פעם, בעת שקרישנה ובלראמה חיו להם בשלוה בעירם הגדולה דוארקא, התרחש מאורע נדיר עד מאד—ליקוי חמה מלא, כמו זה שמתחולל בסופה של קלפה, כלומר בסוף יומו של ברהמא. בסופה של כל קלפה השמש מתכסה בענן גדול וגשמים עזים מציפים את מערכות הכוכבים התחתונות, עד לסורגלוקה. מחישובים אסטרונומיים נודע לאנשים על הליקוי הגדול הזה בעוד מועד, וכולם—גברים ונשים—החליטו להתאסף יחדיו בסמנתה־פנצ׳קה, שהינו אתר קדוש בקורוקשתרה.
זהו מקום קדוש כיוון שפרשוראמה, שהינו התגלות של האל, ביצע שם הקרבות גדולות אחרי שחיסל את כל הקשתרייות בעולם עשרים ואחת פעם. אחרי שהרג את הקשתרייות, דמם התנקז לזרם אדיר, והוא חפר אז חמש בריכות ענקיות בסמנתה־פנצ׳קה ומילא אותן בדם הזה. פרשוראמה משתייך לוישנו־תתתוה, וכפי שנזכר באישופנישד, וישנו־תתתוה אינו ניטמא בפעילות חטאה לעולם. מכאן שגם הוא ניחן במלוא העוצמה ואינו מיטמא, ואף־על־פי־כן, כדי להפגין התנהגות מושלמת, הוא ערך במקום הקרבות גדולות כדי לכפר על חטאו־לכאורה—הריגת הקשתרייות. הוא לימד בדוגמתו שהרג, אף שנחוץ לפעמים, אינו טוב. הוא ראה את עצמו אשם בהכחדה נפשעת; מה כבדה איפוא, אשמתנו, בשעה שאנו עוסקים בפעילות נפשעת ובלתי מוסמכת שכזו. משום כך גם אסורה הריגת בעלי חיים בעולם כולו כבר מימים עברו.
אישי התקופה החשובים כולם הגיעו לשם, לאתר הקדוש, לרגל ליקוי החמה. ואלה הם כמה מן החשובים שבהם: מן מבוגרים נזכרים אקרורה, וסודוה ואוגרסנה; ומן הצעירים נזכרים גדה, פרדיומנה, סאמבה ועוד רבים מבני שושלת הידו—כולם באו לכפר שם על חטאים שביצעו במהלך ביצוע חובותיהם. כיוון שבני הידו כמעט כולם הלכו לקורוקשתרה, היו כמה—אנירודדהה בנו של פרדיומנה, וקריתורמא מפקד צבא הידו, ועמם סוצ׳נדרה, שוקה וסארנה—שנשארו כדי לגונן על עירם.
בני הידו מטבעם הינם יפי תואר, אולם עתה—מקושטים בשרשראות זהב ובזרי פרחים, ולבושים ברוב הדר ונושאים את כלי נשקם—התעצם יופיים הטבעי מאה מונים יותר. הם הגיעו למקום על מרכבות מפוארות, שדמו לאוירוניהם של האלים־למחצה, רתומות לסוסים עצומים שדהרו כמו גלי ים. והיו כמה שרכבו על פילים מוצקים וחסונים שנעו כמו העננים בשמים. נשותיהם נישאו על אפריונים מרהיבים בידי גברים יפים שדמו ממש לוידיאדהרים. קהלם כולו דמה ביופיו לקהלם של האלים־למחצה מעדן.
אחרי שהגיעו לקורוקשתרה הם התרחצו על־פי כללי הטקס, מתוך שליטה עצמית, וגם צמו כל משך הליקוי, כדי לבטל את התגובות לחטאיהם. וכמנהג הודי להעניק תרומות בשעת ליקוי, גם בני הידו חילקו מאות פרות לבראהמנים—כולן מקושטות בבדים ותכשיטים. לקרסוליהן היו פעמוני זהב והן ענדו זרי פרחים לצוארן.
