אחרי מותם של שישופאלה, שאלוה ופונדרה, סכל נוסף הופיע, דנתוקרה המרושע מלך קרושה. גם איש זה חפץ להרוג את קרישנה; הוא ביקש לנקום את מותו של שאלוה ידידו. בזעמו הרב, הוא הופיע לזירת הקרב אפילו לא חמוש כהלכה, גם ללא כל מרכבה. נשקו היחידי היה כעסו הנורא, שבער בו להשחית. בידו היתה אלה, וכולו היה אדיר כל כך, עד כי עם כל פסיעה שלו, הזדעזעה האדמה. מיד כאשר קרישנה הבחין בו פוסע כך חדור ברוח קרב, גם הוא ירד ממרכבתו, כי על־פי כללי המלחמה קרב מתנהל רק בתנאים שווים. גם קרישנה תפס אז באלה ונעמד לפני האיש, והלה נעצר מיד, מפסיק את צעדת המלחמה, ממש כמו שגלי ים סוערים נבלמים בחוף.
עם אלתו בידו, הוא נעמד, יציב ואיתן, ואמר לקרישנה: ״למזלנו הטוב ולשמחתנו הרבה, זכינו סוף סוף להיפגש איתך קרישנה, פנים אל פנים. אתה אחרי הכול בן דודי ולא יאה להרוג אותך כך. אלא שלמרבה הצער הרגת את ידידי שאלוה וזו היתה טעות חמורה מצדך. ולא די לך במותו, ידוע לי שגם אותי אתה רוצה להמית. ובגלל שאתה נחוש בדעתך, חובתי להרוג אותך. עתה אנפץ אותך באלתי לרסיסים. קרישנה, אף שאתה קרוב שלי, אתה שוטה גמור. אתה גדול אויבינו והיום אהרוג אותך, ממש כשם שמסירים מורסה מגוף באמצעות ניתוח. אני איני זונח ידידים ואף תלוי בהם וחב להם הרבה מאד. רק מותך יוכל לפרוע את חובי לשאלוה ידידי.״
כמו שמאלף פילים מנסה לשלוט בחיה באמצעות מכות קלשונו, ניסה עתה דנתוקרה זה לשלוט בקרישנה באמצעות מילים בוטות. הוא סיים את ניאוצו, ואז, שואג כמו אריה, הוא היכה עם אלתו על ראשו של קרישנה. למרות שהמכה היתה עזה, קרישנה לא זז אפילו מילימטר, גם לא חש שום כאב. עם אלתו שלו, הקומודקי, הוא היכה אז במיומנות רבה על חזהו של דנתוקרה מכה אדירה, שפילחה את לבבו לשניים. מקיא דם, שערו פרוע, צנח אז דנתוקרה פשוט איברים, ובתוך דקות ספורות כל שנשאר מן הרשע היה גופה שרועה על הקרקע. וממש כמו אחרי מותו של שישופאלה, לעיני כל מי שהיה שם, חלקיק זעיר של זוהר רוחני עזב את גוף הזד ובדרך מופלאה ניטמע בתוך גופו של קרישנה.
לדנתוקרה זה היה גם אח, וידורתהה, שנמלא עתה יגון וצער. מתנשף בכבדות מכאב ומחימה, הוא הופיע עתה לפני קרישנה עם חרב ומגן בידיו, כדי לנקום את מות אחיו. כוונתו היתה כמובן, לחסל את קרישנה, אלא שקרישנה, מבין שהלה מחפש הזדמנות לדקור בו בחרבו, קרא מיד לגלגל הסודרשנה שלו, החד כתער, ומבלי להשתהות, ערף את ראש האיש, על קסדתו ועגיליו.
עתה, אחרי שהרג את שאלוה והחריב את מטוסו המופלא, ואחרי שהרג את דנתוקרה ואת וידורתהה, סוף סוף יכול היה קרישנה להיכנס לעירו. איש מלבדו לא מסוגל היה להמית לוחמים אימתנים כאלה, ומשום כך כל האלים־למחצה מעדן ואנשים על־פני האדמה שיבחו אותו עתה ופיארו את שמו. חכמים וסגפנים גדולים, תושבי כוכבי הסידדהה והגנדהרוה, הוידיאדהרים, ואסוקי והמהאנאגים, המלאכיות היפיפיות, תושבי פיתרילוקה, היקשים, הקיננרים והצ׳ארנים כולם עלצו מאד והמטירו אז פרחים ממעל ושוררו שירי הלל לנצחונו.
ובדוארקא, קישטו התושבים את פני העיר כמו לכבוד חג, ובשעה שקרישנה פסע ברחובות, כל בני הורישני ולוחמי הידו צעדו בעקבותיו ברוב כבוד.
