שוקדוה גוסואמי סיפר, והמלך פריקשית, נפעם מן ההתרחשויות המופלאות, נהיה סקרן עוד יותר לשמוע אודות קרישנה ועלילותיו. מתאווה לשמוע כיצד חטף סבו ארג׳ונה, בסיועו הפעיל של קרישנה, את סבתו סובהדרא, הוא שאל עתה כיצד זה קרה.
שוקדוה גוסואמי החל אז לגולל את סיפור המעשה: ״פעם, בעת שסבך ארג׳ונה, הגיבור המהולל, טייל באתרי הקודש השונים, הוא הגיע במסעו לפרבהאסקשתרה. נודע לו שם שבלראמה מתכנן בדיוק את נישואיה של סובהדרא, בתו של וסודוה, אחי אמו של ארג׳ונה. בלראמה חפץ להשיא אותה לדוריודהנה, אף שוסודוה, אביה, ואחיה קרישנה לא תמכו ברעיון. מכל מקום, ארג׳ונה בעצמו חפץ בה לאשה.
המחשבות על יופיה רק העצימו את תשוקתו לשאת אותה, ועם מזימה במוחו, הוא התלבש כמו סנניאסי וישנוה, אוחז תרידנדה בידו. הסנניאסים המאיאואדים מחזיקים דנדה (מקל) אחד, בעוד שהסנניאסים הוישנוים מחברים שלושה מקלות יחדיו, שמסמלים את שבועתם לשרת את האל בגוף, במחשב ובמילים. שיטת התרידנדה־סנניאסה הינה עתיקת יומין והסנניאסים הוישנוים נקראים תרידנדים, או לפעמים תרידנדי־סואמי או תרידנדי־גוסואמי.
בהודו הסנניאסים נודדים ברגיל ברחבי הארץ ומטיפים. רק בארבעת חודשי הגשמים מספטמבר ועד דצמבר, אלה נשארים במקום אחד מבלי לנוע. תקופת שהות זו נקראת צ׳תורמאסיה־ורתה. תושבי המקום מנצלים אז את שהותו של סנניאסי כזה לצורך התקדמות רוחנית. וכך, לבוש כתרידנדי־סנניאסי, נשאר ארג׳ונה ארבעה חודשים בדוארקא, זומם להשיג לו את סובהדרא, ואיש מתושבי העיר לא גילה את זהותו, אפילו לא בלראמה. אדרבה, מבלי לדעת, כולם עוד חלקו לו כבוד והשתחוו לפניו.
יום אחד בלראמה הזמין את הסנניאסי הזה לארוחה בביתו. ברוב כבוד הוא הגיש לו מאכלים ערבים, והסנניאסי המדומה אכל לשובעה, ובו בזמן לא חדל מלנעוץ את עיניו בסובהדרא היפה, ששבתה ביופיה כבר גיבורים ומלכים אדירי שם. עיניו זהרו מאהבה ונצצו ממש כאשר הביט בה. הוא ידע עתה שהוא חייב להשיגה, ולבבו נסער למחשבה.
ארג׳ונה, סבו של מהאראג׳ה פריקשית, היה בעצמו חטוב להפליא ויפה תואר, וצודד בקסמו את לבה של סובהדרא. גם היא החליטה עתה שרק לו תינשא, וכנערה פשוטה, רק חייכה והביטה בו בהנאה, דבר שעוד הגביר את משיכתו אליה. סובהדרא התקדשה לו כליל, והוא מצדו, היה נחוש בדעתו לשאת אותה בכל מחיר. הוא הגה בה עשרים וארבע שעות ביממה, והמחשבות כיצד ישיג אותה רדפו אותו מבלי להותיר לו רגע מנוחה.