הם שוב רחצו באגמים שיצר פרשוראמה, ואז האכילו את הבראהמנים בשפע של מזון משובח שהותקן כולו בחמאה. על־פי הודות המאכלים נחלקים לשני סוגים—האחד אינו מבושל, והשני מבושל. מזון לא מבושל אין פירושו ירקות או דגנים טריים, אלא מזון שהורתח במים; בעוד שמזון מבושל נעשה בגהי. צ׳פתים, דהל, אורז ותבשילי ירקות פשוטים, כמו גם סלטי פירות וירקות נקראים מאכלים לא מבושלים. ואילו פורים, קצ׳ורים, סמוסות, כדורים מתוקים וכו׳—אלה נקראים מאכלים מבושלים. אם כן, המזון שהוגש לבראהמנים שהוזמנו על־ידי בני הידו היה כולו מבושל.
הטקסים שבני הידו ביצעו דמו לכאורה לטקסים שמבצעים קרמים רגילים. אלא שהקרמים מבצעים טקסים שכאלה לצורך עינוג חושים—כדי להשיג מעמד רם, אשה טובה, בית נאה, ילדים טובים, או עושר רב. ואילו תכליתם של הידוים היתה שונה לגמרי; מטרתם היתה להציע לקרישנה את אמונם ומסירותם התמידיים. בני הידו היו כולם דבקים גדולים; אחרי לידות רבות של מעשי חסד, הם זכו עתה להתרועע עם קרישנה. ומשום כך במעשיהם כולם—כאשר רחצו באתר הקודש, או כאשר קיימו את טקסי לקוי החמה, או כאשר האכילו את הבראהמנים—הם רק חשבו באהבה על קרישנה, אלם הנערץ האחד והיחיד.
אחרי שמאכילים את הבראהמנים, יכולים המארחים, ברשותם של אלה, לאכול את הפרסאדם. וכך, אחרי שבני הידו קיבלו את רשותם של הבראהמנים, הם סעדו בעצמם. אחר כך הם חיפשו להם מקומות מרגוע מתחת לעצים גדולים מצילים, ואחרי שנחו דיים, הם התפנו להזמנת אורחים. הם הזמינו קרובי משפחה וידידים, גם מלכים ושליטים בני חסות רבים; היו ביניהם שליטיהם של מחוזות מתסיה, אושינרה, קושלה, וידרבהה, קורו, סרינג׳יה, קאמבוג׳ה, קקיה, ועוד רבים—חלקם ידידים וחלקם שליטיהם של מחנות עוינים. אולם חשובים מכול היו תושבי ורינדאונה. אלה, ובראשם ננדה מהאראג׳ה, סבלו מחרדה ומגעגועים עזים אל קרישנה ובלראמה. עתה, מנצלים את ליקוי החמה, הם באו כולם לראות את חייהם ונשמתם—קרישנה ובלראמה.
תושבי ורינדאונה היו קרובים מאד לבני הידו, והפגישה עכשיו בין שני המחנות, אחרי פרידה כה ממושכת, היתה מלווה בהתרגשות עצומה. היה זה מחזה יחיד במינו—שני הצדדים נפגשו זה עם זה בעונג בל יתואר ושוחחו יחדיו. מה רבה היתה שמחתם; לבם פעם בחוזקה ופניהם נראו כמו פרחי לוטוס מלבלבים. אגלי דמעה זלגו מעיניהם, שיער גופם הסתמר, ומרוב התרגשות, דיבורם אבד לזמן מה, וכך החלו צוללים בים של אושר.
כך הגברים נפגשו זה בזה, וגם הנשים נפגשו באופן דומה. הן חיבקו זו את זו בידידות עזה, מחייכות בנועם ומביטות זו אל זו באהבה. ובשעה שהתחבקו, הזעפרן והקונקומה שהיו משוחים על חזן עברו מאחת לשניה, והן הוצפו באושר שמימי. כאשר חיבקו זו את זו בכל לב, פרצי דמעות זלגו על לחייהן. צעירות השתחוו לפני מבוגרות, והמבוגרות הרעיפו עליהן ברכות. כך הן בירכו זו את זו ודרשו בשלום, אולם בסופו של דבר נסוב דיבורן כולו אודות קרישנה, שהרי כולן היו קשורות לעלילותיו בעולם זה והוא היווה מרכז מעשיהן כולם. כל מעשה שביצעו—חברתי, מדיני, דתי או סתם שגרתי—הפך משום כך לנשגב.
