלי לעסוק בשירותו של הריבון, לא ניתן להבין כיצד הוא פועל, לא ניתן אפילו לדעת את שמו. מעשיו של האל ודמותו האישית מתגלים לדבק בזכות שירותו האוהב.
בבהגוד־גיתא נאמר בבירור, בהוקתארם יג׳נה תפסאם: ההקרבות למיניהן וכל סוגי הסיגופים, כולם נועדו לתענוגו של אישיות אלוה. ואז הריבון אומר, סרוה־לוקה־מהשורם: ״אני אדון הכוכבים כולם.״ כזהו אם כן, מעמדו של אלוהים. למרות שהוא עצמו נמצא בורינדאונה, מבלה בעונג נשגב עם חבריו הנצחיים—הגופיות וילדי הרועים—אוניו פועלים על־פי הכוונתו בבריאה כולה, מבלי להפריע לו בשעשועיו הנצחיים.
רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין כיצד האל, באמצעות אוניו הבלתי נתפסים, הינו אישי ומופשט בו־זמנית. הוא כמו הקיסר העילאי שאלפי מלכים ושליטים עובדים תחתיו. הוא השליט העליון ובלתי תלוי לחלוטין; כל האלים־למחצה, לרבות ברהמא, שיוה, אינדרה מלך עדן, מלך הירח ומלך השמש—כולם פועלים תחת פיקוחו. הודות מאששות שרק בגלל יראה מפני האל השמש זורחת, הרוח נושבת, והאש מפיצה חום. הטבע החומרי יוצר שלל דברים נעים ונייחים בעולם, אלא שאף לא אחד מאלה מסוגל לפעול או ליצור באופן עצמאי, ללא הכוונתו של הריבון. כולם פועלים כמו נתינים משלמי מיסים, כמו מלכים אשר כפופים לשלטונו של הקיסר ומשלמים לו את מיסיהם השנתיים.
על־פי הודות אמורה ישות החיים להתקיים על שאריות מזון מן המינחה שהוצעה לאל. ההוראה היא שבהקרבות גדולות צריך נאראינה להיות הנסגד הראשי ומקבל המינחה העיקרי. ועם תום טקס הקרבן, שאריות המזון מחולקות בין האלים־למחצה. זה נקרא יג׳נה־בהאגה. כל אל־למחצה זכאי ליג׳נה־בהאגה, או למנת פרסאדם. מכאן שהאלים־למחצה אינם בעלי כוח עצמאי; הם משמשים בתפקידים שונים בפקודתו של הריבון, ואוכלים פרסאדם, או שאריות מהקרבות. הם מבצעים את פקודתו של הריבון בדיוק על־פי תכניתו; אישיות אלוה נמצא ברקע, והוראותיו מתבצעות בידי אחרים. רק לכאורה הינו בלתי אישי; בגלל גישה חומרנית איננו מסוגלים לתפוס כיצד האל הינו נשגב לפעילות הבלתי אישית של הטבע החומרי. משום כך קרישנה מסביר בבהגוד־גיתא שדבר אינו נעלה ממנו ושהברהמן הבלתי אישי כפוף לו ובסך הכול הינו גילוי של קרינתו האישית. שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הינני משתחווה לפני אישיות אלוה העילאי, אשר למרות שהוא משולל חושים חומריים, רק בהכוונתו ורצונו יכולים כל החושים החומריים לפעול. הוא האון העליון שבכל החושים החומריים ובאברי החישה. הוא כל־יכול והוא המבצע העליון בכול, ומשום כך הוא גם מושא הסגידה העליון. לפני אישיות עילאית זו הריני משתחווה בהוקרה.״
קרישנה אומר בעצמו בבהגוד־גיתא שהוא פורושותתמה, כלומר האישיות העליונה. פורושה פירושו אישיות, ואותתמה פירושו עליון או נשגב. הוא אומר שם שמאחר שהוא נשגב לכל הבר חישה וחסר החישה, הריהו ידוע כפורושותתמה. ובמקום אחר הוא אומר שממש כשם שהאויר מצוי בשמים השורים בכול, כך כל דבר מצוי בו, והכול פועל על־פי הכוונתו.
נציגי הודות המשיכו בתפילה: ״אל יקר, אתה הינך שווה לכול; אינך נוטה במיוחד לשום ישות חיה. ישויות החיים, חלקיקיך, נהנות או סובלות בתנאי חיים שונים. הן ממש כמו ניצוצות של אש. וכמו שאלה מפזזים בלהבות האש, גם הן רוקדות, או נסמכות, עליך. אתה מספק את כל מאווייהן, אולם אינך אחראי לסבלות או לשמחות שלהן.
ישנם מינים שונים של ישויות חיים—אלים־למחצה, אנשים, בעלי חיים, עצים, ציפורים, בהמות, חידקים, תולעים, חרקים ויצורי מים—וכולם נסמכים עליך, וכך נהנים או סובלים מחייהם. הישויות נחלקות לשניים: אלה שהינן בנות חורין תמיד, או ניתיה־מוקתה, והאחרות הן ניתיה־בדדהה. ישויות הניתיה־מוקתה מצויות בעולם הרוחני, ואילו ישויות הניתיה־בדדהה מצויות בעולם החומרי.״
״בעולם הרוחני גם הריבון וגם ישויות החיים קיימים במצבם המקורי, ממש כמו גיצים חיים באש בוערת. ואילו בעולם החומרי, למרות שהריבון מצוי בכול בהיבטו הבלתי אישי, ישויות החיים שכחו את תודעת קרישנה שלהם, ממש כמו שגיצים נפלטים לפעמים מן האש ומאבדים אז את זוהרם המקורי. ישנם גיצים שנופלים על עשב יבש ומציתים עוד אש גדולה. זה מושווה לדבקים הטהורים שחשים חמלה כלפי הישויות המסכנות והתמות. אלה מאירים את לבבן של הנשמות המותנות בתודעת קרישנה, ואז להבת העולם הרוחני מתגלה אפילו בתוך העולם החומרי. ישנם גיצים שנופלים על מים; אלה מאבדים מיד את זוהרם וכמעט כבים כליל. זה מושווה לישויות חיים שנולדות בין חומרנים גסים, ומשום כך תודעת קרישנה המקורית שלהם כמעט כבויה לחלוטין. וישנם גיצים שנופלים על אדמה ונשארים במין מצב בינים, בין בעירה למצב כבוי. ישנן איפוא, ישויות חיים אשר משוללות כל תודעת קרישנה, ישנן כמה במצב בינים, וישנן כאלה שמודעות לאל. האלים־למחצה בכוכבים הגבוהים, כגון ברהמא, אינדרה, צ׳נדרה, אל השמש, ועוד רבים, כולם מודעים לקרישנה. החברה האנושית הינה באמצע, בין האלים־למחצה לבין חיות, ויש בה כאלה שמודעים לקרישנה ברמות שונות וישנם ששכחו אותו כליל. ובדרגה השלישית אלה בעלי החיים, הצמחים, העצים ויצורי המים; אלה משוללים לחלוטין כל תודעת קרישנה. הדוגמה הזו שמביאות הודות על הניצוצות והשלהבת הינה מתאימה מאד לצורך הבנת מצבן של ישויות החיים השונות. מכל מקום, מעל לכל הישויות הללו ישנו אישיות אלוה, קרישנה, פורושותתמה, אשר פטור תמיד מכל התנאים החומריים.״
״ניתן לשאול האם ישויות החיים הוטלו במקרה למיני החיים השונים. כדי להשיב על שאלה זו, תחילה יש להבין שאין כל שאלה של מקריות לגבי ישויות חיות; המקרה פועל על דברים משוללי חיים. הספרות הודית מלמדת שישויות החיים ניחנות בידע, והן נקראות איפוא, צ׳יתניה, או שרויות בידע. מכאן שזו לא יד המקרה שהטילה אותן למצבי החיים השונים; מאחר שיש להן ידע, הן גם יכולות לבחור. הריבון אומר בבהגוד־גיתא, ׳נטוש הכול והתמסר לי.׳ התהליך הזה להבנת אלוהים פתוח לכול, אלא שזה נתון לבחירתנו לקבל את זה או לדחות. בסוף הבהגוד־גיתא קרישנה אומר לארג׳ונה במפורש, ׳ארג׳ונה יקר, הסברתי לך את הכול, ועתה זה תלוי בך אם תקבל או לא.׳ וכך, גם ישויות החיים שירדו לעולם החומרי כולן בחרו לבוא ולהתענג כאן. העולם החומרי נוצר לתענוגן של אותן ישויות חיים שרצו לנטוש את השירות הנצחי לאל ולהפוך בעצמן למתענגות העליונות. על־פי הפילוסופיה הוישנוית, אותה ישות חיים שמתאווה לענג את חושיה ולשכוח את שירותה לאל, מוטלת לעולם החומרי, כדי לנהוג כאן כרצונה. ואז זו יוצרת לה מצבי חיים של סבל ושמחה. עלינו להבין באופן חד משמעי שהריבון וישות החיים שניהם בעלי תודעה נצחית. שניהם גם אינם נולדים או מתים לעולם. כאשר מתחוללת בריאה, אין פירושו של דבר שישות החיים נבראת. הריבון בורא את העולם החומרי כדי לאפשר לנשמות המותנות להתעלות לתודעת קרישנה. נשמה מותנית שאינה מנצלת את ההזדמנות, נכנסת אחרי חורבן העולם לתוך גופו של נאראינה ונשארת שם בתרדמה עמוקה עד לזמן הבריאה הבאה.״
״בהקשר זה מתאימה מאד דוגמת הגשם. הגשם שיורד בעונתו מבשר בריאה, כי מיד אחריו מצמיחים השדות הרוויים צמחים שונים. וממש כמו הצמחים הרבים שנובטים אחרי הגשם, כאשר הריבון שולח מבטו לעבר הטבע החומרי ומחולל בריאה, מיד צצות ישויות החיים בתנאי חייהן השונים. הגשם שיורד הינו אחד, ואילו הצמחים שצומחים הינם משלל זנים. ואף שהגשם יורד שווה על השדה כולו, צמחים שונים נובטים, לפי הזרע שנטמן באדמה. גם זרעי התשוקות שלנו הינם משלל סוגים; כל ישות חיה ניחנת בתשוקה שונה, שמהווה הזרע לצמיחת גופה המסוים. רופה גוסואמי מסביר את זה במילה פאפה־ביג׳ה. פאפה פירושו חוטא. תשוקותינו החומריות כולן הינן פאפה־ביג׳ה, או זרעים של חטא. הבהגוד־גיתא מסבירה שהחטא הוא שאיננו רוצים להתמסר לאל. משום כך קרישנה מבטיח בגיתא: ׳אני אגן עליך מתוצאותיהן של התשוקות הנפשעות כולן.׳ הגופים השונים הינם בסך הכול ביטוי לתשוקות השונות הללו. ומכאן שאל לו לאיש להאשים את הריבון שהוא מפלה בין הישויות השונות ומעניק לישות מסוימת גוף מסוים וגוף אחר לאחרת. 8,400,000 מיני החיים מותאים בדיוק להלך רוחן של ישויות החיים השונות. אישיות אלוה, פורושותתמה, בסך הכול מאפשר להן לנהוג כרצונן, ואלה פועלות ומנצלות את התנאים שהוא נותן להן.״
״אלא שבו בזמן, הישויות כולן נולדו מגופו הנשגב של הריבון. הספרות הודית מסבירה את היחסים הללו שבין האל לישויות החיים ואומרת שהוא מקיים אותן כולן כמו ילדיו ונותן להן כל מה שהן רוצות. גם בבהגוד־גיתא הריבון אומר, ׳אני הוא האב נותן הזרע של כל הישויות.׳ האב מוליד את הילדים, אולם אלה נוהגים אחר כך כרצונם. לא מסובך להבין את זה. ומשום כך האב איננו אחראי לעתיד ילדיו. האב מחלק אולי את הירושה שווה ונותן אותן הוראות לכל ילדיו, אלא שכל ילד בהתאם לתשוקותיו מנצל את זה באופן שונה, וכך יוצר חיים משלו של הנאות וסבל.״