כאלה הן עלילות שעשועיו של קרישנה, אדון כל הכשפים וריבון עולם התופעות. רק סכלים, כמו בעלי חיים, חושבים שקרישנה לעיתים מובס, אלא שהוא הינו אישיות אלוה העילאי, ואיש לא מסוגל להביסו. הוא מנצח את כולם תמיד, והוא האל האחד ויחיד; השאר כולם כפופים לו וממלאים את פקודותיו.
יום אחד הגיעו שמועות לאוזני בלראמה ששני פלגי משפחת הקורו, האחד בראשות דוריודהנה, והשני בראשות הפאנדוים, נערכים למלחמה ביניהם. הרעיון שישמש בסך הכול כמתווך בין הנצים וינסה למנוע קרב, לא נראה לו כלל, והרעיון שלא יוכל ליטול חלק פעיל בקרב ולהצטרף אף לאחד מן הצדדים היה ממש בלתי נסבל. משום כך בחר לעזוב את דוארקא, באמתלה של מסע לאתרים קדושים. תחילה הוא ביקר באתר הקודש פרבהאסקשתרה. הוא רחץ שם, ריצה את הבראהמנים המקומיים, והעלה מינחות לאלים־למחצה, לפיתא, לחכמים הדגולים ולכלל האנשים, כמצוות הפולחן הודי. על־פי הודות, זו הדרך לבקר במקומות קדושים. אחר כך, בלוית כמה בראהמנים מכובדים, הוא החליט לבקר במקומות שונים לאורך נהר הסרסותי. ובזה אחר זה ביקר בפריתהודקה, בינדוסרה, תריתקופה, סודרשנתירתה, וישאלתירתה, ברהמתירתה וצ׳קרתירתה. הוא ביקר גם באתרים שעל גדות הסרסותי לכיוון מזרח. אחר כך הוא ביקר באתרים החשובים שליד נהר הימונא ונהר הגנגס, ובהדרגה הגיע לנימישארניה.
מקום קדוש זה קיים עדיין בהודו, ובימים עברו שימש במיוחד להתכנסויות של חכמים לצורך דיונים בנושאים רוחניים ובהגשמה עצמית. באותה עת התנהלה שם הקרבה גדולה בקהל של קדושים ויודעי נשגב דגולים. כנסים כאלה נועדו להימשך אלפי שנים. כאשר בלראמה הופיע שם, מיהרו כל משתתפי הטקס—חכמים דגולים, סגפנים, בראהמנים ומלומדים—וקמו ממקומותיהם לכבודו. היו שהשתחוו לפניו בהוקרה, והחכמים והבראהמנים המבוגרים יותר נתנו לו ברכתם בעמידה. בלראמה הושב אז במושב נאה וכל הנוכחים החלו גם לסגוד לו. הנאספים כולם נעמדו לכבודו כיוון שידעו שהוא הינו אישיות אלוה. השכלה או ידע מתבטאים בידיעת האל; משום כך, אף שבלראמה הופיע עתה על־פני האדמה כקשתרייה, ידעו הנוכחים את זהותו.
למרבה הצער, בלראמה, אחרי שכבר נסגד וישב על מקומו, הבחין שרומהרשנה, תלמידו של ויאסדוה (ההתגלות הספרותית של אלוהים), יושב עדין על כסאו הרם, הויאסאסנה. הוא לא קם ממושבו, גם לא חלק כבוד; בגלל שנבחר לשבת על כס הכבוד, הויאסאסנה, חשב עצמו בטיפשותו לגדול יותר מאלוהים, ולא קם ולא השתחווה לפני האל.
בלראמה נזכר עתה בתולדות האיש: הלה נולד למשפחת סותה, כלומר משפחה מעורבת שבה האשה ממשפחת בראהמנים והאב קשתרייה. מכאן, שגם אם חשב את בלראמה לקשתרייה, לא אמור היה להישאר על מושבו. ״באסיפה הזו רבים הבראהמנים המלומדים והחכמים הדגולים,״ בלראמה חשב, ״מדוע שאיש ממוצא נחות כזה יתפוס את המושב הרם?״ הוא גם הבחין שהלה, בנוסף לכך שלא ירד ממושבו, גם לא קם ונעמד לכבודו כאשר נכנס לכנס. חוצפה כזו לא היתה כלל לרוחו ועוררה את חמתו.
