קרישנה, אישיות אלוה העילאי ונשמת־העל שבכל ישות חיה, יודע את לבו של כל אחד. הוא נוטה במיוחד לדבקים הבראהמנים וידוע משום כך כברהמנידוה, או מושא סגידתם של הבראהמנים. מובן איפוא, שכל דבק שמתמסר לאל, הינו כמאליו גם בראהמנה. שהרי מבלי להיות בראהמנה לא ניתן להגיע לברהמן העליון, שרי קרישנה. האל נכון להפיג את מצוקת דבקיו תמיד, והוא מקלטם היחיד של הדבקים הטהורים.
כך, נזכרים בימים שבילו יחדיו, קרישנה וסודאמא ויפרה שקעו בשיחה ארוכה, ואז, כדי ליהנות עוד מחברתו של החבר הותיק, קרישנה חייך ושאל, ״ידידי, מה הבאת לי? האם אשתך שלחה איזה שהם מטעמים עבורי?״ קרישנה פנה אל חברו, מחייך ומביט בו במבט אוהב, ושוב אמר, ״בטח הבאת לי משהו מביתך.״
קרישנה ידע שסודאמא מהסס להציג לפניו את קמצוץ האורז השבור, שלא היה ראוי אפילו למאכל. מבין ללב חברו, הוא אמר אז, ״נכון שאיני זקוק לדבר, אולם כאשר דבקי מביא לי משהו באהבה, גם אם זה דבר פעוט וחסר ערך, אני מקבל את זה בשמחה. ולעומת זאת, ממי שאינם דבקים איני נכון לקבל גם את היקרים שבדברים. כי אני מקבל רק אותם דברים שמוצעים לי באהבה ובמסירות; וללא אהבה, גם היקר שבדברים אינו יקר בעיני. אם דבקי הטהור מציע לי משהו, אפילו זה פעוט ביותר—פרח קטן, עלה או מעט מים—אולם מנחתו רוויה באהבה, אני מקבל את מתנתו בשמחה רבה וגם אוכל אותה בהנאה.״
גם אחרי שקרישנה הבטיח לסודאמא שישמח לקבל את האורז הקצוץ שהביא, נשאר הלה מבויש והיסס לתת את זה לאל. הוא חשב, ״כיצד אתן דבר עלוב שכזה לקרישנה?״ ורק הרכין את ראשו.
קרישנה הינו נשמת־העל שבלב כול ויודע את כוונתו של כל אחד ואת מאווייו. הוא ידע איפוא, גם את סיבת בואו של הבראהמנה; הוא ידע שהלה, נדחף על־ידי אשתו, בא אליו בגלל דלות קשה. ״חבר כיתה נפלא שכזה״, הוא חשב, ״אהבתו וידידותו אלי לא נפגמו מעולם בשאיפה לרווח חומרי. הוא לא בא בכלל כדי לבקש משהו; הוא בא רק כדי לספק את אשתו שהפצירה בו כל כך.״ קרישנה החליט משום כך להעניק לסודאמא עושר חומרי רב ואדיר, מעבר אפילו לדמיונו של מלך עדן.
הוא חטף אז את שקיק האורז הקצוץ שהיה תלוי על כתפו של הבראהמנה העני, קשור אל קצה שכמיתו, ואמר, ״מה זה ידידי? הבאת לי אורז קצוץ נפלא בטעמו!״ הוא עוד עודד את סודאמא: ״כמות אורז שכזו תספק אותי כליל, ובנוסף לי גם את הבריאה כולה.״ מדבריו של קרישנה מסתבר שמאחר שהוא הינו המקור לכול, הרי שהוא גם שורש הבריאה. וממש כשם שהמים שמשקים את שורש העץ מגיעים לכל שאר החלקים, נחשבים מינחה או מעשה שמוצעים לקרישנה, לפעולת הרווחה העליונה לכול. זאת משום שברכתם מופצת בכל הבריאה—אהבה לקרישנה מופצת אז בין כל ישויות החיים.
קרישנה, משוחח עם סודאמא, אכל אז קמצוץ קטנטן מתוך שקיק האורז, וכאשר ניסה לאכול קמצוץ נוסף, רוקמינידוי, שהינה אלת המזל עצמה, תפסה בידו ועצרה בעדו. היא אמרה, ״אלי, די בקמצוץ כזה של אורז כדי להפוך את מי שהביא אותו לעשיר רב נכסים בחיים אלה, וגם בבאים. בגלל שדבקיך יקרים לך כל כך, אתה מרוצה אפילו מקמצוץ קטן כזה, וכאשר אתה מרוצה, מובטחים לו לדבק שיפעה ועושר בכל הזמנים.״ מכאן מסתבר שרוקמיני, אלת המזל, חשה מחויבות גדולה, לדבק שמצליח לרצות את האל במזון שהוא מגיש לו כמינחת אהבה, ובעצמה הולכת לביתו של דבק כזה והופכת אותו למשופע שבבתים. מי שמאכיל את נאראינה לשובע, לקשמי, אלת המזל, הופכת מוכנית אורחת בביתו. כלומר, השפע שורר אז שם.