״כך גם הוראות הבהגוד־גיתא הינן שוות לכול; כל אחד צריך להתמסר לאישיות אלוה, ואז יגן עליו האל מכל תגובות החטא. תנאי החיים בבריאתו של אלוהים מוצעים שווה לכול. כל הקיים באדמה, במים או בשמים, ניתן שווה לכל ישויות החיים. מאחר שכולם הינם בניו של אלוהים, כולם גם זכאים להתענג על התנאים החומריים שהוא יוצר. אלא שישויות החיים בחוסר מזלן, נאבקות כל הזמן ביניהן ויוצרות להן חיים קשים. האחריות למלחמות וליצירת תנאים טובים או שליליים מוטלת על ישויות החיים ולא על אישיות אלוה. מכל מקום, אותה ישות חיים שמנצלת את הוראותיו של הריבון שבבהגוד־גיתא ומפתחת תודעת קרישנה—חייה הופכים לנשגבים והיא שבה חזרה לאלוהות.״
מישהו יטען אולי שמאחר שהריבון ברא את העולם הזה, הוא גם אחראי למצבו. נכון שהוא אחראי בעקיפין לבריאת העולם וקיומו, אולם הוא אינו אחראי לתנאייהן השונים של ישויות החיים. הקשר שבין הריבון לבריאת העולם דומה לקשר שבין עננים לצמחיה. בעונת הגשם העננים ממטירים גשמים שמצמיחים צמחים שונים. הענן ממטיר אמנם מימיו על פני האדמה, אולם בעצמו אינו נוגע בה בכלל. כמותו, גם הריבון בורא את העולם החומרי ללא מגע ישיר; הוא בסך הכול מעיף על האנרגיה החומרית את מבטו. זה מאושש בודות: הוא שלח מבט לעבר הטבע החומרי, וכך התחוללה בריאה. גם הבהגוד־גיתא מאששת שבאמצעות מבטו הנשגב לעבר הטבע החומרי, הוא בורא מינים שונים של ישויות—נעות ונייחות, חיות ודוממות.״
״אפשר לראות את הבריאה הזו כאחת מעלילותיו של הריבון; זאת משום שהוא בורא את העולם הזה כשהוא רוצה. אלא שרצון זה הינו ביטוי לחסד עצום מצדו, כי הוא נותן כך הזדמנות נוספת לנשמות המותנות לפתח את תודעתן המקורית ולשוב לאלוהות. אל לו לאיש לכן, להאשים אותו על שברא את העולם הזה.״
״מן הדיון לעיל ניתן לקנות הבנה ברורה למדי לגבי ההבדל שבין האימפרסונליסטים לפרסונליסטים. התפיסה הבלתי אישית דוגלת בהיטמעות בקיומו של העליון, ואילו פילוסופית הריקות מדגישה את החידלון והאין שבשלל מגוון התופעות. הגישות הללו שתיהן ידועות כמאיאואדה. ואכן, עולם התופעות בא אל קיצו ברגע מסויים ואיננו עוד, וישויות החיים נטמעות בגופו של נאראינה עד לבריאה חדשה. ואפשר אולי לקרוא לזה מצב בלתי אישי, אלא שזהו לא מצב נצחי. הבריאה הרי תשוב ותתחולל; ומכאן שחידלון מגוון התופעות והיטמעות הישויות בגופו של העליון אינם מצב קבוע. אותן ישויות שלא פיתחו תודעת קרישנה וניטמעו, ישובו ויופיעו עם בריאה חדשה. הבהגוד־גיתא מאששת את העובדה שהעולם החומרי נברא ונכחד. זהו תהליך נצחי, ואותן נשמות מותנות, משוללות תודעת קרישנה, שבות וחוזרות כל אימת שמתחוללת בריאה. מכל מקום, אותן נשמות שמנצלות את ההזדמנות לפתח תודעת קרישנה על־פי הוראותיו הישירות של הריבון—אלה עוברות לעולם הרוחני, ולא שבות עוד לקיום חומרי. משום כך נאמר שמי שדוגלים בחידלון ומי שדוגלים בהיבט המופשט הינם פחות נבונים; במקום לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס של האל, אלה מתרגלים סיגופים קשים כדי להשיג נירואנה, שהינה חידלון תנאי החיים החומריים, או כדי להיטמע ולהתאחד עם גופו של הריבון. אולם כיוון שהם מתעלמים מאישיות אלוה, הרי שהם שבים ונופלים.״
בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה, המחבר, קרישנדאסה קויראג׳ה גוסואמי, נותן את דעתו, אחרי שלמד את כל הספרות הודית ושמע מכל בני הסמכא, שקרישנה הינו האדון האחד ויחיד, וכל שאר ישויות החיים הינן משרתיו הנצחיים. נציגי הודות מאששים את קביעתו. המסקנה הינה איפוא, שכל אחד כפוף לשליטתו של הריבון; כל אחד פועל תחת הכוונתו העילאית, וכל אחד פוחד ממנו. זה הפחד ממנו שגורם לכול להתנהל כסדרו. כולנו כפופים לו מעצם מעמדנו, ואילו הוא אינו מפלה בין ישויות החיים. הוא ממש כמו השמים האינסופיים, וישויות החיים—כמו הגיצים שמקפצים באש—משולות לציפורים שעפות בשמים. כמה עפות גבוה מאד, כמה עפות נמוך יותר, וישנן כאלה שעפות אפילו נמוך מזה. הציפורים השונות עפות בשחקים בהתאם ליכולתן השונה, אולם לשמים אין כל קשר עם היכולת השונה הזאת. בבהגוד־גיתא הריבון מאשש שהוא מעניק לישויות שונות מעמד שונה, כמידת התמסרותן לו. אלא שגמול יחסי שכזה אינו ביטוי למשוא פנים מצדו של האל; ישויות החיים, אף שמצויות בתנאים שונים, בכוכבים שונים, ובמיני חיים שונים, כולן כפופות לשליטתו של הריבון תמיד. אולם לא הוא אחראי לתנאי החיים השונים הללו. משום כך זה טפשי ומלאכותי לחשוב שאנו שווים לאל, וטפשי עוד יותר לחשוב שמעולם לא ראינו אותו. כל אחד רואה את אלוהים בהיבטיו השונים. ההבדל הוא שהמאמין רואה אותו כאישיות אלוה, כקרישנה האהוב מכול, ואילו הכופר רואה אותו כמוות.
נציגי הודות המשיכו בתפילה: ״אל עליון, מן המידע הודי מסתבר שאתה הינך השליט העליון, וישויות החיים כולן נשלטות. הריבון וישות החיים שניהם נקראים ניתיה, או נצחי, ומכאן שהם בעלי איכות שווה, אלא שהניתיה היחיד או אישיות אלוה, הינו השולט, והניתיות הרבים הינם נשלטים. הישות היחודית הנשלטת שוכנת בתוך הגוף, וגם השליט העליון, כנשמת־העל, נמצא שם, אולם כשליט, ששולט בנשמה היחודית. זוהי גירסת הודות. כי אם הנשמה היחודית לא היתה נשלטת בידי נשמת־העל, כיצד אפשר היה להסביר את טענת הודות שישות החיים עוברת מגוף לגוף ונהנית וסובלת כתוצאה ממעשיה בעבר? לעיתים זו מתעלה לרמת חיים גבוהה, ולעיתים מידרדרת לרמה נמוכה, ומכאן שאינה נתונה רק לשליטתו של האל, היא מותנית גם לשליטת הטבע החומרי. היחסים הללו של שולט ונשלט מוכיחים בעליל שנשמת־העל הינו שורה בכול, ואילו היא (הנשמה היחודית) אינה כזו. כי אם היתה שורה בכול, הרי שלא היתה נשלטת. התאוריה הזו שנשמת־העל והנשמה היחודית הינם שווים, הינה איפוא, מעוותת לחלוטין, ואף אדם שפוי לא יקבל אותה; אדרבה, עלינו לנסות ולהבין את ההבדל שבין הנצחי העליון לבין הנצחיים הנשלטים.״
״הו אישיות אלוה, אתה והדהרווה המוגבל, ישות החיים, שניכם נצחיים. לעיתים מתארים את דמותו של הנצחי האינסופי כדמות היקום. בספרות ודית כגון האופנישדים מתוארת בהרחבה דמותו של הנצחי המוגבל. נאמר שם שמימדיה הרוחניים המקוריים של ישות החיים הינם החלק העשרת אלפים של קצה שערה. נאמר שהאלוהות הינה גדולה מן הגדול ביותר וקטנה מן הקטן ביותר. ישויות החיים, חלקיקיו הנצחיים של אלוהים, הינן קטנות מן הקטן ביותר. באמצעות החושים החומריים איננו מסוגלים לתפוס את העליון, הגדול מן הגדול ביותר, גם לא את הנשמה היחודית, שהינה קטנה מן הקטן ביותר. משום כך עלינו להבין את שניהם ממקורות מוסמכים—מן הספרות הודית. בודות נאמר שנשמת־העל נמצא בגופה של ישות החיים וגודלו כגודל אגודל. ניתן איפוא לשאול, כיצד דבר גדול כאגודל יכול לשכון בלבה של נמלה? התשובה היא שהמידה הזו של נשמת־העל נתפסת באופן יחסי לגופה של ישות החיים. למרות שהנשמה היחודית ונשמת־העל שניהם מצויים בגוף החומרי, הם אינם זהים לעולם. ולמרות ששניהם דהרווה, או נצחיים, נשמת־העל מכוון או שולט בישות החיים, וזו תמיד נשלטת.״
״אפשר לטעון עוד שמאחר שישויות החיים נולדו מן הטבע החומרי, הרי שהן כולן שוות ועצמאיות. מכל מקום, בספרות הודית נאמר שהריבון מפרה את הטבע החומרי בישויות חיים, ורק אז הן מופיעות. מכאן שהופעתן אינה תלויה בטבע החומרי בלבד, ממש כשם שילד אינו יצירתה הבלעדית של אם. דרוש גבר שיעבר תחילה את האשה, והילד שנולד אז הינו חלקיק של הגבר. וכך, אף שנראה שישויות החיים מופקות מן הטבע החומרי, הטבע לא יוצר אותן לבדו; הן מופיעות רק אחרי שהאב העליון מעבר את הטבע. ומכאן שלא ניתן לקבל את הטענה שהישויות אינן חלקיקיו של הריבון. אברי הגוף השונים למשל, אינם שווים לגוף השלם; הגוף השלם שולט באברים. כך גם חלקיקיו של השלם העליון תלוים תמיד במקור שלהם ונשלטים בידו. הבהגוד־גיתא מאששת שישויות החיים הינן חלקיקים של קרישנה: ממיואמשו. כיצד אם כן, יכול אדם שפוי להסכים לרעיון שנשמת־העל והנשמה היחודית הינם זהים. הם זהים אמנם באיכותם, אולם מבחינה כמותית נשמת־העל הינו עליון תמיד, והנשמה היחודית כפופה לו. זוהי מסקנת הודות.״
שתי מילים חשובות מופיעות בהקשר זה ינמיה וצ׳ינמיה. בדיקדוק הסנסקריטי המילה מית משמשת לציין שינוי או כמות מספקת. לפי הפירוש המאיאואדי המילים הללו מצביעות על כך שישויות החיים הינן זהות לעליון. אולם צריך לשקול האם הסיומת הזו, מית, מציינת כאן כמות מספקת או שינוי צורה. ישות החיים אינה ניחנת לעולם במשהו באותה מידה כמו הריבון. מכאן שהסיומת מית אינה יכולה לציין שישות החיים הינה מסתפקת בעצמה. אין לה למשל, ידע מספיק; כי אלמלא כן, כיצד נפלה לשליטתה של מאיא, האנרגיה החומרית? המילה מספיק יכולה להתקבל אם כן, רק ביחס לגודלה של הישות החיה. האחדות הרוחנית שבין הריבון לישויות החיים, אין לקבל אותה לעולם כזהות ביניהם. כל ישות הינה פרט יחודי, אלא שאם מקבלים זהות מוחלטת, או אז, כאשר נשמה אחת משיגה גאולה, מיד צריכות גם כל השאר להפוך לבנות חורין. אולם העובדה היא שכל אחת מן הנשמות נהנית וסובלת באופן שונה בעולם הזה.