פעם, כאשר סובהדרא יצאה מן הארמון במרכבתה, כדי לראות את האלים שבמקדש, ניצל ארג׳ונה את ההזדמנות, ברשותם של וסודוה ודוקי, וחטף אותה; הוא קפץ על המרכבה, נכון לקרב. אוחז בקשת הוא ירה אז בחיציו, הודף את כל אותם החילים שהצטוו לבלום אותו. הוא לקח אותה משם בסערה, ממש כמו שאריה בוזז את שללו ומסתלק, וקרוביה ובני המשפחה כולם פרצו בבכי. כאשר נודע לבלראמה שהסנניאסי המדומה זהו ארג׳ונה, שזמם את כל התחבולה כדי לחטוף את אחותו, ושעתה אכן חטף אותה, הוא נמלא כולו חימה; רוחו סערה כמו גליו של ים בליל הירח המלא.
מכל מקום, קרישנה נטה לארג׳ונה, ומשום כך, עם בני משפחה נוספים, הוא ניסה לפייס את בלראמה; הוא נפל לרגליו והתחנן שיסלח. לבסוף בלראמה השתכנע שסובהדרא בעצמה נמשכה לארג׳ונה וחפצה להינשא לו בלבד, ועתה משיושב העניין, בלראמה, מבקש לרצות את הזוג הצעיר, דאג לנדוניה עצומה. הוא נתן אוצרות רבים, גם פילים, מרכבות, סוסים, משרתים ומשרתות.
שוקדוה גוסואמי סיים את סיפורו, אולם כיוון שמהאראג׳ה פריקשית רצה לשמוע עוד על קרישנה, הוא סיפר מיד סיפור נוסף.
בעיר מיתהילא, בירת ממלכת וידהה, היה איש משפחה אחד, בראהמנה. הלה, שמו שרותדוה, היה דבק גדול של קרישנה. וכיוון שהיה מודע כולו לאל ועסוק תמיד בשירותו, הוא היה שליו מאד ופטור מכל זיקה חומרית. הוא גם היה משכיל מאד, ולא רצה דבר, לבד מהשתקעות מוחלטת בתודעת קרישנה. למרות שהיה בעל משפחה, הוא לא התייגע מדי למחייתו; מסתפק במה שמזדמן בלי מאמץ גדול ושמח בחלקו, הוא חי לו כך, מרוויח מדי יום כפי צרכיו, ולא יותר—כפי שנגזר בגורלו. הוא לא שאף גם ליותר, וחי לו בשלווה, מקיים את כל כללי הבראהמנה, כמצוות הכתובים.
למרבה המזל, מלך מיתהילא היה דבק גדול ממש כמותו. שמו של המלך המהולל הזה היה בהולאשוה, והוא נודע בכול רחבי הארץ כמלך טוב. הוא לא שאף גם להרחיב את ממלכתו סתם לצרכי תענוגות. וכך, בעיר מיתהילא, חיו להם הבראהמנה והמלך כדבקים טהורים של הריבון.
קרישנה, ברוב חסדו לשניים, ביקש יום אחד מרכבו, דארוקה, להסיע את מרכבתו לעיר הזו. התלוו אליו קדושים דגולים כמו נארדה, ואמדוה, אתרי, ויאסדוה, פרשוראמה, אסיתה, ארוני, בריהספתי, קנוה, מיתריה, צ׳יונה ועוד. הם חלפו על פני ערים וכפרים רבים, ובכל מקום קבלו התושבים את פניהם ברוב כבוד ובחפצי סגידה. האל, והקדושים כולם סביבו, נראו יחדיו כמו השמש שהופיעה במרום מוקפת בכוכבי הלכת. הם עברו במסעם בממלכות אאנרתה, דהנוה, קורוג׳אנגלה, קנקה, מתסיה, פאנצ׳אלה, קונתי, מדהו, קקיה, קושלה וארנה, ותושבי המקומות הללו, נשים כגברים, כולם זכו לראות את הריבון בעיניהם. הם חוו באושר עילאי, ליבם גואה על גדותיו מאהבה לאל. למראה פניו, הם כמו לגמו נקטר בעיניהם. ומשראו את קרישנה, נעלמו מיד גם כל תפיסות חייהם המוטעות, הנבערות. כי כאשר האנשים היו באים לראות אותו, היה קרישנה, פשוט במבטו, מרעיף עליהם רוב מזל וברכה, ומשחרר אותם מן הבערות כולה. במקומות שונים הצטרפו גם האלים־למחצה לאנשים, ודברי ההלל שאמרו לאל, סילקו בכיוונים כולם את כל הבלתי מבורך. כך, בהדרגה, קרישנה התקדם לעבר ממלכת וידהה.