מי שיושב על הויאסאסנה אינו אמור בדרך כלל לקום ולקבל את פני באי האסיפה, אלא שעתה היה המצב שונה לחלוטין, שהרי בלראמה אינו סתם איש רגיל. רומהרשנה סותה נבחר אמנם על־ידי הבראהמנים לשבת על הויאסאסנה, אולם צריך היה לנהוג כמו כל אותם מלומדים גדולים ששם ולדעת מיהו בלראמה. לאל חולקים כבוד תמיד, גם כאשר הנסיבות אינן מחייבות זאת לגבי אדם רגיל. קרישנה ובלראמה שניהם הופיעו במיוחד כדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת. ובבהגוד־גיתא נאמר שההתמסרות לאל מהווה עקרון הדת העליון. גם השרימד־בהאגותם מאשש ששירות מסור לאלוהים מהווה שלמות הדתיות.
רומהרשנה סותה למד אמנם את כל הודות, אולם לא הבין את עקרון הדת העליון. כיצד יכול היה בלראמה לתמוך במעמדו? ניתנה לאיש הזדמנות להפוך לבראהמנה מושלם, אולם כיוון שנכשל ביחסיו עם העליון, שבה ועלתה שאלת מוצאו הנחות. הלה זכה אמנם במעמד של בראהמנה אולם למעשה לא נולד לבראהמנים, אלא למשפחת פרתילומה. על־פי הודות יש שני סוגים של משפחות מעורבות—אנולומה ופרתילומה. כאשר הגבר ממוצא גבוה ומוצאה של האשה נחות, נקרא ילדם אנולומה; וכאשר מוצאה של האשה גבוה ממוצא הגבר, נקרא הילד פרתילומה. רומהרשנה היה ממשפחה כזו כיוון שאביו היה קשתרייה ואמו ממשפחת בראהמנה. רק בגלל שהבנתו הרוחנית לא היתה מושלמת, בלראמה נזכר עתה במוצא הפרתילומה שלו. הרעיון הוא שכל אחד זכאי להפוך לבראהמנה, אולם אם הוא תופס מעמד כזה ללא הבנה מתאימה, הרי שהתעלותו למעמד של בראהמנה בטלה.
לנוכח יהירותו והבנתו הלקויה, בלראמה החליט עתה להעניש אותו. הוא אמר: ״איש זה ראוי לעונש מוות. כי למרות שהוא ניחן בכישורים המתאימים, כתלמידו של ויאסדוה, ולמרות שלמד את הספרות הודית ממורו הנעלה, הוא לא הראה כניעות וצייתנות בנוכחות האל.״ כפי שנאמר בבהגוד־גיתא, בראהמנה ואיש מלומד באמת ניכר באצילותו ובנועם הילכותיו. והנה רומהרשנה סותה, אף שהיה מלומד מאד וניתנה לו הזדמנות להתעלות למעמד של בראהמנה, הוא לא למד התנהגות נאותה. מכאן שמי שמתגאה על קנייניו החומריים, לא יכול לפתח את מעלותיו הטובות של בראהמנה. למדנותו דומה לאבן החן שמעטרת את ראש הנחש. למרות האבן היקרה, הנחש נשאר נחש, והוא מפחיד ממש כמו כל נחש אחר. מי שאינו הופך לעניו וצנוע, כל לימודי הודות והפוראנות וידיעתו הרבה בשאסתרה הינם בסך הכול לבוש חיצוני, כמו תחפושתו של שחקן מרקד על במה.
בלראמה שקל: ״הופעתי כדי לשים קץ לאותם נוכלים שאינם טהורים בלבם אולם מציגים עצמם כמלומדים ודתיים מאד. מן הדין להמית אנשים כאלה, כדי שלא יוסיפו עוד על חטאיהם.״
בלראמה נמנע אמנם מליטול חלק בקרב בקורוקשתרה, ואף־על־פי־כן, משום מעמדו, היה כינונם של עקרונות הדת חובתו הראשונית. לאור כל שיקוליו, הוא הרג אז את האיש, מכה אותו בגבעול של קושה, שהיה בסך הכול עשב פעוט. ואם ישאל מישהו כיצד יכול היה בלראמה להרוג באמצעות סתם עשב, התשובה ניתנת בשרימד־בהאגותם בשימוש במילה פרבהו (אדון). מעמדו של הריבון הינו נשגב תמיד וכל־יכול, ומשום כך הינו חופשי לפעול כרצונו, ואינו כפוף כלל לחוקי החומר. משום כך גם לא מפליא בכלל שהרג את רומהרשנה סותה במכת גבעול הקושה.