המילה מית מציינת גם שינוי צורה, או לפעמים תוצר לוואי. התאוריה האימפרסונליסטית גורסת שברהמן מקבל בעצמו גופים שונים, כחלק מן הלילא, או העלילות, שלו. מכל מקום, ישנם מאות ומליוני מיני חיים בתנאי חיים שונים, כגון בני אדם, אלים־למחצה, בעלי חיים, ועופות, ואם כל אלה הינם התרחבות של האמת המוחלטת, הרי שאין כל צורך בגאולה, שהרי ברהמן הינו בן חורין תמיד. פרשנות נוספת של המאיאואדים היא שבכל עידן מתגלים מיני גופים שונים, ועם קץ העידן כל מיני הגופים—התרחבויותיו של ברהמן—שבים ומתאחדים ולא קיים עוד כל מגוון או שוני. בעידן הבא, על־פי התאוריה הזו, שב ברהמן ומתרחב לגופים שונים. אלא שאם מקבלים את התאוריה הזו, ברהמן נהיה נתון לשינויים, ואת זה לא ניתן לקבל. מן הודאנתה־סותרה אנו מבינים שברהמן הינו מלא חדווה מטבעו. מדוע שישתנה לגוף אשר נתון למצוקות? למעשה, ישויות החיים, חלקיקיו של ברהמן, הינן חלקיקים זעירים ונוטות להתכסות באנרגיה המשלה. כפי שהוסבר מקודם, חלקיקי הברהמן הינם כמו גיצים שמפזזים ברוב חדווה באש, אולם קיימת סכנה שיפלטו מן האש עם העשן, אף שהעשן הינו מצב אחר של אש. העולם החומרי משול לעשן, והעולם הרוחני הינו כמו האש הבוערת. ישויות החיים הרבות לאינספור נוטות ליפול מן העולם הרוחני לעולם החומרי בהשפעת האנרגיה המשלה. אולם ביכולתן גם, באמצעות פיתוח ידע אמיתי, להיות שוב בנות חורין ולהשתחרר כליל מזוהמת החומר.
וישנה התאוריה של האסורות. זו גורסת שהנשמות נולדו מן הטבע החומרי, או פרקריתי, שבא במגע עם הפורושה. אולם גם את התאוריה הזו לא ניתן לקבל. זאת משום שהטבע החומרי והריבון שניהם קימים לעד. אף לא אחד מהם נולד. הריבון העליון ידוע כאג׳ה, או בלתי נולד, והטבע החומרי נקרא אג׳א. אג׳ה ואג׳א, שני המונחים הללו משמעותם בלתי נולד. ומאחר ששניהם אינם נולדים, כיצד יתכן שיולידו נשמות? צירופם של הריבון והטבע החומרי גורם להופעתן של ישויות חיים בתוך העולם החומרי, ממש כמו שמים במגעם עם אויר יוצרים בועות רבות. וממש כמו שהבועות במים מופיעות בשלל צורות, גם ישויות החיים שבעולם החומרי מופיעות בשלל גופים ותנאים, בהשפעת מידות הטבע. אין זו טעות להסיק עתה שכל אותן ישויות שמופיעות בעולם החומרי בגופים השונים, כגון אנשים, אלים־למחצה, חיות, ציפורים ובהמות, כולן זוכות בגופן המסוים על־פי תשוקותיהן השונות. איש לא יכול לומר מתי נעורו תשוקותיהן, ומשום כך נאמר אנאדי־קרמה: לא ניתן להתחקות אחר סיבת הקיום החומרי. למרות שאיש לא יודע מתי התחילו החיים החומריים, ידוע שהיתה להם נקודת התחלה, שהרי ישות החיים במקורה הינה ניצוץ רוחני. וכמו שישנו רגע מסוים שבו נפלט הזיק מן האש לאדמה, ישנו גם רגע מסוים לבואה של הנשמה לעולם החומרי, אלא שאיש לא יכול לומר מתי זה היה. אפילו בעת החורבן, בשעה שהישויות נטמעות בקיומו הרוחני של הריבון, כמו בתרדמה עמוקה, תשוקתן המקורית לשלוט בטבע החומרי אינה אובדת. ואז, כאשר שב העולם ומתגלה, הן יוצאות כדי להגשים אותה תשוקה, ושבות ומופיעות במיני חיים שונים.
ההיטמעות בעליון בעת החורבן משולה לדבש. הדבורים שבכוורת אוגרות צוף מפרחים ומפירות שונים בטעמם, אולם כאשר טועמים את הדבש, לא ניתן עוד להבחין בין שלל הטעמים השונים. מכל מקום, מטעמו העשיר של הדבש ניתן להסיק שזה אינו מורכב מטעם אחד, אלא מצירוף של טעמים רבים. דוגמה נוספת היא דוגמת הנהרות והים; על אף שמי הנהרות מתערבבים לבסוף עם מי הים, הנהרות אינם מאבדים את זהותם היחודית. מי נהר הגנגס ונהר הימונא מתערבים אמנם עם מי הים, אולם שני הנהרות הללו קיימים עדיין באופן נפרד. דומה לזה היטמעותן של ישויות החיים השונות בברהמן בעת החורבן. גופן אמנם נחרב אז, אולם הן עצמן, על טעמיהן השונים, נשארות בברהמן כישויות יחודיות, עד להתגלותו של עולם חומרי חדש. וכשם שטעמם המלוח של מי הים שונה מטעמם המתוק של מי הגנגס, וההבדל הזה קיים תמיד, גם ההבדל בין הריבון לבין הישויות קיים לעד, למרות שנראה בעת החורבן כאילו הכול הופך לאחד. ומכאן, שכאשר ישויות החיים משתחררות מכל טומאה חומרית ונטמעות בממלכה הרוחנית, גם אז נשמר טעמן היחודי ביחסיהן עם אלוהים.
נציגי הודות המשיכו: ״ריבון יקר, אנו מסיקים איפוא, שישויות החיים כולן נמשכות אחר אונך החומרי, ורק בגלל שהן טועות לזהות עצמן כתוצר הטבע החומרי, הן מתגלגלות עתה מגוף לגוף, שוכחות את יחסיהן הנצחיים איתך. בגלל בערות הן מזדהות עם מיני החיים השונים, ובמיוחד כאשר הן מתעלות לגוף אדם; אז הן מזדהות עם שכבה חברתית מסוימת או עם לאום, גזע ודת־כביכול, ושוכחות את זהותן האמיתית כמשרתות שלך. בגלל תפיסת חיים מוטעית שכזו הן נאלצות להיוולד ולמות שוב ושוב. ורק אחד אולי, ממליוני אדם כאלה הינו נבון דיו, בזכות התרועעות עם דבקיך הטהורים, ולומד אודות תודעת קרישנה ומשתחרר מן התפיסה החומרית המוטעית.״
גם שרי צ׳יתניה מאשש בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה שישויות החיים נודדות להן ביקום במיני חיים שונים. ורק בחסדם של המורה הרוחני ושל קרישנה, יכול מישהו להפוך לנבון ולהתחיל בחיי מסירות בתודעת קרישנה. נאמר, הרים וינא נה מריתים תרנתי: איש לא יכול להיחלץ ממחזוריות הלידה והמוות ללא עזרתו של הריבון. במילים אחרות, רק האל יכול לגאול את הנשמות המותנות ממעגל הלידה והמוות.
נציגי הודות המשיכו: ״השפעת הזמן—שמתבטאת בעבר, הווה ועתיד—גם המצוקות החומריות כגון חום כבד, קור עז, לידה, מוות, זקנה וחולי, כולם הינם בסך הכול תנועות גבותיך. הכול פועל תחת הכוונתך. בבהגוד־גיתא נאמר שהפעילות החומרית כולה מתנהלת בהכוונתו של קרישנה. התנאים החומריים הינם בסך הכול גורמים מפריעים למי שאינו דבק. בעוד שמי שמתמסר לך ומודע לך כליל—עבורו אלה אינם מאיימים יותר. כאשר האל הופיע בדמותו כחצי אריה חצי אדם, פרהלאדה מהאראג׳ה לא פחד ממנו כלל, בעוד שאביו הכופר ראה אותו כהתגלמות המוות, ומת מידו. עבור הכופר, נריסימהדוה מגלם אמנם את המוות, אולם לדבקו, פרהלאדה, הינו מקור כל עונג ועדנה. משום כך דבק טהור אינו מפחד מלידה, מוות, זקנה וחולי.
שריפאדה שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה שפירושו הוא: ״אלי היקר, הינני ישות חיים שמוטרדת כל הזמן מתנאי קיום חומריים. נופצתי לרסיסים רבים תחת גלגלו המוחץ של הקיום החומרי הזה, ובגלל חטאי הרבים במשך קיומי החומרי, אני בוער עתה באש התגובות החומריות. אולם בדרך כלשהי, אלי, מצאתי מקלט בכפות רגליך, אנא, קבל אותי וגונן עלי.״ גם שרילה נרותתמה דאסה טהאקורה התפלל כך: ״אלי, בנו של ננדה מהאראג׳ה וחברה של בתו של ורישבהאנו, אחרי סבל ממושך בקיום החומרי, מצאתי מקלט בכפות רגליך. אני מתפלל לכן, שתהיה רחום עימי. אל תסלק אותי בבקשה, כי אין לי מקלט מלבדך.״
המסקנה היא, שכל תהליך להגשמה עצמית או הבנת אלוהים, לבד מבהקתי־יוגה, או שירות מסור, הינו קשה מאד. כי רק המקלט בשירות מסור לאל בתודעת קרישנה מושלמת בכוחו לשחרר מהתניה חומרית, ובמיוחד בתקופתנו. אלה שאינם מודעים לקרישנה, בסך הכול מבזבזים את זמנם, ללא כל מושג או מגע ממשי עם חיים רוחניים.
ראמצ׳נדרה אמר: ״זוהי נטייתי הטבעית לגונן ולהעניק תמיד בטחון למי שמתמסר לי ומחליט באופן חד משמעי שהוא משרת נצחי שלי.״ וקרישנה אומר בבהגוד־גיתא: ״איש לא מסוגל לגבור על השפעתו של הטבע החומרי, אלא אם כן הוא מתמסר לי; אז זה קל מאד עבורו.״ הדבקים לא מוצאים כל עניין בויכוחים עקרים עם הלא־דבקים והפרכת טיעוניהם. במקום לבזבז זמן, הם עוסקים כליל בשירות אוהב לאל, בתודעת קרישנה מלאה.
נציגי הודות המשיכו: ״אל יקר, אפילו אותם יוגים גדולים שהצליחו לרסן את פיל המחשבה ולמשול בסופת החושים—מבלי למצוא מקלט במורה רוחני אמיתי, אפילו אלה נופלים קרבן להשפעת החומר ונכשלים במאמציהם להגשמה עצמית. אנשים חסרי הדרכה שכאלה משולים לסוחרים שמפליגים באניה ללא רב חובל. איש לא יכול להשתחרר משבי הטבע החומרי במאמציו האישיים. כדי לגבור על בערות הקיום החומרי דרושה הדרכתו של מורה רוחני. שריפאדה שרידהרה סואמי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הו מורה רוחני רב רחמים, נציגו של אלוהים, מתי מחשבי יתמסר כבר לכפות רגליך? רק אז, בחסדך, יסורו כל המכשולים שמפריעים להתקדמותי הרוחנית, ואזכה בחיי חדווה לעד.״
למעשה, סמאדהי, או השתקעות מוחלטת באישיות אלוה, מושגת רק באמצעות שירות מתמיד לאל, ושירות מתמיד שכזה אפשרי רק תחת הדרכתו של מורה רוחני אמיתי. הודות מורות משום כך להתמסר למורה רוחני שכזה, כדי ללמוד את מדע השירות המסור. מורה אמיתי הוא מי שיודע את המדע הזה דרך שושלת מורים, ושושלת מורים נקראת שרותריים. הסימן החשוב ביותר של מורה שקשור לשושלת מורים זה שהוא יציב לחלוטין בבהקתי־יוגה. ישנם אנשים שאינם פונים למורה רוחני, ומנסים להגיע להגשמה עצמית באמצעות תירגול יוגה מיסטית, אלא שבשיטה כזו רבים מקרי המעידה, אפילו בקרב יוגים גדולים כמו וישואמיתרה. ארג׳ונה אומר בבהגוד־גיתא שהנסיון לרסן את המחשב הינו בלתי מעשי כמו הנסיון לעצור סופה עזה. לפעמים המחשב מושווה לפיל מטורף, וללא הדרכתו של מורה רוחני לא ניתן לרסן אותו, גם לא לשלוט בחושים. במילים אחרות, מי שמתרגל יוגה ללא הדרכה של מורה רוחני, מובטח לו שימעד; הוא בסך הכול מבזבז את זמנו היקר. הודות מורות שרק בהדרכתו של אאצ׳אריה ניתן להשיג ידע מושלם. אאצ׳אריואן פורושו ודה: מי שלומד אצל אאצ׳אריה, יודע מהו מה. לא די בטיעונים ובשכל כדי להבין את האמת המוחלטת. רק טבעי שמי שמגיע לרמה ברהמינית מושלמת, הופך לפרוש; הוא אינו חותר עוד לרווח חומרי, כי בזכות הידע הרוחני הוא מסיק שדבר לא חסר כאן בעולם. אלוהים מספק הכול כנדרש. משום כך בראהמנה אמיתי שכזה אינו רודף אחר שלמות חומרית; הוא פונה למורה רוחני ולומד אצלו. תכונתו של מורה רוחני שהוא ברהמנישטהם, כלומר, הוא נטש כל פעילות אחרת, ומקדיש את חייו כליל לאישיות אלוה, קרישנה. כאשר תלמיד אמיתי פונה למורה אמיתי, הוא מתפלל אליו בענווה, ״מורי, קבל נא אותי כתלמיד שלך ואמן אותי, כדי שאוכל לנטוש כל תהליך אחר להגשמה עצמית ולעסוק בתודעת קרישנה, או שירות במסור, בלבד.״
דבק שעוסק בשירות אוהב לאל תחת הדרכתו של מורה רוחני חושב: ״אלי, אתה הינך מקור כל עונג. ומאחר שאתה ישנו, מה הטעם בעונג החולף שנובע מחברה, מידידות ואהבה? מי שאינם מודעים למקור העונג העילאי, פונים לחיפוש עקר אחר תענוגות חושים, אלא שעונג שכזה הינו אשליתי וחולף.״ המשורר הוישנוי הדגול וידיאפתי אמר בהקשר זה: ״אלי היקר, אין ספק שניתן למצוא אושר כלשהו בחברה, בידידות ובאהבה, אפילו שזה במישור חומרי, אלא שאושר שכזה לא מסוגל לספק את לבי הצחיח כמדבר.״ במדבר דרוש ים של מים; מה ערכה של טיפה אחת של מים שם? גם ליבנו החומרי הינו גדוש בתשוקות, שלא חברה חומרית או ידידות ואהבה בכוחן להשביע אותן כולן; לבנו יכול למצוא סיפוק מלא רק כאשר הוא מפיק עונג ממקור האושר העליון. וסיפוק נשגב שכזה אפשרי רק בשירות מסור בתודעת קרישנה מושלמת.