התעלות אמיתית של חיי אדם מושתתת על ידע ופרישות. בספר הראשון של השרימד־בהאגותם נאמר ששירות מסור לקרישנה מקנה מוכנית ידע ופרישות מושלמים. בני הידו ורועי הבקר מורינדאונה—מחשבותיהם התמקדו בקרישנה תמיד, וזהו סימנו של ידע מושלם. כי מאחר שמחשבם היה נתון כליל לקרישנה, הרי שהיה פטור מכל פעילות חומרית. שרילה רופה גוסואמי הגדיר מצב חיים שכזה כיוקתה־ויראגיה. מכאן שידע ופרישות אינם סתם שכלתנות יבשה והתנזרות ממעשים, אלא עשיה ודיבור הקשורים לקרישנה בלבד.
קונתידוי ווסודוה, שהיו אח ואחות, נפגשו עתה, על כל בניהם, כלותיהם, נשותיהם, ילדיהם ושאר בני המשפחה, אחרי פרידה ארוכה עד מאד, ובשעה ששוחחו זה עם זה, צרות עברם נשכחו מהם כליל. קונתידוי פנתה אז אל אחיה וסודוה: ״אחי היקר, כמה חסרת מזל אנוכי; אפילו אחת מתקוותי לא התגשמה. כי הנה, אף שיש לי אח קדוש כמותך, מושלם מכל בחינה, לא שאלת כלל אודות ימי סבלי.״ קונתידוי נזכרה מן הסתם בשפלותם של דוריודהנה ודהריתראשטרה וכיצד גירשו אותה ואת בניה מן הממלכה. היא המשיכה: ״אני מבינה עתה שכאשר הגורל מפנה עורפו למישהו, שוכחים אותו אפילו הקרובים לו ביותר—אפילו אב, אם או ילדים. משום כך אחי, איני מאשימה אותך.״
וסודוה השיב לה: ״אחותי, אל תצטערי, גם אל תאשימי אותי כך. עלינו לזכור תמיד שכולנו בסך הכול כמו כלי משחק בידי ההשגחה העליונה; כולנו נתונים כליל לשליטתו של אלוהים. המעשים למיניהם והתגובות להם, גם אלה מתרחשים בשליטתו. וגם אנו, כידוע לך, סבלנו מאד מידי המלך קמסה; הוא רדף אותנו ופיזר אותנו לכל עבר. היינו שרויים בחרדה רבה ורק לאחרונה, בחסד האל, שבנו לבתינו.״
וסודוה ואוגרסנה פנו אז לפגוש את המלכים שבאו לבקר אותם, וקיבלו את פניהם כנדרש. גם קרישנה היה שם, ומראהו נסך באורחים כולם עונג נשגב וגם שלווה רבה. מבין האורחים החשובים היו שם בהישמדוה, דרונאצ׳אריה, דהריתראשטרה, דוריודהנה, וגאנדהארי ובניה; היו גם המלך יודהישטהירה ואשתו ושאר הפאנדוים וקונתי; והיו סרינג׳יה, וידורה, קריפאצ׳אריה, קונתיבהוג׳ה, ויראטה, נגנג׳ית, פורוג׳ית, דרופדה, שליה, דהרישטקתו, מלך קאשי, דמגהושה, וישאלאקשה, מלך מיתהילא, מלך מדרס (שנודעה לפנים כמדרה), מלך קקיה, יודהאמניו, סושרמא, באהליקה ובניו, ועוד מלכים רבים בני חסותו של המלך יודהישטהירה.