אותו לילה ישן הבראהמנה סודאמא במעונו של קרישנה, וחש כאילו הוא מצוי בכוכב הויקונטהה. למעשה, הוא היה בויקונטהה, שהרי ביתם של קרישנה, שהינו נאראינה המקורי, ורוקמיני, אלת המזל, אינו שונה מן הכוכב הרוחני ויקונטהלוקה.
לא נראה היה שהבראהמנה המלומד קיבל שם משהו מקרישנה, ואף־על־פי־כן הוא לא ביקש דבר. למחרת היום הוא יצא לעבר ביתו שקוע כולו בחדווה נשגבת, כי נזכר כל הזמן בקבלת הפנים שערך לו האל. בדרכו הוא רק הגה ביחסו החם וחש שמחה רבה על שזכה לראות את פניו.
הוא חשב: ״כמה נפלא לראות את קרישנה, וכמה שהוא מסור לבראהמנים. אכן, הינו אוהב גדול של התרבות הברהמינית! אף שהוא הברהמן העליון עצמו, הוא חולק כבוד לבראהמנים, ומרוב כבוד, אפילו אימץ אל חיקו בראהמנה עלוב כמותי, למרות שפרט לאלת המזל, הוא אינו נוהג לחבק איש. כיצד ניתן בכלל להשוות בינו, שהינו מקלטה היחיד של אלת המזל, לבין בראהמנה אביון וחוטא שכמותי? ואף־על־פי־כן, מחשיב אותי לבראהמנה, הוא חיבק אותי בהנאה בזרועותיו הנשגבות. ברוב חביבותו הוא הרשה לי אפילו לשבת על אותו יצוע שעליו משתרעת אלת המזל; הוא החשיב אותי לאחיו האמיתי. כיצד אוכל להעריך את חובי כלפיו? כאשר התעיפתי, שרימתי רוקמינידוי, אלת המזל, אחזה במו ידה במניפת הצ׳אמרה ונפנפה עלי, מבלי להתחשב במעמדה הרם כמלכתו הראשונה של קרישנה. בגלל החשיבות העצומה שהוא מיחס לבראהמנים, אישיות אלוה שירת אותי וגם עיסה את רגלי במו ידיו והאכיל אותי. הוא סגד לי ממש! מי שמתאווים להתעלות לכוכבי עדן, לזכות בגאולה או בכל מיני שפעים חומריים או שלמויות מיסטיות—אלה כולם סוגדים לכפות רגליו של קרישנה. והנה, ברוב חסדו אלי, הוא לא העניק לי אפילו אגורה שחוקה, יודע שאיש אביון כמוני, אם יזכה בכסף, יתחיל מיד להתייהר ויטרף אחר שיפעה חומרית, ואז ישכח אותו.״
דבריו של הבראהמנה סודאמא הינם נכונים מאד. כי איש עני רגיל שמתפלל לאל לברכה חומרית ומתעשר בדרך כלשהי, מיד שוכח את מחויבותו לאלוהים. משום כך האל אינו ממהר ומעניק שיפעה חומרית, אלא כאשר דבקו שרוי בחוסר כול, והוא ממש מונע שיפעה כזו מדבק טירון, שאף שמשרת אותו ברצינות, ממשיך ומתאווה לעושר.