נציגי הודות המשיכו: ״אלי, אתה סץ׳־צ׳יד־אאננדה־ויגרהה, או דמות נצחית, מלאת חדווה וידע. ומאחר שישויות החיים הינן חלקים שלך, הרי שבמצבן הטבעי הן מודעות לך כליל. מי שפיתח בעולם החומרי תודעת קרישנה שכזו, אינו נמשך עוד לאורח החיים החומרני. הוא לא נמשך יותר לחיי משפחה או לחיי שפע ורווחה; הוא מסתפק רק במעט הדרוש למחייתו. במילים אחרות, הוא מאבד כל עניין בעינוג חושים. שלמות חיי אדם מתבטאת בידע ובפרישות, אלא שלא קל להשיג את אלה כל עוד שקועים בחיי משפחה. מי שמודע לקרישנה בוחר משום כך לשהות בחברתם של דבקים או במקומות קדושים. הוא מודע ליחסים שבין נשמת־העל לבין ישות החיים היחודית ואינו מושפע אף פעם מתפיסת חיים גופנית. הוא טהור מאד, כיוון שהוא מודע לך ונושא אותך בלבו תמיד, ומשום כך, כל מקום שהוא נמצא מיטהר והופך אתר עליה לרגל. גם המים שרוחצים את רגליו הינם קדושים ובכוחם לגאול חוטאים רבים שנעים ונדים להם בעולם החומרי.״
כאשר פרהלאדה הקטן התבקש על־ידי אביו הכופר לספר לו משהו חשוב מלימודיו, הילד השיב שכל אותם חומרנים המלאים תמיד בחרדות בגלל עיסוקם המתמיד באמיתות זמניות ויחסיות—מוטב להם שינטשו את הבאר החרבה של חיי משפחה ויצאו ליער לחפש מקלט באל. הדבקים הטהורים ידועים כמהאתמות, או חכמים דגולים בעלי ידע מושלם. הם חושבים רק על האל ועל כפות רגלי הלוטוס שלו ומוכנית הופכים לבני חורין. דבקים שכאלה נטענים בעוצמתו הבלתי נתפסת של האל, ובעצמם הופכים מקור לגאולה לחסידיהם. אדם מודע לקרישנה הינו טעון כולו ברוחניות, ומשום כך כל מי שבא עמו במגע או מוצא בו מקלט, ניטען גם הוא באונים רוחניים. דבקים שכאלה אינם מתיהרים על שיפעה חומרית לעולם. שיפעה חומרית מתבטאת בדרך כלל ביחוס משפחתי, בהשכלה, ביופי ובעושר. אולם הדבק, אפילו שניחן בכל אלה, אינו נסחף או נמלא גאווה בעטיים. דבקים שכאלה תרים בעולם בין אתרי הקודש, ובדרכם פוגשים בנשמות מותנות רבות; ואלה שזוכות להתרועע איתם ולקבל מהם ידע נשגב הופכות אז לבנות חורין. הם שוכנים במקומות כגון ורינדאונה, מתהורא, דוארקא, ג׳גננאתהה פורי ונודויפה, כי רק דבקים מתקבצים במקומות שכאלה. בחברתם של קדושים הם מוסיפים ומתקדמים עוד ועוד בתודעת קרישנה. מכל מקום, התקדמות שכזו אינה אפשרית לאיש משפחה רגיל, המשולל תודעת קרישנה.
נציגי הודות המשיכו: ״החותרים לנשגב נחלקים לשני סוגים—אלה שמודעים להיבט המופשט של האמת, ואלה שמודעים להיבט האישי. חסידי המופשט טוענים שעולם התופעות החומרי הינו כוזב ורק האמת המוחלטת אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, יודעים שהעולם הזה, למרות שארעי מאד, אינו כוזב, אלא ממשי. וכך לכל אחד מן הצדדים טיעונים משלו להצדיק את עמדתו. אולם האמת היא שהעולם הינו אמיתי ושקרי בו־זמנית. הוא אמיתי כיוון שהכול זה התרחבות של האמת המוחלטת, והוא כוזב כיוון שהוא בן חלוף; הוא נברא ונכחד. בגלל תנאי הקיום השונים, עולם התופעות אינו יציב או קבוע. מי שדוגלים בשקריות העולם מפורסמים לרוב במשפט ברהמה סתיה ג׳גן מיתהיא. טיעונם הוא שהכול בעולם החומרי עשוי מחומר. דברים רבים למשל, עשויים מחימר, כגון כדים, כלי אוכל וקערות. אחרי שאלה נחרבים, אפשר שיהפכו לדברים חומריים אחרים, אולם בכל המקרים קיומם כחימר ממשיך. כד המים אחרי שנשבר הופך אולי לכלי אוכל או לקערה, אולם בכל המצבים הללו, ככד, ככלי או כקערה, החימר עצמו ממשיך להתקיים. מכאן שהצורות השונות—כד, כלי או קערה—הינן כוזבות, ורק קיום החימר הינו אמיתי. זוהי גירסתם של חסידי המופשט. לדבריהם, העולם הזה מקורו אמנם באמת המוחלטת, אולם בגלל שקיומו בן חלוף, הרי שהוא כוזב; רק האמת המוחלטת, שקיימת תמיד, הינה אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, טוענים שהעולם הזה, כיוון שנוצר מן האמת המוחלטת, הרי שגם הוא אמיתי. לטענה זו משיבים חסידי המופשט שעולם זה אינו אמיתי כיוון שלעיתים חומר נוצר מנשמה, ולעיתים נשמה רוחנית נוצרת מחומר. לראיה הם מביאים את צואת הפרה שאף שהינה חומר מת, לפעמים מופקים ממנה עקרבים. ולעומת זאת חומר מת, כגון צפרניים ושיער, צומח מתוך גוף חי. מכאן שהמקור ומה שנובע ממנו אינם תמיד זהים. ומכאן גם שאפילו שהעולם הזה נובע מן האמת המוחלטת, הוא לא בהכרח אמיתי. לאור השקפתם אם כן, רק האמת המוחלטת, ברהמן, הינה אמיתית, ואילו עולם התופעות, למרות שנוצר מן האמת, אינו נחשב לאמיתי.״
אלא שהשקפתם של מאיאואדים מתוארת בבהגוד־גיתא כהשקפה אסורית, או זדונית. הריבון אומר בבהגוד־גיתא, אסתים אפרתישטהם תא ג׳גד אאהור אנישורם. לדעתם של האסורות עולם התופעות כולו הינו כוזב, הוא נוצר בסך הכול מהתרכבות של חומרים, ואין בו כל שליט או אלוהים. אולם זו לא האמת. מן הפרק השביעי של הבהגוד־גיתא מסתבר שחמשת היסודות הגשמיים—אדמה, מים, אויר, אש ושמיים—ועוד שלושת היסודות הסמויים—מחשב, תבונה וזהות כוזבת—מהווים יחדיו אוניו הנפרדים של הריבון. ומעבר לאנרגיה החומרית הנחותה הזו ישנה אנרגיה נוספת, רוחנית—אלה הן ישויות החיים, אשר נחשבות לאנרגיה עילית של האל. כל עולם התופעות הינו איפוא, צירוף של האנרגיות הנחותה והעילית, ואישיות אלוה הינו מקור שתיהן. לאל ישנם אונים שונים. זה מאושש בודות: פראסיה שקתיר ויוידהיוה שרויתא. אוניו הנשגבים של הריבון הינם משלל סוגים, אולם כיוון שכולם נובעים ממנו, הרי שלא יתכן שהם כוזבים. הריבון קיים לעד, וגם אוניו קיימים לעד. חלק מן האונים אמנם זמניים—מתגלים לעיתים ולעיתים אינם מתגלים—אולם אין להסיק מזה שהם כוזבים. לדוגמה, אדם עושה מתוך כעס דברים שברגיל אינו נוהג לעשות, אולם העובדה שכעסו מופיע וחולף, אין פירושה שאנרגית הכעס הינה כוזבת. הוישנוים אינם מקבלים איפוא, את גישתם של המאיאואדים שהעולם הזה כוזב, והריבון בעצמו מאשש שהשקפה כזו—שאין סיבה עליונה לעולם, שאין אלוהים, ושהכול נוצר מהתרכבות של חומרים—הינה השקפה של אסורות.
המאיאואדים נוהגים להביא לפעמים את טענת הנחש והחבל. בחשכת הלילה חבל מפותל נראה לעתים, בגלל בערות, כמו נחש. אלא שדוגמה זו, שנועדה להדגים את שקריותו של העולם החומרי, אינה תקפה בכלל, כי למרות שמתבלבלים בין החבל לנחש, אי אפשר לומר שחבל או נחש אינם קיימים. כוזב הוא משהו חסר קיום שחושבים אותו לעובדה קיימת. אולם כאשר מתבלבלים בין דבר קיים אחד לדבר קיים אחר, אף לא אחד מן הדברים הללו הוא כוזב. הוגי הדעות הוישנוים משתמשים בדוגמה מתאימה מאד; הם משווים את העולם החומרי לכד חרס. כאשר רואים כד, הוא לא נעלם מיד והופך למשהו אחר. הכד אמנם זמני, אולם קיומו ממשי ונועד במיוחד להחזיק מים, ואנו ממשיכים ורואים אותו ככד. מכאן שלא ניתן לומר שהוא כוזב, למרות שהוא זמני ושונה מן האדמה המקורית. כלל האדמה והכד שניהם אמיתיים, כיוון שהאחד הינו תוצר של האחר. הבהגוד־גיתא מלמדת שאחרי חורבן עולם התופעות, נכנסת האנרגיה אל אישיות אלוה. האל קיים לעד עם שלל אוניו. ומאחר שעולם התופעות נובע ממנו, אי אפשר לומר שזה נוצר מכלום. קרישנה איננו חלל ריק; הוא קיים תמיד עם דמות, תכונות, שם, בני לוויה ואביזרים שונים, ומכאן שאינו חסר אישיות או מופשט. המקור לכול אינו איפוא, כלום או משהו בלתי אישי, אלא אישיות עילאית. הזדים מנסים אמנם לומר שהעולם הזה הינו אנישורה, או ללא שליט או אלוהים, אלא שטענתם הינה חסרת יסוד.