החדשות על בוא האל הגיעו, והתושבים, עולצים עד אין קץ, מיהרו אז לקבל את פניו, מביאים בידיהם מתנות לכבודו. וכשראו אותו, ממש כמו פרחי הלוטוס שנפתחים מיד עם הנץ החמה, פרח גם לבבם בחדווה נשגבת. מקודם הם שמעו כבר את שמותיהם של הקדושים שהתלוו אליו, אך לא ראו אותם מעולם, והנה עתה, בחסדו של קרישנה, הם זכו לראות אותם ואת האל יחדיו.
המלך בהולאשוה והבראהמנה שרותדוה, יודעים שהריבון בא לעירם רק כדי ליטות להם חסד, השתטחו אז לרגליו. ואז, ממש באותה עת, עם כפות ידיהם צמודות זו לזו, שניהם הזמינו לביתם את האל ומלויו. כדי לרצות את שניהם, קרישנה התרחב אז לשניים והלך לביתו של כל אחד מהם, מבלי שאיש מהם יעלה בכלל על דעתו שהוא נמצא גם בביתו של האחר. היכולת הזו של קרישנה ובני לוויתו להתפצל ולהיות בו־זמנית בבתים השונים, מבלי שהבראהמנה או המלך ידעו על כך, הינה אחד משפעיו של אלוהים. יכולת זו נקראת בכתובים ויבהוה־פרקאשה, והיא התגלתה גם כאשר קרישנה נישא לשש עשרה אלף המלכות; הוא התרחב אז לשש עשרה אלף דמויות, כולן זהות לו ורבות עוצמה כמותו. ובורינדאונה, כאשר ברהמא גנב את חבריו של קרישנה ואת הפרות והעגלים, קרישנה התרחב לפרות הרבות, לעגלים ולילדים.
בהולאשוה מלך וידהה היה איש חכם ונעים הליכות. הוא נדהם עתה מאד; קדושים רבים כל כך, גם אישיות אלוה, כולם מצויים אצלו בביתו. הוא ידע שהנשמות המותנות, ובמיוחד מי שעסוקים בעניינים ארציים, אינם אף פעם טהורים, בעוד שאישיות אלוה ודבקיו הטהורים פטורים תמיד מכל טומאה חומרית. משום כך כמה מופלא שהאל וקדושים הדגולים הללו כולם עכשיו אצלו! הוא החל אומר לאל דברי תודה על חסדו הרב, חסר הסיבה.
אסיר תודה, הוא רצה לקבל את אורחיו כמיטב יכולתו. הוא הורה להביא להם כסאות נאים וגם כרים והושיב אותם כולם בנוחיות. רוחו נסערה בחוסר מנוחה, לא מבעיות כמובן, אלא מאקסטזה של אהבה ומסירות. ליבו גאה מאהבה לאל ולבני לוייתו ועיניו מלאו דמעות התרגשות. הוא הורה אז לשטוף את רגליהם של אורחיו האלוהיים, ואחרי שנשטפו הרגליים, הוא ובני משפחתו התיזו את המים על ראשיהם. אחר כך הוא הגיש להם זרי פרחים, משחת עץ סנדל, קטורת, מלבושים חדשים, תכשיטים, מנורות, פרות ושוורים. כיאה למעמדו המלכותי, הוא סגד לכל אחד מהם. ואז, אחרי שכבר אכלו לשובע וישבו בנוחיות. בא המלך לפני קרישנה ואחז בכפות רגליו. הוא הניח אותן על ברכיו והחל לעסות אותן בידיו, ובזמן שעיסה הוא הגיד דברי הלל לאל בקול מתוק.