שקוע במחשבות שכאלה, הגיע הבראהמנה לבסוף אל ביתו. אולם שם הוא ראה שהכול השתנה באופן מופלא. במקום הבקתה הקטנה ניצבו עתה שם ארמונות מפוארים משובצים כליל באבנים יקרות שזהרו כחמה, כלבנה, וכלהבות אש. מסביב לארמונות הענק היו פזורים במרווחים גנים יפיפיים, שבהם שוטטו גברים ונשים יפי תואר. בגנים היו אגמים יפים משופעים בפרחי לוטוס ובשושני מים, גם בלהקות של ציפורים בשלל צבעים. למראה השינוי המופלא הזה שחל במקום מגוריו, תמה הבראהמנה, ״האם אני רואה נכון? האם זהו ביתי שלי, או של אדם אחר? כי אם זהו ביתי, מופלא כיצד זה השתנה כל כך!״
ואז, בעוד הבראהמנה המלומד שוקל את כל ההיבטים הללו, הופיעה לפניו קבוצה של גברים ונשים יפיפיים, דומים כליל לאלים־למחצה מעדן, ועמם זמרים ונגנים—כולם באים לקראתו, לקבל את פניו עם שירים מבורכים. אשתו של הבראהמנה עלצה עד מאד כאשר שמעה על בוא בעלה, ונחפזה לצאת מן הארמון. היא נראתה יפה כל כך, כאילו אלת המזל הופיעה שם בעצמה לקבל את פניו. למראה בעלה, דמעות שמחה פרצו מעיניה וקולה נשנק. היא לא יכלה לומר דבר, ורק עצמה את עיניה בחדווה עצומה והשתחוותה לפניו באהבה, מחבקת אותו בתוך לבה. היא היתה עדויה כולה במחרוזות ותכשיטי זהב, וכך, מוקפת באמותיה, היא נראתה ממש כמו אלה־למחצה שאך ירדה ממטוסה. הבראהמנה, מופתע לראות אותה יפה כל כך, נכנס עמה אל הארמון ללא מילה.
כאשר הוא נכנס אל חדריו האישיים, הוא נוכח שאלה אינם סתם חדרים, אלא משכן של מלך עדן. עמודי מרגליות ניצבו סביב, והספות והיצועים היו כולם משנהב משובץ בזהב ובאבני חן, והמצעים היו לבנים כמו קצף החלב ורכים כמו פרח לוטוס. היו תלויות שם מניפות רבות עם ידיות זהב, היו גם מושבי זהב עם כריות רכות כמו לוטוסים, וחופות קטיפה ומשי השתפלו מן התיקרה, מעוטרות באימרות פנינים. הארמון ניצב כולו על רצפת שיש מבהיקה, מעוטרת בתחריטים מאבן הברקת. נשים הסתובבו שם נושאות מנורות משובצות יהלומים, ואור האש וניצנוץ האבנים ברקו יחדיו בזוהר מופלא. בן־יום הוא הפך לעשיר, ומאחר שלא מצא את הסיבה לשינוי הפתאומי, הרי שהמצב הצריך שיקול מעמיק.
הוא חשב, ״כל חיי הייתי עני מרוד, מאיפה צץ לו פתאום עושר אגדי שכזה? רק מבטו הרחום של ידידי קרישנה, מנהיג שושלת הידו, יכול להיות הסיבה. אין ספק שזוהי מתנת חסדו נטול הסיבה של קרישנה. הריבון הינו מסתפק בעצמו; הוא בעלה של אלת המזל ומלא תמיד בששת השפעים. הוא מבין את לב דבקו ומגשים את משאלותיו אף מעל ומעבר. אלה מעשיו של חברי, קרישנה. ידידי היפיפה, כהה העור, הינו נדיב מן הענן שממלא במימיו את הים הגדול. הענן, נמנע מלהטריד את החקלאי בשעות היום, ממטיר לסיפוקו גשמי ברכה בלילה. ואף־על־פי־כן מתלונן החקלאי, עם קומו בבוקר, שלא ירד מספיק גשם. דומה לזה הוא מי שאינו מודע לקרישנה: אף שהריבון מגשים מאווייו של כל אחד, איש איש על־פי מעמדו—חסר האמונה איננו מרוצה ומתאווה תמיד לעוד. הריבון לעומתו מחשיב כל מתנה שניתנה באהבה, אפילו זו פעוטה מאד, לחשובה ויקרה מאד. אני הנני דוגמה חיה לכך. בסך הכול הצעתי לו קמצוץ קטן של אורז, והנה בתמורה הוא העניק לי שיפעה רבה אפילו מזו של מלך עדן.״
למעשה, הריבון אינו זקוק למינחתו של הדבק, שהרי הוא מסתפק בעצמו. זה הדבק שנהנה מן המינחה, משום שמינחתו לאל שבה אליו אחר כך פי מליון. איש אינו יוצא איפוא, מפסיד מנתינה לאל, אלא זוכה מליוני מונים יותר.