גם טענתם של המאיאואדים שחומר מת כמו ציפורנים ושיער מופיע לעיתים מגוף חי, אינה מבוססת ביותר. כי הציפורנים והשיער אינם נוצרים מן הנשמה החיה אלא מן הגוף החומרי, שהינו חסר חיים. וגם לטענה שעקרבים נובעים מזבל פרות, כלומר שישות חיים נוצרת מחומר, אין ביסוס של ממש. אין ספק שהעקרבים שמופיעים מן הזבל הינם יצורים חיים, אולם לא הישות החיה היא שנוצרת מן הזבל, אלא גופה החומרי, או גוף העקרב. לפי הבהגוד־גיתא, הטבע החומרי מופרה בניצוצות של ישויות חיים, וכך אלה צצות. הטבע החומרי מספק לישות החיים את גופיה השונים, אולם האל בעצמו הוא שמוליד אותה. האב והאם מעניקים לה גוף בהתאם לצרכיה בתנאים מסוימים, וזו עוברת מגוף לגוף בהתאם לתשוקותיה. התשוקות, בצורה סמויה של תבונה, מחשב, וזהות עצמית כוזבת, מתלוות לישות החיים מגוף לגוף, וביד ההשגחה העליונה זו מוטלת לרחם של גוף חומרי מסוים, כדי לפתח אותו סוג של גוף. הנשמה הרוחנית אינה נוצרת איפוא, מחומר; היא רק לובשת גופים חומריים שונים על־פי הסדר עליון. אנו בעצמנו נוכחים שהעולם הזה הינו צירוף של חומר ורוח; הרוח מניעה את החומר. הנשמה הרוחנית (ישות החיים) וחומר הינם אנרגיות שונות של הריבון. ומאחר ששתי האנרגיות נובעות מן הנצחי העליון או האמת העליונה, הרי ששתיהן אמיתיות; ולא כוזבות. וכיוון שישות החיים הינה חלקיק של העליון, הרי שהיא נצחית, ומושגים כמו מוות ולידה לא קיימים לגביה כלל. הלידה והמוות לכאורה, חלים רק על הגוף החומרי. האימרה הודית סרום קהלו אידם ברהמה פירושה ששני האונים נובעים מהברהמן העליון ומשום כך אין דבר בתחום התנסותנו שאינו ברהמן.
משלל התאוריות לגבי קיומו של העולם החומרי, מסקנת הפילוסופיה הוישנוית הינה הטובה ביותר. דוגמת כד החרס מתאימה בהקשר זה: צורתו של הכד הינה אמנם זמנית, אולם יש תכלית לקיומה. כד החרס נועד לשאת מים ממקום למקום. ובאופן דומה, גם הגוף החומרי, אפילו שבן חלוף, נועד לתכלית מסוימת. ישות החיים צברה לה מעברה הממושך בעולם החומרי מאגר אדיר של תשוקות, ומראשית הבריאה ניתנת לה הזדמנות לפתח סוגי גוף שונים, בהתאם לתשוקות הללו. ומכל הגופים, גוף האדם מהווה הזדמנות מיוחדת, כיוון שניחן בתודעה מפותחת.
טענה נוספת שמעלים המאיאואדים היא שאם העולם הזה הינו אמיתי, מדוע מומלץ לאנשי משפחה לזנוח את קשריהם לעולם החומרי ולפרוש לסנניאסה (נזירות)? אולם לא בגלל שהעולם הזה כוזב מעודדים הוישנוים סנניאסה או נטישת פעילויות חומריות. הסנניאסי הוישנוה אמור להשתמש בדברים לתכליתם הנכונה. שרילה רופה גוסואמי קבע שתי נוסחאות למגענו עם העולם החומרי. וישנוה אינו פורש מאורח חיים חומרני ופונה לסנניאסה בגלל שהוא חושב את העולם הזה לכוזב, אלא כדי להקדיש עצמו כליל לשירותו של האל. זו אם כן, הנוסחה של שרילה רופה גוסואמי: אין להתקשר לעולם החומרי, כיוון שזיקה חומרית הינה חסרת משמעות. העולם החומרי—עולם התופעות כולו—שיך לאלוהים, קרישנה. משום כך, הכול צריך לעסוק בשירותו, ומשום כך גם, הוישנוה אינו נקשר לדבר בעולם הזה. זוהי משמעותו של מעמד הסנניאסה אצל הוישנוים. אדם חומרני נצמד לעולם החומרי לצורך עינוג חושים, ואילו הסנניאסי הוישנוה אינו מנסה בעצמו להתענג על דבר, אולם יודע את האומנות כיצד להשתמש בכול לשירותו של הריבון. זוהי איפוא ביקורתו של שרילה רופה גוסואמי כלפי הסנניאסים המאיאואדים; אלה חושבים את העולם לכוזב ומשום כך חותרים להיגאל מטומאתו, מבלי לדעת שניתן להשתמש בכל דבר לשירותו של הריבון. מאחר שהכול מתרחב מאונו של אישיות אלוה, הרי שההתרחבויות הינן אמיתיות ממש כמו אלוהים.
העולם החומרי הינו אמנם גילוי זמני, אולם אין להסיק מכך שהוא כוזב, או שהמקור שלו כוזב. מאחר שמקור התגלותו הינו אמיתי, הרי שגם התגלותו הינה אמיתית; צריך רק לדעת כיצד להשתמש בו. ושוב אל דוגמת כד החרס: הכד הזמני הופק אמנם מאדמה, אולם כיוון שהוא משמש לתכלית לה נועד, הרי שאינו כוזב. וכשם שאדם שפוי יודע כיצד להשתמש בכד הארעי, הוישנוה יודע כיצד להשתמש במבנהו הארעי של העולם. מכל מקום, כאשר הכד אינו משמש לתכליתו, הריהו שקרי, ממש כשם שהגוף החומרי, או העולם החומרי, הינו שקרי כאשר מנוצל סתם לעינוג חושים כוזב. רק כאשר הגוף האנושי והבריאה החומרית מוקדשים לשירותו של אלוהים הם אינם כוזבים. הבהגוד־גיתא מבטיחה משום כך שאפילו נסיון פעוט להשתמש בגוף הזה ובעולם החומרי בשירותו של אלוהים יכול לגאול מן הנוראה שבסכנות. אוניו של האל—הנחות והעילי—שניהם אמיתיים כאשר מנוצלים כיאות
ובאשר לפעילות צדיקה נושאת־גמול, זו מעוגנת בעיקרה במישור של עינוג חושים. ומשום כך מי שמתקדם בתודעת קרישנה נמנע ממנה. פעילות שכזו מרוממת אולי למערכות הכוכבים הגבוהות, אולם כפי שנאמר בבהגוד־גיתא, הסכלים, אחרי שכילו את תוצאות מעשיהם הטובים בכוכבי עדן, חוזרים לכוכבנו הנחות, ואז שבים ומנסים להתעלות לעדן. הרווח היחידי שאלה משיגים ממאמציהם זה הליכה ושיבה חוזרות ונישנות, ממש כמו המדענים של היום שמבזבזים את זמנם בנסיון להגיע לירח ולשוב. נציגי הודות מכנים אנשים כאלה אנדהה־פרמפרא, או חסידים עיוורים של טקסי הפולחן הודי. הטקסים הללו ניזכרים אמנם בודות, אלא שלא נועדו לאנשים בעלי תבונה גבוהה. מי שקשורים מדי להנאות חומריות, מוקסמים מן האפשרות להתעלות למערכות כוכבים גבוהות יותר, ונוטים משום כך לטקסי פולחן. מכל מקום, הנבון, או מי שלמד ממורה רוחני אמיתי לראות את הדברים כמות שהם—הלה אינו נמשך לפעילות שכזו, אלא מעסיק עצמו בשירות נשגב לאל.
ישנם טקסים ודיים שנועדו לאנשים חומרניים, והלא־דבקים נמשכים אליהם, ואז, נהיים מבולבלים. דוגמה טובה לכך היא אדם נבון שברשותו מליוני דולרים בשטרות. הלה יודע שהשטרות כשלעצמם הינם בסך הכול נייר, ומשום כך אינו שומר סתם על הכסף מבלי להשתמש בו. מי שברשותו מליוני דולרים, אוחז למעשה בערימה עצומה של ניירות, שהופכים למועילים רק כאשר משתמשים בהם לתכלית כלשהי. באופן דומה, אפשר שגם העולם הזה הינו כוזב, ממש כמו הנייר, אולם ניתן לעשות בו שימוש מועיל. שטרות הכסף הינם אמנם נייר, אולם כיוון שזו הממשלה שהנפיקה אותם, הרי שהם בעלי ערך ממשי. ובאופן דומה, אפילו שהעולם הזה הינו כוזב או ארעי, בגלל שנובע מאישיות אלוה, הרי שהוא בעל ערך ממשי. הוישנוה מבין את ערכו של העולם החומרי ויודע כיצד להשתמש בו כראוי, בעוד שהמאיאואדי לא נוגע בשטרות הכסף כי חושב אותם לסתם נייר כוזב, וכך אינו מפיק מאלה כל תועלת. שרילה רופה גוסואמי אומר משום כך שמי שדוחה את העולם וחושב אותו לשקרי, מבלי להבין את חשיבותו כאמצעי לשרת את הריבון—פרישותו הינה בעלת ערך מועט מאד. מי שמכיר בערכו הממשי של העולם כאמצעי לשירות, אולם אינו קשור אליו בכלל, ופרישותו מן העולם מתבטאת בהימנעות מכל נסיון לעינוג חושים—פרישותו הינה פרישות אמיתית. העולם החומרי מתרחב מאונו החומרי של הריבון, ומשום כך הינו אמיתי, ולא כוזב, כפי שנוטים לעיתים להסיק מדוגמת החבל והנחש.
נציגי הודות המשיכו: ״בגלל טבע קיומו הארעי, נראה עולם התופעות לאנשים פחותי תבונה ככוזב.״ המאיאואדים משתמשים בטבעו הארעי של העולם כהוכחה לתאוריה שלהם שהעולם כוזב. הודות מלמדות שלפני הבריאה העולם הזה לא היה קיים, והוא יחדל להתקיים אחרי חורבנו. מי שדוגלים ב״אין״ מסיקים מזה שכלום הינו סיבת העולם. אלא שזה לא מה שנאמר בודות. הודות מגדירות את מקור הבריאה והחורבן כיתו וא אימאני בהותאני ג׳אינתא, ״מי שממנו נובע עולם התופעות, ואחר כך, בעת החורבן, שב ונטמע בו.״ אותו דבר מוסבר בודאנתה־סותרה ובפסוק הראשון של הפרק הראשון של השרימד־בהאגותם. זה מוסבר שם כג׳נמאדיסיה, או מי שממנו נובע הכול. ההוראות הודיות הללו כולן מצביעות על כך שהעולם נוצר בידי המוחלט העליון, אישיות אלוה, ושב ונטמע בו עם חורבנו. גם הבהגוד־גיתא מאששת את זה: עולם התופעות מתהווה ושב ונחרב, ואחרי חורבנו נטמע בקיומו של האל. המשפט הזה מראה בבירור שאותה אנרגיה שידועה כבהירנגא־מאיא, או האנרגיה החיצונית, למרות טבעה הארעי, הינה אונו של הריבון, ומשום כך לא יתכן שהיא שקרית. היא רק נראית ככוזבת. בגלל שזו אינה קיימת בראשית, גם לא אחרי החורבן, המאיאואדים מסיקים שהיא שקרית. מכל מקום, הגירסה הודית האמיתית—שאפילו שתוצרים מסוימים של האמת המוחלטת הינם זמניים, אונו של הריבון הינו נצחי—מוצגת בדוגמת כד החרס וכלי האוכל: כד החרס אפשר שישבר או שישנה את צורתו, למשל לצלחת או לקערה, אולם מרכיביו, חומר היסוד שלו—כלומר האדמה—נשארים כמות שהם. יסוד הבריאה—ברהמן או האמת המוחלטת—אינו משתנה לעולם; מכאן שהתאוריה המאיאואדית שטוענת שזה שקרי, הינה בסך הכול המצאת המחשבה. זמניותו של העולם אין פירושה שהעולם שקרי. כוזב הוא משהו שקיים רק בשם, כלומר, שבאמת לא היה קיים מעולם. ביצי סוסה, קרני ארנבת, ופרחי שמיים אלה דברים למשל, שקיימים רק בשם, כי סוסה לא מטילה ביצים, לארנבת אין קרניים, ופרחים לא צומחים בשמיים. דברים שכאלה, שקיימים רק בשם או בדמיון, ללא קיום ממשי, נקראים כוזבים. מכל מקום, הוישנוה אינו רואה את העולם הזה ככוזב רק בגלל שטבעו הזמני מתגלה ושב ונכחד.