המבקרים צפו כולם בקרישנה עם אלפי מלכותיו ונמלאו סיפוק מיפי המראה והשיפעה הנשגבת. הם ביקרו באופן אישי את קרישנה ובלראמה ואחרי שהתקבלו כראוי, החלו מפארים את שושלת הידו, ובמיוחד את קרישנה ובלראמה. אוגרסנה מלך על שושלת הבהוג׳ה ונחשב איפוא, לראש הידו. משום כך הפנו המבקרים את דבריהם אליו: ״הוד מעלתך אוגרסנה, מלך הבהוג׳ה, למעשה, הידוים הינם היחידים בעולם זה שהינם מושלמים מכל בחינה. הלל הלל לכם! הלל לכם! שלמותכם מתבטאת בכך שאתם רואים תמיד את קרישנה, אותו מחפשים היוגים הגדולים בשנים רבות של סיגופים. והנה אתם מצויים במגע ישיר עמו בכל רגע ושניה.״
״המזמורים הודיים מהללים כולם את קרישנה, אישיות אלוה. מימי הגנגס נחשבים לקדושים כיוון שרחצו את כפות רגלי הלוטוס שלו. הספרות הודית הינה הוראותיו, ומטרת לימוד הודות היא לדעת אותו. משום כך גם מילותיו ועלילותיו הינן מטהרות תמיד. בהשפעת הזמן והנסיבות, הידלדל העולם כמעט כליל מאוצרותיו, אולם מאז שקרישנה הופיע עלי־אדמות, מעצם מגע כפות רגלי הלוטוס שלו, הפך הכול שוב מבורך ורב שיפעה. בגלל נוכחותו, גם שאיפותינו ומאוויינו כולם מתגשמים בהדרגה. הוד מעלתך מלך הבהוג׳ה, אתה קשור אל שושלת הידו בקשרי נשואים ובקשרי דם, ומשום כך אתה מצוי במגע תמידי עם קרישנה ויכול לראות אותו בכל עת. קרישנה נע ביניכם, משוחח עמכם, וגם יושב, נח וסועד איתכם. ואף שהידוים נראים כמו טרודים תמיד בעיסוקים ארציים, שברגיל סוללים את דרכו של אדם לגיהנום, הרי שבזכותו של קרישנה, שהינו אישיות אלוה העילאי, וישנו־תתתוה היודע־כול, השורה בכול והכל־יכול—בזכות נוכחותו כולכם פטורים למעשה, מכל טומאה חומרית. אתם בני חורין ושרויים במעמד הנשגב של קיום הברהמן.״
תושבי ורינדאונה בהנהגת ננדה מהאראג׳ה החליטו ללכת לקורוקשתרה אחרי שנודע להם שקרישנה יבוא לשם לרגל ליקוי החמה. המלך ננדה, עם שאר רועי הבקר, העמיסו את חפציהם על עגלות שורים, וכולם שמו פעמיהם אל קורוקשתרה, לראות את בניהם האהובים, קרישנה ובלראמה. בני הידו כולם עלצו למראה תושבי ורינדאונה, ונעמדו מיד כדי לקבל את פניהם, וכאילו שבו לחיים. שני הצדדים היו להוטים להיפגש, ועתה הם התחבקו זה עם זה לסיפוקם המלא, ונשארו חבוקים למשך שעה ארוכה.
כאשר וסודוה ראה את ננדה מהאראג׳ה, הוא זינק מיד לקראתו וחיבק אותו באהבה. הוא גולל אז את קורותיו—כיצד נאסר בידי המלך קמסה, כיצד נהרגו תינוקיו, וכיצד, מיד אחרי שקרישנה נולד, הוא העביר אותו לביתו של ננדה מהאראג׳ה, שם הוא ומלכתו, ישודא, גידלו את שני ילדיו, קרישנה ובלראמה, כמו את ילדיהם שלהם. גם קרישנה ובלראמה מיהרו לחבק את המלך ננדה ואת אמא ישודא והשתחוו לכפות רגליהם. הם אהבו את ננדה ואת ישודא כמו היו הוריהם, וקולם נשנק עתה מהתרגשות ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כמה רגעים. ננדה וישודא המבורכים מכול אימצו אז את בניהם אל חיקם וחיבקו אותם בכל לבם. זמן רב היו שקועים בצער בגלל פרידתם הממושכת מן השניים, אולם עתה, אחרי שנפגשו וגם חיבקו אותם, מצוקתם חלפה כליל.