״אלי היקר, אתה הינך נשמת־העל שבכל ישויות החיים; אתה העד שבלבו של כל אחד ומשום כך מודע למעשים כולם. אסירי תודה, אנו הוגים בכפות רגלי הלוטוס שלך תמיד. זאת כדי לשמור על מעמדנו הבטוח ולא לסטות משירותך המסור לעולם. בגלל הזכירה המתמדת הזו, זכינו היום, ברוב חסדך, לראות אותך בביתנו. גם שמענו שהכרזת לא פעם שדבקיך הטהורים יקרים לך אפילו מאחיך בלראמה או מאלת המזל, שעוסקת תמיד בשירותך. דבקיך יקרים לך אפילו מבנך הראשון, ברהמא, ואני סבור שבאת עתה לביתנו כדי לאשש את הכרזתך האלוהית. איני מבין כיצד מי ששמע על חסדך ואהבתך לדבקיך שמודעים לך תמיד, ביכולתו אחרי זה עוד לדבוק בחוסר אמונה או ברשעות. כיצד ביכולתו לשכוח את כפות רגליך?״
״אלי, ידוע לנו שברוב טובך ונדיבותך אתה נותן לפעמים אפילו את עצמך למי שנטש הכול כדי לעסוק בשירותך. הופעת בשושלת הידו כדי להגשים את משימתך—לקרוא חזרה אליך את כל אותן נשמות מותנות שמרקיבות כאן בפעילות הנפשעת של הקיום החומרי. העולם כולו יודע על הופעתך הזו. אלי, הו ים של אהבה וחסד אינסופי, דמותך הנשגבת כולה הינה נצחית ומלאת חדווה וידע. דמותך היפיפיה כשיאמסונדרה הינה שובה לב כול. ידיעתך בלתי מוגבלת וכדי ללמד את כלל האנשים כיצד לעסוק בשירותך המסור, התגלית כנרה־נאראינה, שעוסקים בסיגופים קשים בבדרינאראינה. קבל נא את השתחוותי הכנה לרגליך. אני מתחנן אליך ואל מלוויך, הקדושים הדגולים והבראהמנים, הישארו נא בביתי לעוד כמה ימים, כדי שמשפחתו של המלך נימי המפורסם תוכל להיטהר מאבק כפות רגליכם.״ לא יכול לסרב לבקשת דבקו, קרישנה נשאר עם הקדושים מספר ימים כדי לטהר שם את העיר ואזרחיה.
ובינתיים, גם הבראהמנה קיבל בביתו את פני האל ומלוויו, חוגג כולו בעליצות נשגבת. אחרי שהציע לאורחים מקומות ישיבה, הוא החל לרקוד, משליך את צעיפו סביב גופו. שרותדוה, שלא היה עשיר בכלל, הציע לאורחיו המכובדים רק שטיחונים, קרשים ומחצלות וכו׳—שהיו הטוב שברשותו. הוא פיאר אז את האל ואת הקדושים ואחר כך הוא ואשתו רחצו את רגליהם והוא התיז את המים על כל בני המשפחה. הבראהמנה היה אמנם עני מרוד, אולם היה בר מזל עד מאד, ובשעה שבירך כך את האל והקדושים, הוא שכח את עצמו כליל מרוב חדווה נשגבת. כפי יכולתו, הוא הגיש להם עתה פירות, קטורת, מים מבושמים, חימר מבושם, עלי תולסי, עשב קושה ופרחי לוטוס. לא היו אלה מוצרים יקרים; ניתן היה להשיג אותם בקלות, אולם כיוון שהוצעו באהבה, הכול שמחו לקבל אותם. אשתו של הבראהמנה בישלה גם אוכל פשוט, כמו אורז ודהל, אולם האורחים כולם היו מסופקים מאד, כי הוצע במסירות. ובעוד הם סועדים, חשב הבראהמנה: ״אני שקוע בבאר העמוקה והחרבה של חיי משפחה והינני חסר מזל עד מאד. והנה קרישנה, אישיות אלוה, והקדושים הדגולים הללו, שעצם נוכחותם מטהרת כל מקום והופכת אותו לאתר קדוש, הסכימו להתארח בביתי. כיצד זה יתכן?״ ובעודו חושב לו כך, סיימו האורחים את סעודתם, ועתה נשענו בנוחיות לאחור, ושרותדוה ואשתו וילדיו ושאר קרובי המשפחה, כולם ניגשו לשרת אותם. שרותדוה נגע אז בכפות רגליו של קרישנה ואמר:
״אלי, אתה האישיות העליונה, פורושותתמה, והינך נשגב לבריאה החומרית הנגלית והסמויה. פעילותם של העולם החומרי ושל הנשמות המותנות שבו אינה נוגעת בך. אולם לא רק היום זכיתי בחברתך, שהרי אתה, כפרמאתמא, מצוי עם הישויות כולן כבר מראשית הבריאה.״
דבריו של הבראהמנה הינם חשובים מאד. אישיות אלוה בהיבטו כפרמאתמא נכנס לעולם החומרי כמהא־וישנו, גרבהודקשאיי וישנו וקשירודקשאיי וישנו, וברוב ידידותו הוא גם נכנס לגוף ויושב לצדה של כל נשמה מותנית. האל מצוי איפוא, עם הישות החיה כבר מבראשית, אלא שזו, שקועה בתודעה מוטעית, אינה מסוגלת להבין את זה. מכל מקום, כאשר תודעתה משתנה לתודעת קרישנה, היא נוכחת כיצד האל מנסה לסייע לנשמות המותנות להיחלץ מהסתבכותן החומרית.
שרותדוה המשיך: ״אלי, נכנסת לעולם החומרי כאילו שקוע בשינה. כמו נשמה מותנית שיוצרת בשנתה עולמות כוזבים או בני חלוף, ועסוקה בפעילות דמיונית אשליתית—לעיתים היא מלך, לעיתים היא נרצחת, או שלעיתים הולכת לעיר בלתי ידועה, וכל זה רק זמני וחולף—כמו נשמה מותנית שכזו, גם אתה, כאילו שרוי בתרדמה, נכנסת לעולם החומרי כדי לברוא בו תופעה זמנית. אלא שלא לצרכיך שלך אתה עושה את זה, כי אם למען אותן נשמות מותנות שחפצות לחקות אותך ולהפוך למתענגות. למרות שהנאתה של הנשמה המותנית בעולם החומרי הינה אשליתית ובת חלוף, הישות המותנית אינה מסוגלת לברוא בעצמה מצב ארעי שכזה לצורך הנאתה האשליתית. רק כדי להגשים את תשוקותיה, אפילו שהן זמניות ואשליתיות, אתה נכנס לעולם הארעי הזה ומסייע לה. אתה בן לוויתה התמידי, מרגע היכנסה לעולם הזה. ומשום כך, כאשר היא פוגשת בדבק טהור ופונה לשירות המסור—החל בשמיעה אודות עלילותיך הנשגבות, פיאור עלילותיך, סגידה לדמותך הנצחית במקדש, אמירת תפילות, ושיחות אודותיך כדי להבין את מעמדך הנשגב—או אז היא משתחררת בהדרגה מטומאת הקיום החומרי. לבה מתנקה מן האבק החומרי, ואז אתה מתגלה בהדרגה בלבה. אף שאתה נמצא עמה תמיד, אתה נגלה לה רק כאשר לבה מיטהר באמצעות השירות המסור. האחרים, אשר נמשכים לפעילות נושאת גמול, בין אם זו על־פי ההוראות הודיות, ובין אם זו סתם פעילות רגילה, ואינם פונים לשירות המסור—אלה נשבים בתעתועיו של האושר החיצוני שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. אתה אינך מתגלה לאנשים שכאלה, אלא נשאר הרחק הרחק מהם. מי שעוסק בשירותך ומטהר את לבו באמצעות הזמרה המתמדת של שמך הקדוש—רק הוא יכול להבין שאתה מצוי עמו לעד.״