נציגי הודות המשיכו ואמרו שנשמת־העל והנשמה היחודית, כלומר הפרמאתמא והג׳יואתמא, אינן זהות לעולם, אף שמצויות באותו גוף, כמו שתי ציפורים שיושבות על אותו עץ. הודות מסבירות ששתי הציפורים הללו יושבות אמנם כמו שתי ידידות, אולם הן אינן שוות; האחת—נשמת־העל או הפרמאתמא—משמשת בסך הכול כצופה, בעוד שהאחרת—הג׳יואתמא—אוכלת את פירות העץ. כאשר מתחוללת בריאה, מופיעה בה הנשמה היחודית בצורות שונות, בהתאם למעשיה נושאי הגמול מן העבר, ובגלל שכחונה הממושך לגבי קיומה האמיתי, היא מיזדהה עם הצורה המסוימת שמעניקים לה חוקי הטבע החומרי. בתוך צורתה החומרית היא כפופה כליל לשלוש מידות הטבע ופועלת בהתאם, ומנציחה כך את קיומה בעולם החומרי. היא ניחנת בשפעים טבעיים, אף שבמידה זעירה, אולם עתה, מכוסה בבערות שכזו, שפעיה כמעט כבים לחלוטין. שפעיו של נשמת־העל, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינם פוחתים בשעה שהוא מופיע כאן בעולם החומרי. שפעיו ושלמויותיו נשמרים במלואם והוא נבדל לגמרי מתהפוכות הקיום החומרי. הנשמה המותנית מסתבכת בעולם החומרי, ואילו האל נוטש אותו ללא כל זיקה, ממש כמו שנחש משיל את עורו. ההבדל בין נשמת־העל לבין הנשמה היחודית המותנית הינו איפוא, שנשמת־העל שומר על שפעיו הטבעיים שידועים כשד־אישוריה, אשטה־סידדהי ואשטה־גונה.
מחוסר ידע, שוכחים המאיאואדים שקרישנה מלא תמיד בששת השפעים, בשמונה המעלות הנשגבות, ובשמונה סוגי השלמויות. ששת השפעים הם עושר, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות; ואיש אינו עולה על קרישנה באלה. הראשונה מבין שמונה מעלותיו הנשגבות של קרישנה היא שלעולם אינו נגוע בטומאת הקיום החומרי. זה נזכר גם באישופנישד: אפאפה־וידדהם: אישיות אלוה אינו מזדהם משום פעילות נפשעת, ממש כשם שהשמש אינה מזדהמת משום ליכלוך. גם כאשר מעשיו אינם ראויים לכאורה, הוא אינו מיטמא ממעשים שכאלה. המעלה השניה היא שהוא אינו מת לעולם. בבהגוד־גיתא, בפרק הרביעי, קרישנה אומר לארג׳ונה ששניהם הופיעו כבר פעמים רבות בעולם החומרי, אולם רק הוא זוכר את מעשיו כולם—בעבר, בהווה ובעתיד. פירושו של דבר שאינו מת אף פעם. כאשר אנו מתים, אנו משנים גוף, וזהו מקור השיכחה, בעוד שקרישנה אינו שוכח לעולם. הוא זוכר כל מה שקרה בעבר. כי אלמלא כן, כיצד זכר שהורה את שיטת היוגה של הבהגוד־גיתא בפעם הראשונה לאל השמש, ויוסואן? מכאן שאינו מת אף פעם. הוא גם אינו מזדקן; אפילו שהיו לו כבר נינים בעת הקרב בקורוקשתרה, הוא לא נראה כמו איש זקן. אם כן, קרישנה אינו מזדהם מפעילות חטאה, הוא אינו מת לעולם, הוא אינו מזדקן, הוא אינו נתון לצער, הוא אינו רעב, גם אינו צמא, כל רצון שלו הינו כשר ומושלם, ומה שהחליט, איש לא יכול לשנות. אלה הן מעלותיו הנשגבות של הריבון. בנוסף הוא ידוע גם כיוגשורה, כלומר שניחן בכל השלמויות המיסטיות, כגון אנימה־סידדהי, או הכוח להפוך לקטן מן הקטן ביותר. בברהמה־סמהיתא נאמר שהוא נכנס אפילו לתוך אטום, אנדאנתרסתהה־פרמאנו־צ׳יאנתרסתהם. כגרבהודקשאיי וישנו הוא נכנס לתוך היקום הענק, וכמהא וישנו הוא שרוע בים הסיבה ומגופו אדיר המימדים יוצאים, כשהוא נושף, מליוני וטריליוני יקומים. זה נקרא מהימה־סידדהי. קרישנה מושלם גם בלגהימא: הוא יכול להפוך לקל ביותר. בבהגוד־גיתא נאמר שהכוכבים כולם מרחפים באויר כיוון שקרישנה נכנס לתוך היקום ולתוך האטומים. זהו ההסבר לחוסר משקל. קרישנה ניחן גם בשלמות פראפתי: ביכולתו להשיג את כל שברצונו. הוא ניחן גם באישיתא, או כוח שליטה; הוא נקרא השליט העליון, פרמשורה. ובנוסף, ביכולתו לכפוף כל אחד להשפעתו, וזה נקרא ושיתא.
קרישנה ניחן איפוא, בכל השפעים, המעלות הנשגבות, והכוחות המיסטיים. שום ישות חיים רגילה אינה שווה לו, ומכאן שהתאוריה המאיאואדית שהנשמה שווה לנשמת־העל הינה מוטעית. מכאן גם שקרישנה הינו מושא הסגידה היחיד, ושאר ישויות החיים כולן הינן משרתיו. הבנה שכזו נקראת הגשמה עצמית, וכל תפיסה עצמית שאינה מכירה ביחסי השירות הנצחיים הללו, הינה בסך הכול תוצר של מאיא. נאמר שהנסיון הזה של ישות החיים להשתוות לאלוהים הינו המלכודת האחרונה של מאיא. המאיאואדי טוען לשיויון עם אלוהים, אולם אינו מסוגל להשיב לשאלה מדוע נפל לשיעבוד חומרי. אם הוא אלוה עליון, מדוע הוא נסחף לפעילות חטאה וסובל בעטיה מחוק הקרמה? כאשר שואלים אותם את השאלה הזו, אלה אינם מסוגלים להשיב כראוי. המחשבה שאנו שווים לאלוהים בעצמה מהווה סוג של חטא. העובדה שהמאיאואדי חושב שהוא זהה לאלוהים פירושה שלא השתחרר עדיין מן התגובות למעשיו הנפשעים. השרימד־בהאגותם אומר על אנשים כאלה שהם אוישודדהה־בודדהיא, כלומר שהם מדמים לעצמם שהם בני חורין וזהים לאמת המוחלטת. ומכאן שתבונתם אינה טהורה.
נציגי הודות אמרו שבלי להשתחרר מתשוקות נפשעות, לא יצליחו היוגים והג׳נאנים, בעזרת התהליכים שלהם להגשמה עצמית, להגיע לשלמות. ״אלוה יקר,״ הם המשיכו, ״אותם קדושים שאינם מקפידים לבער משורשיהן את התשוקות הנפשעות, אינם מסוגלים לחוות בנשמת־העל, אפילו שהוא יושב ממש לצד הנשמה היחודית. סמאדהי, או הגות, פירושם למצוא את נשמת־העל בתוכנו. מי שאינו פטור מתגובות החטא אינו מסוגל לראות את נשמת־העל. מי שעונד תליון על צוארו אולם שוכח את אבן החן שבתוכו, זו כמעט כאילו לא קיימת ברשותו. זה דומה לאותה נשמה יחודית שעוסקת בהגות אולם אינה חווה בנוכחותו של נשמת־העל שבתוכה; נשמה שכזו אינה מבינה באמת את נשמת־העל. משום כך מי שצועדים בנתיב ההגשמה העצמית צריכים להקפיד שלא ליפול להשפעתה של מאיא. שרילה רופה גוסואמי אומר שדבק צריך להיות פטור מכל תשוקה חומרית. אל לו להיות מושפע מתוצאותיהן של קרמה וג׳נאנה. עליו רק להבין את קרישנה ולמלא את רצונו. זהו המישור של מסירות טהורה. היוגים המיסטים שנגועים עדיין בתשוקות נפשעות לעינוג חושים לעולם לא יצליחו בנסיונם, גם אין ביכולתם לחוות את נשמת־העל שבתוך העצמי היחודי. מכאן שאותם יוגים לכאורה וג׳נאנים שבסך הכול מבזבזים את זמנם בסוגים שונים של עינוגי חושים—בין אם בפילפול שכלתני ובין אם בהצגת כוחות נסתרים מוגבלים—לעולם לא ישתחררו מחיים מותנים ורק ימשיכו ויסתובבו במחזוריות הלידה והמוות. עבורם גם חיים אלה וגם הבאים הינם בסך הכול מקור לצרות. כבר בחיים אלה נאלצים חוטאים שכאלה לסבול, וכיוון שלא השיגו שלמות בהגשמה עצמית, יאלצו לסבול ממכות נוספות בחיים הבאים. למרות חתירתם המאומצת לשלמות, בגלל נגע התשוקה לעינוג חושים, אלה ימשיכו ויסבלו בחיים אלה ובבאים.
שרילה וישונאתהה צ׳קרורתי טהאקורה מעיר בהקשר זה שאם סנניאסים ופרושים אחרים שנטשו את בתיהם לצורך הגשמה עצמית, אינם עוסקים בשירות מסור לאל, ובמקום זה פונים לעסוק במעשי צדקה, כגון הקמת מוסדות השכלה, בתי חולים, או אפילו מנזרים, כנסיות, או מקדשים לאלים־למחצה—פעילותם תביא להם רק צרות, בחיים אלה ובבאים. סנניאסים שאינם מנצלים את חייהם כדי להבין את קרישנה בסך הכול מבזבזים את זמנם ואת כוחם בפעילות שאינה הולמת חיי פרישות. מכל מקום, כאשר דבק משקיע את אונו בהקמת מקדש לוישנו, אין זו עבודה לבטלה. פעילות כזו נקראת קרישנארתהא אקהילה־צ׳שטא, או פעילות שונה שמתבצעת למען תענוגו של קרישנה. הנדבן שבונה בית ספר והדבק שמקים מקדש אינם פועלים על אותו מישור. פעילותו של הנדבן הינה אמנם צדיקה, אלא שהיא כפופה לחוקי הקרמה, בעוד שהקמת מקדש לוישנו הינה שירות מסור.
שירות מסור אינו כפוף לחוקי הקרמה לעולם. בבהגוד־גיתא נאמר שהדבקים מתעלים מעבר לתגובותיהן של שלוש המידות החומריות וניצבים על מישור הבנת הברהמן: ברהמה־בהויאיה קלפתא. נאמר בגיתא, סה גונאן סמתיתייתאן ברהמה־בהויאיה קלפתא: דבקיו של הריבון הינם מעבר לתגובות שלוש המידות ושרויים במישור הברהמן הנשגב. הם בני חורין בחיים אלה ובבאים. כל פעולה שנעשית בעולם הזה למען יג׳נה, או וישנו, או קרישנה, נחשבת לפטורה מקרמה. ללא קשר עם אצ׳יותה, האל שאינו כושל לעולם, לא ניתן להפסיק את פעולת הקרמה. חיים בתודעת קרישנה פירושם חיים חופשיים. המסקנה הינה איפוא, שהדבק, בחסדו של הריבון, הינו בין חורין בחיים אלה ובבאים, בעוד שהקרמים, הג׳נאנים והיוגים אינם בני חורין אף פעם—לא בחיים אלה ולא בבאים.