הנוכחים כולם הצטערו מאד על מותו של רומהרשנה ונשמעו גם צעקות ובכיות. למרות שקהל המלומדים ששם ידע שבלראמה הינו האל, הם לא היססו למחות על מעשהו. הם אמרו בענוה: ״ידוננדנה יקר, המעשה שעשית אינו תואם לדעתנו את עקרונות הדת; אנחנו, הבראהמנים, מינינו את רומהרשנה סותה על־פי כללי הדת למעמדו הרם למשך כל ההקרבה הזו. כולנו בחרנו בו לשבת על הויאסאסנה, ומי שיושב על הכסא הרם אינו אמור להתרומם לכבוד אדם שבא. אנחנו גם ברכנו אותו בחיים ארוכים. מאחר שפעלת מבלי לדעת כל זאת, נראה שהמעשה שעשית שווה ממש להמתת בראהמנה. אל יקר, גואל הנשמות הכושלות, אין ספק שאתה מכיר את כל כללי הודות. אתה אדון כל כוחות הנסתר; ומשום כך גם ברגיל אינך כפוף לשום כללים כאלה. אולם בחסדך נטול הסיבה כפר נא על מעשה ההריגה הזה. אתה בעצמך תבחר את הדרך לכפר, חשוב רק מעשה הכפרה, כדי שאחרים ילמדו מדוגמתך. שהרי פועלו של איש דגול מהווה אמת מידה לשאר האנשים.״
האל השיב: ״אכן, מחובתי לכפר על המעשה הזה שנכון אולי עבורי, אולם אינו נכון לאחרים. עלי לבחור בכפרה אשר מומלצת בכתובים המוסמכים. ביכולתי גם להשיב את רומהרשנה לחיים ולהעניק לו אריכות ימים וגם חוסן וחושים בריאים. אשמח גם להעניק לו כל דבר אחר כרצונכם. אשמח לעשות הכול כדי להגשים את משאלתכם.״
דבריו של בלראמה מאששים לחלוטין שאישיות אלוה הינו חופשי לפעול כרצונו. גם אם נחשוב שהריגת רומהרשנה סותה לא היתה נכונה, מיד ביכולתו לבטל את זה ועוד להרבות את הברכה. מכאן שאין לחקות את מעשיו של האל; צריך רק לקיים את הוראותיו. כל ציבור הנאספים עתה הבינו שאף שגינו את מעשה ההריגה, ביכולתו של הריבון לפצות אותם מיד, ואפילו עם רווח גדול יותר. מכל מקום, כיוון שלא רצו גם להמעיט משליחותו של הריבון, כולם התפללו עתה: ״אל יקר, השאר נא את מעשה ההריגה המופלא הזה באמצעות עשב הקושה. כיוון שרצית להרוג את רומהרשנה, אל תשיב אותו אל החיים. בו בזמן אל נא תשכח שכולנו, בראהמנים וחכמים מלומדים, הבטחנו לו חיים ארוכים, ואל לה לברכה הזו להתבטל.״ בקשתם של הבראהמנים נשארה כחידה, כיוון שרצו מצד אחד לשמור על ההבטחה שנתנו לרומהרשנה שימשיך ויחיה עד סוף ההקרבה, אולם גם לא רצו לבטל את מעשה ההריגה.
כיאה למעמדו העילאי, מצא אז בלראמה פתרון מושלם. הוא אמר, ״מאחר שהבן נוצר מגוף האב, הודות מורות שהבן הינו נציג האב. ומשום כך אוגרשרוא סותה, בנו של רומהרשנה סותה, ימלא מעתה את מקום אביו וימשיך בדיון על הפוראנות. גם ברכת החיים הארוכים שאיחלתם לאב תעבור אליו. הוא יזכה בכל הברכות שהענקתם—חיים ארוכים, גוף בריא ללא כל הפרעות וחושים איתנים.״
בלראמה הפציר שיבקשו גם בנוסף לברכה הזו לבנו של רומהרשנה, עוד ברכה כלבבם, והוא ישמח להגשימה מיד. הוא הציג עצמו כמו קשתרייה רגיל ואמר שאינו יודע כיצד יכפר על מעשהו הנורא, אולם הוא נכון לעשות בשמחה כל שידרש.
הבראהמנים, מבינים את כוונתו של האל, הצביעו אז על כפרה שתביא להם ברכה: ״ישנו פה זד, בלולה בנו של אילולה. זד רב כח זה מופיע כאן מדי שבועיים—ביום הירח המלא וביום הירח החסר—ומחבל ומפריע מאד בביצוע הקרבן. הו בן משפחת דשארהה, בקשתנו שתהרוג אותו ברוב טובך, וזו תהיה כפרתך. כאשר הזד הזה מופיע, הוא משליך עלינו כל מיני דברים טמאים כמו מוגלה, דם, צואה, שתן ויין. עם זוהמה כזו הוא מטמא את המקום הקדוש. אחרי שתהרוג אותו, תוכל להמשיך את סיורך לאתרי הקודש לעוד שניים עשר חודשים, וכך תתנקה כליל מחטאך. זו הצעתנו.״