דוקי, אמו של קרישנה, ורוהיני, אמו של בלראמה, חיבקו אז את ישודא ואמרו, ״ישודאדוי יקרה, את וננדה מהאראג׳ה שניכם הינכם ידידים גדולים שלנו. כאשר אנחנו נזכרים בכם ובמעשה ידידותכם אנחנו מתרגשים מאד. חובנו לכם הינו עצום, וגם אם היינו מנסים לגמול לכם בשיפעתו של מלך עדן, זה לא היה מספיק. לא נשכח את יחסיכם אלינו לעולם. כאשר קרישנה ובלראמה נולדו, עוד לפני שראו אפילו את אמם ואביהם האמיתיים, הם הופקדו בידיכם ואתם גידלתם אותם כמו את ילדיכם שלכם. דאגתם להם כמו שציפור דואגת לגוזליה בקן. האכלתם אותם, טיפלתם בהם ואהבתם אותם, גם ערכתם להם טקסי דת מבורכים.״
״למעשה, הם אינם בנינו; הם שייכים לכם. את וננדה מהאראג׳ה הינכם הוריהם האמיתיים. תחת השגחתכם לא אונה להם כל רע; הם לא ידעו כל פחד. טיפול אוהב שכזה מתאים לחלוטין למעמדכם הרם. אצילי הרוח אינם מבדילים בין ילדיהם שלהם לבין ילדי זולתם, ומי אציל יותר ממכם!״
הגופיות מורינדאונה, כבר מראשית חייהן, לא ידעו דבר מלבד קרישנה. קרישנה ובלראמה היו הכול עבורן, וכיוון שהיו קשורות כל כך לאל, אפילו לא לראות אותו שבריר שניה, בגלל עיפעוף העין—היה בלתי נסבל. הן גינו את ברהמא, בורא הגוף הזה, על שיצר ברוב סכלות עפעפיים שממצמצים ומונעים מהן לראות את קרישנה. בגלל שנות פרידה ארוכות, עתה, משראו את קרישנה, היתה התרגשותן ושמחתן עזות מאד. איש לא מסוגל אפילו לדמות לו בנפשו את להיטותן לשוב ולראותו. עם עיניהן הן צפנו מיד את דמותו בלבן וחיבקו אותו לסיפוקן המלא. למרות שחיבקו אותו במחשבתן בלבד, הן הוצפו בשמחה אקסטתית ושכחו עצמן כליל. אפילו היוגים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת באישיות אלוה, אינם מסוגלים להשיג אותו טראנס אקסטתי שהשיגו הגופיות בחיבוקן את קרישנה בלבן. קרישנה, שנמצא בלב כול, הבין את ריגושן ונענה אז לחיבוקן מבפנים.