נציגי הודות המשיכו: ״כל מי שזוכה בחסדך להבין את תפארת כפות רגלי הלוטוס שלך, הופך אדיש לשמחה או לצער חומריים. כל עוד אנו מצויים בעולם החומרי, המכאובים החומריים הינם בלתי נמנעים. אולם הדבק אינו נותן דעתו לפעולות ולתגובות שכאלה, תוצאות מעשיו הטובים והרעים. הדבק גם אינו מוטרד במיוחד או שמח כאשר אנשים מדברים בשבחו או מגנים אותו. לעיתים הציבור מהלל אותו על מעשיו הנשגבים, ולעיתים מדבר בגנותו, אפילו שאין כל סיבה לביקורת שלילית. אולם הוא שווה נפש תמיד לדברי ההלל או הגנות. למעשה, מעשיו כולם הינם במישור הנשגב. הוא אינו מעונין בשבחיהם של אנשים ששקועים בפעילות חומרנית, גם אינו מושפע מהביקורת שלהם. דבק שמצליח לשמור על עמדה נשגבת שכזו—הריבון מבטיח לו גאולה כבר בחיים אלה וכמובן שבבאים. בחברתם של דבקים טהורים קל לו לדבק לשמור על מעמדו הנשגב, פשוט באמצעות שמיעה אודות תפארת מעשיו של הריבון שביצע בעידנים שונים ובהתגלויות שונות.״
התנועה לתודעת קרישנה מבוססת על העקרון הזה. שרילה נרותתמה דאסה טהאקורה שר, ״אלי היקר, אפשר לי לעסוק בשירותך הנשגב, כפי שמורים האאצ׳אריות הקודמים, ואפשר לי לחיות בחברתם של דבקים טהורים. זוהי כל שאיפתי חיים אחר חיים.״ במילים אחרות, דבק אינו מוטרד אפילו האם הוא בן חורין; שאיפתו היחידה היא לעסוק בשירות מסור. ושירות מסור פירושו לפעול על־פי אישורם של האאצ׳אריות, ולא באופן שרירותי. פעולתה של התנועה לתודעת קרישנה מבוססת כולה על האאצ׳אריות הקודמים, בראשם שרילה רופה גוסואמי; ובחברתם של דבקים שמקיימים עקרונות אלה, מסוגל הדבק לשמור בשלמות על מעמדו הנשגב.
בבהגוד־גיתא הריבון אומר שמי שיודע אותו בשלמות הינו יקר לו מאד. ארבעה סוגים של אנשים בעלי נטיה דתית פונים לשירות מסור. אדם כזה, כאשר הוא שרוי במצוקה, יפנה לאל כדי להפיג את סבלו. וכאשר אדם כזה זקוק לעזרה חומרית, הוא מתפלל לעזרה מן הריבון. גם כאשר אדם כזה הינו סקרן לדעת את מדע האלוהים הוא פונה לקרישנה. וכמובן, כאשר אדם כזה משתוקק להכיר את המדע של קרישנה, הריהו פונה אליו. מבין ארבעת סוגי האנשים הללו, קרישנה מפאר בגיתא את הרביעי; מי שמנסה להבין את קרישנה מתוך ידע ומסירות וצועד בעקבות אאצ׳אריות קודמים אשר בקיאים במדע של אלוהים—אדם כזה הינו מהולל. הוא מבין שתנאי החיים, הטובים והרעים, כולם מקורם ברצונו העליון של האל, ומאחר שהתמסר כולו לכפות רגליו של האל, הרי שאינו נטרד בכלל מתנאי חיים טובים או רעים שכאלה. אפילו מצבים שליליים הוא רואה כחסד מיוחד של אלוהים. למעשה, שום מצב אינו שלילי בעיניו. הוא מקבל כל דבר שבא מן האל כחיובי, ובכל מצב הוא נלהב לבצע את שירותו. רוח המסירות הזו מוסברת בגיתא: הדבק אינו נופל ברוחו לנוכח מצבים שליליים, גם אינו עולץ במיוחד כאשר קורים דברים טובים. בשלב גבוה יותר של שירות מסור הדבק אינו מתחשב אפילו ברשימת הצווים והאיסורים. רק הליכה בעקבות האאצ׳אריות מאפשרת לשמור על מעמד שכזה. וכיוון שהדבק הטהור פועל על־פי הוראות האאצ׳אריות, הרי שפעולותיו בשירות המסור כולן מתבצעות במישור הנשגב. קרישנה מורה משום כך שהאאצ׳אריה הינו מעבר לביקורת. אל לו לדבק הטירון לחשוב את עצמו שווה ברמתו לאאצ׳אריה. עליו להתייחס אל האאצ׳אריה, נציגו של האל, כמו אל אלוהים, ואל לו לשפוט אותו, ממש כשם שאינו רשאי לבקר את קרישנה.
בדרך זו סגדו נציגי הודות לאישיות אלוה. סגידה לאל באמצעות תפילה פירושה זכירת מעלותיו הנשגבות, עלילותיו ומעשיו. אלא שעלילותיו ומעלותיו של האל הינן בלתי מוגבלות, ולא ניתן לזכור את כולן. משום כך סגדו לו נציגי הודות כמיטב יכולתם ולבסוף אמרו:
״ברהמא, שליט הכוכב העליון ברהמלוקה, אינדרה מלך עדן, גם שליטי השמש, הירח וכו׳, כולם הינם אמנם מנהלים חשובים של העולם הזה, אולם אפילו אלה יודעים מעט מאד אודותיך. קל וחומר סתם אנשים רגילים וממציאי התיאוריות למיניהם. איש לא מסוגל למנות את מעלותיך האינסופיות. גם איש, לרבות החוקרים השכלתנים ואלים־למחצה מכוכבים גבוהים, אינו מסוגל לאמוד את האורך והרוחב של דמותך ומאפייניך. אנו סבורים שאפילו אתה אינך יודע לגמרי את מעלותיך הנשגבות. זאת משום שאתה בלתי מוגבל. זה לא נאה אולי לומר עליך שאינך יודע את עצמך, אלא שזה מעשי, כי אוניך הינם בלתי מגובלים וגם ידיעתך בלתי מוגבלת, ומשום כך קיימת תחרות אינסופית בין ידיעתך לבין התרחבות אוניך.״
הרעיון המובע כאן הוא שמאחר שאלוהים וידיעתו שניהם בלתי מוגבלים, הרי שאף שאלוהים מודע לאוניו, ברגע הבא אלה כבר מוסיפים ומתרחבים לאונים נוספים. וכך אוניו וידיעתו מתרחבים לאין קץ. אין גבול לאוניו, גם אין גבול לידיעתו באמצעותה ביכולתו להבין את אוניו. אין ספק שאלוהים הינו יודע־כול, אלא שנציגי הודות אומרים שאפילו הוא אינו יודע את מלוא אוניו. אין פירושו של דבר שהוא אינו יודע־כול. כאשר עובדה מסוימת אינה ידועה למישהו, זה נקרא בערות או חוסר ידע. מכל מקום, לא ניתן לומר את זה על אלוהים, שהרי הוא יודע את עצמו בשלמות. אלא שאוניו ומעשיו מוסיפים ומתרחבים כל הזמן, וגם ידיעתו מתרחבת, כדי להבין אותם. שניהם מתרחבים באופן בלתי מוגבל, ללא סוף. במובן זה ניתן לומר שאפילו אלוהים בעצמו אינו יודע את גבולות אוניו ומעשיו.
כל אדם שפוי והגיוני מסוגל להבין את העקרון הזה של התרחבות אוניו ומעשיו של אלוהים. בספרות הודית נאמר שבשעה שמהא־וישנו נושף, שרוי ביוגה־נידרא שלו, יקומים לאינספור יוצאים מגופו, ועם שאיפתו אינספור היקומים שבים ונכנסים אליו. יקומים אלה, שמבחינת הידע המוגבל שלנו מתרחבים לאינסוף, הינם אדירי מימדים, וחמשת מרכיביהם, או היסודות הגשמיים, כלומר אדמה, מים, אש, אויר ושמים, מצוים בתוכם ואף עוטפים אותם מבחוץ בשבע שכבות, כשכל שכבה גדולה פי עשר מקודמתה. כך עטוף כל יקום ומוגן, וישנם אינספור יקומים שכאלה, שמרחפים באינספור הנקבוביות שבגופו הנשגב של מהא־וישנו. נאמר שלא ניתן לאמוד את אינספור היקומים הללו, ממש כשם שלא ניתן למנות את האטומים או את חלקיקי האבק הזעירים שמרחפים באויר יחד עם הציפורים. משום כך אומרות הודות שיכולת ידיעתנו הינה קטנה מלהבין את אלוהים. אבאנמנסגוצ׳רה: מחשבתנו אינה מסוגלת לתפוס את מימדיו של אלוהים.
אדם נבון אינו טוען משום כך שהוא אלוהים, אלא מנסה להבין את האל באמצעות לימוד ההבדל שבין חומר לרוח. על־ידי לימוד זהיר שכזה ניתן להבין שהנשמה העליונה הינה נשגבת לשני האונים—הנחות והעילי—אף שיש לה מגע ישיר עם שניהם. בבהגוד־גיתא קרישנה מסביר שהכול נסמך על אונו, אף שהוא בעצמו נבדל ושונה מן האון.
הטבע מכונה לעיתים פרקריתי וישויות החיים נקראות פורושה. עולם התופעות כולו הינו צירוף של פרקריתי ופורושה, כשהטבע הינו סיבת המרכיבים החומריים, וישויות החיים הינן סיבת הפעולות. העולם החומרי הינו תוצאת צירופן של שתי הסיבות. בר מזל הוא מי שמגיע למסקנה הנכונה לגבי עולם התופעות וכל מה שקורה בו; הוא יודע שאישיות אלוה הוא שמניע את הכול, במישרין ובעקיפין. בברהמה־סמהיתא נאמר משום כך אישורה פרמה קרישנה סץ׳־צ׳יד־אאננדה־ויגרהה; אנאדיר אאדיר גווינדה סרוה־קארנה־קארנם.
מי, שלאחר שיקול דעת מעמיק ומחשבה רבה, מגיע לידע מושלם, מסיק שקרישנה, או אלוהים, הינו הסיבה הראשונית לכל הסיבות. במקום לנסות ולנחש את מידותיו של האל—לאורך או לרוחב—במקום להתפלפל ולהתפלסף, עליו להגיע למסקנת הברהמה־סמהיתא: סרוה־קארנה־קארנם: ״קרישנה, אלוהים, הינו סיבת כל הסיבות.״ זוהי שלמות הידע.
הודה־סתותי, או התפילות שנשאו נציגי הודות לגרבהודקשאיי וישנו, נאמרו לראשונה בשושלת הוראה מסננדנה לאחיו, כולם בניו של ברהמא. הקומארים הינם בניו הראשונים של ברהמא וידועים משום כך כפורוה־ג׳אתה. בבהגוד־גיתא נאמר ששיטת הפרמפרא, או שושלת ההוראה, מתחילה מקרישנה עצמו. וגם כאן, בתפילות הללו של הודות, אישיות אלוה, נאראינה רישי, מתחיל את השושלת. ראשון הגיד את הודה־סתותי סננדנה קומארה, ונאראינה רישי חזר על זה בבודי אאשרמה. נאראינה רישי הינו התגלות של קרישנה לצורך הדגמת נתיב ההגשמה העצמית שמבוסס על סיגופים קשים. בתקופתנו שרי צ׳יתניה הופיע כדבק טהור, כדי ללמד את נתיב השירות הטהור, ובעבר נאראינה רישי הופיע וביצע סיגופים קשים בהרי ההימליה. ושרי נארדה מוני שמע ממנו. מדבריו של נאראינה רישי לנארדה, שדוברו קודם על־ידי סננדנה קומארה בצורת הודה־סתותי, מסתבר שאלוהים הינו העליון האחד וכל השאר הינם משרתיו.
בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה נאמר, אקלא אישורה קרישנה: ״רק קרישנה הינו אלוה עליון.״ אארה סוה בהריתיה: ״כל השאר הינם משרתיו.״ יארא ייצ׳הא נאצ׳איה, סא תיצ׳הא קרא נריתיה: ״האל מעסיק כרצונו את כל ישויות החיים בפעילויות שונות, וכך אלה מגלות את נטיותיהן וכשרונותיהן השונים.״ הודה־סתותי מהווה איפוא, ההוראה המקורית בנוגע ליחסים שבין ישות החיים לאישיות אלוה. פסגת ההבנה וההגשמה העצמית מתבטאת בחיי מסירות. לא ניתן לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה מבלי להתנקות כליל מטומאה חומרית. נאראינה רישי הסביר לנארדה שהודות והספרות הודית כולה (כלומר, ארבע הודות, האופנישדים והפוראנות) מתמצות בשירות אוהב ונשגב לאל. הוא השתמש בהקשר זה במילה רסה. רסה מהווה בשירות מסור האמצעי או העקרון הבסיסי למערכת יחסים בין הריבון לישות החיים. רסה מתוארת בודות גם כאישאואסיה: ״הריבון הינו מאגר כל עונג.״ הספרות הודית, הפוראנות, הודות, האופנישדים, הודאנתה־סותרה וכו׳, כולם מלמדים את ישויות החיים כיצד להגיע לשלב של רסה. גם הבהאגותם אומר שפסוקי המהאפוראנה (השרימד־בהאגותם) מכילים את תמצית כל הרסות שבכל הספרות הודית. ניגמה־קלפה־תרור גליתם פהלם. הבהאגותם הינו פריו הבשל של עץ הספרות הודית.