״נאמר שאתה יושב בלב הדבק ונותן לו הוראות באמצעותן ביכולתו לשוב אליך במהירות. הוראות ישירות שכאלה מגלות את קיומך בלבו. רק הדבק יכול להעריך את קיומך בלב, כי מי ששרוי בתפיסת חיים גופנית ועוסק בעינוג חושים—עבורו אתה נשאר מכוסה במסך של יוגמאיא. הלה אינו מסוגל להבין כמה אתה קרוב אליו, ממש בתוך לבו. הלא־דבק מכיר אותך רק בהיבטך כמוות. זה כמו ההבדל שבין חתולה שנושאת בפיה את גוריה הקטנים, לבין נשיאתה עכבר בפה. עבור העכבר מסמל הפה את המוות, בעוד שהחתלתול הקטן חש בפה אהבה אמהית. כך, אף שאתה מצוי בכול, הלא־דבק מכיר אותך כמוות האכזר, בעוד שעבור הדבק אתה המורה והוגה הדעות העליון. חסר האמונה מבין את קיומו של אלוהים כמוות, ואילו הדבק מוצא את הריבון בתוך לבו ומקבל ממנו הוראות, וכך שרוי תמיד בנשגב, בלתי מושפע מטומאת העולם החומרי.״
״אתה השליט העליון ומפקח על פעולות הטבע החומרי. אנשים משוללי אמונה רואים אותך בפעולות הטבע, אולם אינם יודעים שאתה הוא המקור לכול. הדבק מכל מקום, רואה גם את ידך שמאחורי תנועות הטבע. מסך היוגמאיא שמכסה את עיניהם של הלא־דבקים, אינו יכול לכסות את עיני דבקיך. ממש כשם שבגלל מעטה העננים לא ניתן לראות את השמש, לא יכולים הלא־דבקים לראות אותך, למרות שמי שטס מעל לעננים רואה את השמש כמות שהיא. אלי, הריני משתחווה לפניך, הו אל מאיר מעצמו, הינני משרתך לעד. משום כך, צווה עלי—מה אוכל לעשות עבורך? הנשמה המותנית סובלת משלוש מצוקות החומר רק כל עוד אינך נגלה לפניה, כי ברגע שאתה נגלה לה באמצעות תודעת קרישנה, מצוקות החומר נעלמות כולן.״
אישיות אלוה נוטה מטבעו לדבקיו, ולמישמע תפילותיו הטהורות והמסורות של שרותדוה, הוא התרצה מאד ותפס מיד את ידיו ואמר לו: ״שרותדוה יקירי, החכמים והקדושים שכאן כולם נטו חסדם לך ובאו לראותך. עליך לדעת שהזדמנות זו הינה מזל גדול עבורך. ברוב טובם הם מתלווים אלי, ומעצם מגע אבק רגליהם, כל מקום שבו הם עוברים הופך מיד טהור כמו העולם הנשגב. האנשים מבקרים במקדשיו של אלוהים, הם מבקרים גם באתרים קדושים, ואחרי פעילות ממושכת שכזו במשך ימים רבים, בהדרגה הם מיטהרים. אולם ראה את השפעתם של הקדושים—די לראות אותם כדי להיטהר מיד.״
״יותר מזה, עצם כוחם המטהר של אתרי הקודש או של הסגידה לאלים השונים, מקורו בחסדם של קדושים כאלה. אתר עליה לרגל הופך לקדוש בזכות נוכחותם של הקדושים ששם. שרותדוה יקירי, מי שנולד כבראהמנה, הינו מיד הטוב באנשים. ואם בראהמנה כזה הינו גם מסופק בעצמו, חי בצנע, לומד את הודות, ועוסק בשירותי המסור—כלומר אם הבראהמנה הופך לוישנוה—כמה נפלא מעמדו! דמותי כנאראינה בעל ארבע הידיים אינה יקרה לי כמו בראהמנה־וישנוה שכזה. בראהמנה פירושו ׳מי שבקיא בידע הודי׳; בראהמנה מסמל ידע מושלם, ואני הוא הגילוי