קרישנה ישב שם עם ישודא ושתי אמהותיו האחרות, דוקי ורוהיני, אולם כאשר אלה פתחו בשיחה ביניהן, מנצל את ההזדמנות, הוא התחמק עם הגופיות למקום מבודד. שם הוא חייך אליהן, ואחרי שחיבק אותן ושאל לשלומן, הוא פנה אליהן במילים מעודדות: ״חברותי היקרות, כידוע לכן, בלראמה ואני עזבנו את ורינדאונה כדי לשמח את קרובינו ואת בני משפחתנו. תקופה ארוכה היינו מעורבים במלחמות עם אויבים, ונאלצנו לשכוח אותכן, למרות שכולכן קשורות אלי ואוהבות אותי כל כך. אין ספק שזו כפיות טובה מצדי, ואף־על־פי־כן אתן שומרות לי אמונים. האם המשכתן להגות בנו, אפילו שזנחנו אתכן כך? גופיות יקרות, האם אתן חושבות אותי לכפוי טובה ומשום כך מעדיפות שלא לזכור אותי יותר? האם אתן חושבות ברצינות שלא נהגתי כשורה?״
״אתן יודעות ודאי שלא התכוונתי לעזוב אותכן בכלל; זו ידו של הגורל, שפועל כרצונו ושולט בכול, שהביאה לפירוד הזה. הוא מפגיש בין אנשים, וכרצונו, אחר כך הוא מפריד ביניהם. לעיתים, כאשר רוח עזה נושבת והשמים מכוסים בעננים, חלקיקי אבק זעירים נתפסים בפיסות בד. ואחרי שהסופה שוככת, אלה נפרדים ומתפזרים. כך גם אלוהים הוא שבורא הכול; החפצים שאנו רואים הינם בסך הכול גילויים שונים של אונו. ברצונו העילאי אנחנו נפגשים לפעמים, ולפעמים גם נפרדים. ומכאן שאנחנו תלויים ברצונו כליל.״
״למזלכן הרב פיתחתן אהבה עזה אלי, כי רק עם אהבה כזו ניתן להתעלות למעמד נשגב ולזכות להתרועע איתי. אותה ישות חיה שפיתחה אהבה ומסירות שכאלה, תשוב לבסוף הביתה לאלוהים. כלומר, אהבה ומסירות טהורה לי מרוממת לגאולה העליונה.״
״גופיות יקרות שלי, דעו כי אלה אוני בלבד שפועלים בכול. כד חרס למשל, הינו בסך הכול צירוף של אדמה, מים, אויר ושמים. והרכב החומרים הזה נשמר תמיד—בראשיתו, במהלך קיומו, וגם אחרי שזה נכחד. בשעת היווצרותו עשוי הכד מאדמה, מים, אש, אויר ושמים; במהלך קיומו הוא עשוי מאותם חומרים; וכאשר זה נשבר ומתכלה, נשמרים מרכיביו בחלקיה השונים של האנרגיה החומרית. כך גם עולם התופעות—בבריאתו, בקיומו ובחורבנו—כולו הינו בסך הכול גילוי שונה של אוני. ומאחר שאוני אינו נבדל ממני, הרי שאני הוא שמצוי בכול.״
״גם גופה של ישות החיים הינו בסך הכול צירוף חמשת היסודות, וישות החיים שגלומה בגוף החומרי, אף היא הינה חלקיק שלי. ישות החיים נכלאה באוירה חומרית בגלל תפיסתה המוטעית שהיא הינה המתענג העליון. תפיסה עצמית כוזבת שכזו הינה סיבת היכלאותה בקיום החומרי. אני מכל מקום, הינני האמת המוחלטת, ונשגב איפוא, מישויות החיים, גם מגופן החומרי. האונים, החומרי והרוחני, שניהם כפופים לשליטתי. גופיות יקרות, בקשתי היא שבמקום להתייסר כל כך, לימדו לראות הכול באופן פילוסופי. או אז תבינו שאתן איתי תמיד, ומיותר להצטער על הפרידה.״
ההוראה החשובה הזו לגופיות הינה טובה לכל הדבקים אשר עוסקים בתודעת קרישנה. הפילוסופיה כולה מושתתת על קיום בלתי נתפס של אחדות ושוני בו־זמניים. בבהגוד־גיתא הריבון אומר שהוא קיים בכול בהיבטו הבלתי אישי; אף שהכול נמצא בו, הוא עצמו אינו נמצא בכול. עולם התופעות הינו גילוי של אונו, ומאחר שהאון אינו שונה ממקור האון, הרי שדבר אינו נבדל מקרישנה. בהעדרה של תודעה מוחלטת שכזו, תודעת קרישנה, אנו חווים פירוד מקרישנה; אולם למרבה המזל, כאשר אנו שרויים בתודעה כזו, לא קיים עוד כל פירוד. תהליך השירות המסור נועד לשוב ולעורר תודעת קרישנה, ואותו דבק בר מזל שמבין שהאנרגיה החומרית אינה שונה מקרישנה, יודע להשתמש באנרגיה זו, על תוצריה, בשירותו של הריבון. מכל מקום, ישות חיים שכחנית המשוללת תודעת קרישנה, אף שגם היא חלקיק של אלוהים, מנסה לשים עצמה למתענגת העולם. סבוכה כך בכבלי החומר, מאלצת אותה האנרגיה החומרית להמשיך ולהתמיד בקיומה החומרי. הבהגוד־גיתא מאששת גם את זה. ישות החיים, אף שכפופה כליל לתכתיבי החומר, מדמה לעצמה שהינה הכול מכול והמתענג העליון.