אנו מבינים שעם נשימתו של אישיות אלוה הופיעו ארבע הודות—ריג־ודה, סאמה־ודה, יג׳ור־ודה ואתהרוה־ודה. כמו גם ספרות היסטורית כגון המהאבהארתה וכל הפוראנות שמתארות את תולדות העולם. ספרות זו נקראת הודה החמישית.
פסוקי הודה־סתותי נחשבים לתמצית הידע הודי כולו. ארבעת הקומארים ושאר החכמים בני הסמכא כולם יודעים ששירות מסור בתודעת קרישנה מהווה תמצית הספרות הודית, והם תרים ברחבי תבל ומטיפים את זה בכוכבים השונים. נאמר כאן שחכמים שכאלה, לרבות נארדה מוני, רק לעיתים רחוקות פוסעים על־פני האדמה; הם נעים תמיד בחלל.
חכמים כמו נארדה והקומארים תרים בתבל כדי ללמד את הנשמות המותנות שעינוג חושים אינו תכלית קיומן בעולם זה; עליהן לחתור ולשוב לעמדתן המקורית בשירות מסור לאל. במקומות רבים נאמר שישויות החיים הינן כמו ניצוצות אש ואישיות אלוה הינו כמו האש עצמה. וכאשר הניצוצות עפים מן האש, אלה מאבדים את זוהרם הטבעי. כמוהם, גם ישויות החיים נפלו לעולם החומרי. הסיבה לנפילתן, מסבירים הגוסואמים, היא התשוקה לעינוג חושים. ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ומנסה לשלוט בטבע החומרי; היא שוכחת אז את מעמדה המקורי, וזוהרה, או זהותה הרוחנית, כבים. מכל מקום, ישות חיים שפונה לתודעת קרישנה, שבה לעמדתה המקורית. חכמים וקדושים כמו נארדה והקומארים תרים ביקום ומלמדים אנשים ומעודדים את תלמידיהם להטיף לתהליך הזה של שירות מסור. זאת כדי שהנשמות הכושלות כולן יוכלו לחזור לתודעתן המקורית—תודעת קרישנה—ולהגאל מסבלות החיים החומריים.
שרי נארדה מוני הינו נישטיקה־ברהמצ׳ארי. ישנם ארבעה סוגים של ברהמצ׳ארים, והראשון נקרא סאויתרה, כלומר שאחרי ההסמכה וטקס מתן החוט הקדוש עליו להתנזר ממין לפחות שלושה ימים. השני נקרא פראג׳אפתיה. זהו ברהמצ׳ארי שמתנזר לפחות שנה שלמה אחרי ההסמכה. השלישי הוא בראהמה־ברהמצ׳ארי, ועליו להתנזר ממין מזמן ההסמכה ועד לסיום לימודיו בספרות הודית. הרביעי נקרא נישטיקה, וזהו ברהמצ׳ארי שמתנזר ממין במשך כל חייו. שלושת הסוגים הראשונים הינם אופקורואנה, כלומר שהם רשאים להינשא עם תום תקופת הברהמצ׳ריה. בעוד שהנישטיקה־ברהמצ׳ארי דוחה לחלוטין חיי מין. נארדה מוני והקומארים ידועים כנישטיקה־ברהמצ׳ארים. חיי ברהמצ׳ארי הינם יעילים במיוחד להגברת כוח הזכרון וההחלטיות. בהקשר זה נזכר כאן במיוחד שנארדה היה נישטיקה־ברהמצ׳ארי וזכר כל מה ששמע ממורו הרוחני ולא שכח דבר. מי שמסוגל לזכור הכול לתמיד, נקרא שרותה־דהרה. שרותה־דהרה ברהמצ׳ארי יודע לחזור מילה במילה על כל מה ששמע מבלי לרשום או להיעזר בספרים. נארדה הקדוש ניחן בכישרון שכזה, ומשום כך ביכולתו להטיף את הוראותיו של נאראינה רישי אודות השירות המסור בכל רחבי העולם. כיוון שקדושים שכאלה זוכרים הכול, הרי שהם מעמיקי מחשבה, מודעים לזהותם האמיתית, ויציבים לחלוטין בשירות לריבון. עתה, אחרי ששמע ממורו הרוחני נאראינה רישי, הפך נארדה מבוסס בהגשמה עצמית ומעוגן באמת. הוא נמלא חדווה ונשא אז תפילות לנאראינה רישי.
נישטיקה־ברהמצ׳ארי נקרא גם וירה־ורתה. נארדה מוני פנה אל נאראינה רישי כאל התגלות של קרישנה, ובמיוחד כינה אותו כדורש טובתן העליון של ישויות החיים. בבהגוד־גיתא נאמר שקרישנה יורד בכל עידן כדי לגונן על הדבקים ולהכחיד את הלא־דבקים. נאראינה רישי הינו התגלות של קרישנה, ומכאן שגם הוא שוחר טובתן של הנשמות המותנות. ובגיתא נאמר שאין לישויות החיים ידיד יקר מקרישנה. על כולם להבין שקרישנה הינו ידיד של כולם ועל כל אחד למצוא בו מקלט. הידיעה הזו שיש מישהו שמסוגל לגונן עלינו מכל צרה, מקנה בטחון וסיפוק מלא. קרישנה והתגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות, כולם חפצים בטובתן של הנשמות המותנות והינם ידידיהן העליונים. אולם קרישנה עושה טוב גם לזדים, שהרי גאל את כל אותם זדים שבאו להרוג אותו בורינדאונה; מכאן שמעשיו הטובים של קרישנה הינם מוחלטים, כי גם כאשר הוא מכחיד את הרשעים וגם כאשר מגונן על הדבקים, זה תמיד טוב. נאמר שהזדה פותנא התעלתה למעמד זהה לזה של אמו של קרישנה. בשעה שקרישנה הורג את הרשע, הלה זוכה בברכה העליונה; מכל מקום, הדבק הטהור מוגן תמיד בידי הריבון.
נארדה מוני השתחווה לפני מורו והלך אז לאאשרמה של ויאסדוה וסיפר את הסיפור כולו לתלמידו. אחרי שהתקבל כראוי בידי ויאסדוה והתישב בנוחות, הוא החל לתאר את ששמע מנאראינה רישי. כך השיב שוקדוה גוסואמי על שאלתו של מהאראג׳ה פריקשית בנוגע למהות הידע הודי ומטרתו העליונה. מטרת החיים העליונה הינה לחפש את ברכתו הנשגבת של האל ולעסוק בשירותו האוהב. על כולנו לצעוד בעקבות שוקדוה גוסואמי וכל שאר הוישנוים שבשושלת המורים ולהשתחוות לפני קרישנה, אישיות אלוה, הרי. ארבע שושלות ההוראה הוישנויות, כלומר מדהוה־סמפרדאיה, ראמאנוג׳ה־סמפרדאיה, וישנוסואמי־סמפרדאיה ונימבארקה־סמפרדאיה כולן מסתמכות על המסקנות הודיות ומסכימות שחובתנו להתמסר לאישיות אלוה העילאי.
הספרות הודית נחלקת לשנים: השרותי והסמריתי. השרותי אלה ארבע הודות: ריג, סאמה, אתהרוה ויג׳ור, כמו גם האופנישדים. הסמריתי אלה הפוראנות והמהאבהארתה, שכוללת את הבהגוד־גיתא. מסקנת כל אלה היא ששרי קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא פרמפורושה, כלומר האל שמפקח על פעולות הטבע החומרי, על בריאתו, קיומו וחורבנו. אחרי הבריאה האל מופיע כשלושה—ברהמא, וישנו ושיוה. שלושה אלה אחראים אמנם לשלוש מידות הטבע, אלא שוישנו הינו השולט העליון. כלל פעולות הטבע החומרי תחת שלוש המידות, נתונות להכוונתו של אישיות אלוה, קרישנה. זה מאושש בבהגוד־גיתא: נידרשנה, ובודות: סה איקשתה.
חסידי הסאנקהיה האתאיסטית גורסים שעולם התופעות החומרי הינו תוצרם של פרקריתי ופורושה. אלה טוענים שהטבע והאנרגיה החומרית מהווים הסיבה החומרית, כמו גם סיבת הפעילות. אלא שקרישנה הינו סיבת כל הסיבות—הוא סיבת הסיבה החומרית וגם סיבת הפעולות; פרקריתי ופורושה אינם הסיבה העליונה. לכאורה ילד נולד מזיווגם של אב ואם, אולם קרישנה הינו המקור העליון לאב ולאם. בברהמה־סמהיתא מאושש שהוא הסיבה הראשונית, או סיבת כל הסיבות.
הריבון וישות החיים שניהם נכנסים לתוך הטבע החומרי. קרישנה מתגלה באמצעות אחת מהתרחבויותיו כקשירודקשאיי וישנו וכמהא־וישנו, או הוישנו הענק ששרוע בים הסיבה. מהא־וישנו אדיר המימדים מתרחב בכל יקום לגרבהודקשאיי וישנו, וממנו מתרחבים ברהמא, וישנו ושיוה. וישנו נכנס ללבה של כל ישות חיה, גם לכל היסודות החומריים, לרבות האטום. בברהמה־סמהיתא נאמר: אנדאנתרסתהה־פרמאנו־צ׳יאנתרסתהם. הוא נמצא בתוך היקום ובתוך כל אטום.
ישות החיים עוטה גוף חומרי קטן, אחד ממיני החיים הרבים, ואילו היקום כולו הינו בסך הכול גופו החומרי של הריבון. גוף זה מתואר בשאסתרה כוירטה רופה. וממש כשם שישות החיים היחודית מקיימת את גופה, האל מקיים את עולם התופעות, על כל מה שבתוכו. ברגע שישות החיים נוטשת את גופה החומרי, זה נכחד, וברגע שוישנו נוטש את עולם התופעות, הכול נחרב. מכל מקום, כאשר ישות החיים מתמסרת לריבון, גאולתה מן הקיום החומרי מובטחת. זה מאושש בבהגוד־גיתא: מאם אוה יא פרפדינתא מאיאם אתאם תרנתי תא. רק ההתמסרות לאל בכוחה להקנות גאולה, ולא דבר זולת זה. דוגמתו של איש ישן בתוך חדר מתארת יפה כיצד משתחררת הישות החיה ממידות הטבע אחרי שהיא מתמסרת לריבון. כאשר אדם ישן, הכול רואים אותו שרוע שם, אף שהאיש עצמו אינו מצוי בתוך גופו; בשנתו הוא שוכח את קיומו הגופני, אף שהאחרים רואים את גופו מצוי שם. כמותו, אדם בן חורין שעוסק בשירות מסור לאל נראה אולי כמו טרוד בחובות ביתו בעולם החומרי, אלא שתודעתו ממוקדת בקרישנה, ומשום כך הוא אינו חי כאן ממש. עיסוקיו שונים, ממש כמו שעיסוקיו של האדם הישן שונים ממצבו הגופני. בבהגוד־גיתא מאושש שאותו דבק שמקדיש את כל זמנו לשירות מסור, הינו מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא שרוי במישור הברהמן, או הגשמה רוחנית, אף שלכאורה הוא חי עם גוף בתוך העולם החומרי.
שרילה רופה גוסואמי אמר בהקשר זה בבהקתי־רסאמריתה־סינדהו שמי שתשוקתו היחידה היא לשרת את הריבון, הריהו נחשב לגי׳ונמוקתה, ללא הבדל מהו מצבו החומרי. כלומר הוא בן חורין אפילו בעודו בגופו בעולם החומרי. מכאן שמי שעוסק כולו בתודעת קרישנה הינו בן חורין. אדם שכזה אינו מחפש עוד דבר בעולם החומרי. מי שאינם מודעים לקרישנה—הקרמים והג׳נאנים—שרויים עדיין במישור הגוף והמחשב, ומשום כך אינם בני חורין. מצבם נקרא קיוליה־נירסתה־יוני. מי ששרוי במישור הנשגב, משתחרר ממחזוריות הלידה והמוות. גם זה מאושש בבהגוד־גיתא, בפרק הרביעי. די לדעת את טבעו הנשגב של האל כדי להשתחרר מכבלי הלידה והמוות. מי שנוטש כך את גופו, שב הביתה לאלוהות. זוהי מסקנת כל הודות, ומי שהבין את תפילתם של נציגי הודות, צריך להתמסר לכפות רגלי הלוטוס של אל.