הבראהמנה, נרגש וגם אסיר תודה, החל אז מתפלל, ״מי יתן ואזכה בידידותו של קרישנה ובשירותו, ואוהב אותו במסירות עזה חיים אחר חיים. איני חפץ בשום שיפעה, אני רוצה רק לא לשכוח לעולם את שירותו, גם רק להתרועע עם דבקיו הטהורים. מי יתן ומחשבי ומעשי יוקדשו תמיד לשירותו. קרישנה, אישיות אלוה הבלתי נולד, יודע שאישים דגולים רבים נפלו ממעמדם בגלל שיפעה מוגזמת. משום כך, גם אם דבקו מבקש קצת עושר, הוא אינו נותן לפעמים. הוא זהיר מאד עם דבקיו ואפילו מונע מהם עושר, כי דבק טירון שניחן בשפע רב, עלול להידרדר ממעמדו בהשפעת עולם החומר. אלא שזה בסך הכול גילוי נוסף של חסדו הרב; דאגתו הראשונה היא להבטיח שהדבק לא יפול ממעמדו. הוא ממש כמו אב אוהב שאינו נותן מעות רבות בידיו של בנו הרך, אולם כשזה גדל ויודע כיצד להשתמש בכסף, הוא מפקיד אצלו את כל כספו ואוצרותיו.״
הבראהמנה המלומד החליט איפוא, שלא להשתמש בשיפעה הזו שקיבל מן הריבון למטרת עינוג חושים מופרז, אלא בשירות האל. הוא קיבל אמנם את השיפעה, אולם ברוח של פרישות והתנזרות מכל עינוג חושים. בשלום ובשלווה הוא חי לו עם אשתו, ואת תנאי הרווחה קיבל כפראסדם [שאריות של חסד] של האל. למשל, הוא נהנה ממאכלים טובים, אולם רק אחרי שהציע אותם תחילה לקרישנה. כמותו, כולנו צריכים לראות כל עושר שהשגנו בעולם הזה, גם פרסום או כוח, השכלה ויופי, כמתנתו של הריבון, ולהקדיש את זה לשירותו, ולא לעינוגנו האישי.
ואכן, הבראהמנה, על־אף מעמדו הרם, לא הידרדר בכלל; אדרבה, אהבתו לאל רק התגברה מיום ליום. שיפעה חומרית יכולה להיות סיבה להידרדרות, אך גם גורם להתעלות. תלוי רק כיצד משתמשים בה; כאשר זו מנוצלת לעינוג אישי, היא מדרדרת, אולם בשירות האל היא מרוממת.
מיחסו של קרישנה אל סודאמא ויפרה ניכר שאלוהים מרוצה מאד ממי שניחן בכישורים ברהמינים. ובראהמנה רב כישורים, כמו סודאמא, הינו באופן טבעי גם דבק של קרישנה. משום כך נאמר, בראהמנו וישנוה: בראהמנה הינו וישנוה. לעיתים נאמר גם בראהמנה פנדיתה. פנדיתה פירושו אדם מלומד מאד. אם כן, בראהמנה אינו יכול להיות טיפש או חסר השכלה. ישנם איפוא, שני סוגים של בראהמנים—וישנוים ופנדיתים. הפנדיתים הם משכילים, אולם עדיין לא דבקים, ומשום כך האל איננו מרוצה מהם כל כך; לא די להיות בראהמנה מלומד כדי למשוך את קרישנה. בנוסף לכישורים הנזכרים בכתובים, כגון השרימד־בהאגותם והבהגוד־גיתא, על הבראהמנה להיות גם דבק של אלוהים. סודאמא הינו דוגמה יפה: הוא ניחן בכל הכישורים הברהמיניים ולא נמשך לשום עינוג חומרי, ובו בזמן היה דבק גדול. קרישנה, שלתענוגו מתבצעים ההקרבות והסיגופים כולם, נוטה מאד לבראהמנים כמו סודאמא. מהתנהגותו ניכר כמה הוא מעריך אותם. מכאן שלהפוך לבראהמנה־וישנוה כזה מהווה השלמות האנושית.
סודאמא הבין עתה שאף שקרישנה הינו בלתי מנוצח, הוא נכון להיכבש בידי דבקיו. מודע לחסדו הרב אליו, הוא רק הגה בו כל הזמן. ובזכות התרועעות מתמדת שכזו, כל שארית אפילה של טומאה חומרית שעוד נותרה בלבו, התנקתה עתה כליל והוא עבר עד מהרה לממלכה הרוחנית—מטרתם של כל הקדושים שהגיעו לשלמות.
שוקדוה גוסואמי עוד אמר שכל מי ששומע את הסיפור הזה יבין כמה קרישנה אוהב דבקים כמו סודאמא, ומעצם השמיעה גם הוא יתעלה בהדרגה למעמד כזה, ואז יעבור לממלכה הרוחנית, אל קרישנה.