דבק שמודע לחלוטין שהארצ׳א־ויגרהה, או דמותו של קרישנה במקדש, הינו אותו סץ׳־צ׳יד־אאננדה־ויגרהה כמו קרישנה עצמו—שירותו לדמות המורתי שבמקדש הופך לשירות ישיר לקרישנה. גם המקדש עצמו, אביזריו, והמזון שמוצע לדמות האל—כל אלה אינם נבדלים מקרישנה. מי שיקים את הכללים שמורים האאצ׳אריות, יוכל, תחת הדרכה מתאימה, להבין את קרישנה אפילו בעודו בקיום החומרי.
אחרי שקרישנה הורה לגופיות את פילוסופית האחדות והשוני הבו־זמניים, אלה נשארו שקועות תמיד בתודעת קרישנה, והפכו בנות חורין, ללא כל שארית של תודעה חומרית. תודעתה של ישות החיים שמתחזה למתענגת, נקראת ג׳יוה־קושה, כלומר, כלואה בזהות עצמית כוזבת. וכמו הגופיות, כל מי שיקיים את הוראותיו של קרישנה, ישתחרר מיד מכלא הג׳יוה־קושה. אדם מודע לקרישנה הינו פטור מכל זהות כוזבת; הוא מנצל הכול לשירותו של קרישנה ולעולם אינו נפרד מאלוהיו.
הגופיות התפללו אז אל קרישנה: ״קרישנה יקר, מטבורך צומח פרח הלוטוס, מקום לידתו של ברהמא הבורא. איש אינו מסוגל לאמוד את תפארתך או את שפעיך. אלה נשארים כמוסים אפילו בפני אנשי המחשבה הדגולים, שליטי כוחות הנסתר. מכל מקום, אותה נשמה מותנית שנפלה לבאר האפילה של הקיום החומרי, יכולה למצוא על־נקלה מקלט אצל כפות רגליך. או אז מובטחת לה גאולתה.״ ״קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אנו טרודות תמיד במשק ביתנו, ומשום כך אנחנו מבקשות שתשאר בתוך לבנו, כמו השמש העולה. זו תהיה לנו הגדולה שבברכות.״
הגופיות מודעות לקרישנה כליל ומכאן שהינן בנות חורין תמיד. הן רק הציגו עצמן כמו סבוכות במשק ביתן בורינדאונה. למרות געגועיהן העזים, אותן גופיות מורינדאונה לא היתאוו בכלל ללכת עם קרישנה לדוארקא, עירו. הן העדיפו להישאר עסוקות בורינדאונה ולחוש את נוכחותו על כל צעד ושעל בחייהן. הן אפילו הזמינו את קרישנה לשוב עמן לכפר. הקיום הרגשי הנשגב הזה של הגופיות מהווה הבסיס לתורתו של שרי צ׳יתניה. חגיגת הרתהה־יאתרא ששרי צ׳יתניה נהג לערוך הינה התהליך הרגשי של החזרת קרישנה לורינדאונה. שרימתי ראדהאראני סרבה ללכת עם קרישנה לדוארקא ליהנות מחברתו באוירת מלכות; היא רצתה ליהנות עמו באוירתה המקורית של ורינדאונה. גם קרישנה קשור מאד לגופיות, ומשום כך אינו עוזב את ורינדאונה לעולם. וכך נשארים תושבי הכפר מסופקים כליל בתודעת קרישנה.