השלם של האלים־למחצה כולם. מי שאינם נבונים ביותר, אינם מבינים שאני הוא הידע העליון, גם אינם מבינים את ערכו של בראהמנה וישנוה. בהשפעת שלוש מידות הטבע אלה מעיזים להטיל דופי בי ובדבקי הטהור. בראהמנה וישנוה, כלומר דבק ששרוי במישור הברהמיני, מבחין בי בתוך לבו ויודע משום כך שהבריאה החומרית כולה, על היבטיה השונים, הינה בסך הכול גילויים שונים של אוניו של הריבון. דבק שכזה ניחן בראייה בהירה לגבי הטבע החומרי וכלל האנרגיה החומרית, ובכל מעשה רואה אותי בלבד.״
״שרותדוה יקר, ראה איפוא, את כל הקדושים והבראהמנים הללו כנציגי המוסמכים, וסגוד להם באמונה, כי על־ידי סגידה להם אתה סוגד לי אף ביתר נאמנות. אני מעריך את הסגידה לדבקי יותר מסגידה לי במישרין. מי שמנסה לסגוד לי מבלי לסגוד לדבקי—אינני מקבל את סגידתו, אפילו זו מוגשת ברוב שיפעה ועושר.״
הבראהמנה שרותדוה ומלך מיתהילא שניהם סגדו עתה, על־פי הוראותיו הישירות של קרישנה, לאל ולכל פמלית הקדושים באותו מישור של חשיבות רוחנית. ושניהם השיגו בסופו של דבר את המטרה העליונה—התעלות לעולם הרוחני. הדבק אינו יודע דבר מלבד קרישנה, וקרישנה הינו מלא אהבה לדבקו. קרישנה נשאר במיתהילא, בביתו של הבראהמנה ובארמונו של המלך, ואחרי שנתן להם ברוב חסד שפע של הוראות נשגבות, הוא שב לבירתו, לדוארקא.
מאירוע זה אפשר ללמוד שלמרות שהאחד היה בראהמנה עני והשני היה מלך, קרישנה התייחס אליהם באופן שווה, כיוון ששניהם היו דבקים טהורים. זוהי המעלה האמיתית לזכות בהכרתו של הריבון. כיום רבים מאד האנשים שמתגאים על מוצאם, ורק משום שנולדו למשפחות קשתרייה או בראהמנה, גם אם אינם ניחנים בשום כישורים מתאימים, אלה מכריזים על עצמם כקשתרייות או בראהמנים. אולם כפי שנאמר בכתובים, קלו שודרה־סמבהוה: ״בתקופה זו של קלי, הכול הינם שודרות.״ זאת משום שלא מבצעים יותר את תהליכי הטהרה שנקראים סמסקארות, שמתחילים מרגע ההתעברות של האם ועד לרגע המוות. איש לא נחשב לבן מעמד מסוים, ובמיוחד בן מעמד גבוה—בראהמנה, קשתרייה ווישיה—פשוט בגלל מוצא לידתו. מי שלא היטהר באמצעות טקס מתן הזרע, שנקרא גרבהאדהאנה־סמסקארה, נחשב מיד לשודרה, כי רק שודרות אינם מקיימים טקסים מטהרים שכאלה. חיי מין ללא תהליכי טהרה של תודעת קרישנה, הינם בסך הכול תהליכי מתן זרע של שודרות או של חיות. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה השלמות העליונה ומאפשרת לכל אחד להתעלות למעמד של וישנוה. ווישנוה ניחן בכל מעלותיו של בראהמנה. הוישנוים לומדים להשתחרר מארבע הפעולות הנפשעות—חיי מין מופקרים, התמכרות למסממים, הימורים, ואכילת בעלי חיים. מבלי לקיים את העקרונות הבסיסיים הללו, איש לא יכול להתעלות למישור הברהמיני, ורק מי שניחן במעלותיו של בראהמנה, יכול להיות דבק טהור.