שוקדוה גוסואמי, במהלך תיאור עלילותיו של קרישנה כבן אנוש, גולל גם את סיפור הקרב בין בני הידו ושאלוה הרשע. הלה זכה באוירון מופלא שנקרא סובהה. הוא היה ידיד קרוב של שישופאלה, וכאשר שישופאלה הלך לשאת את רוקמיני, הוא היה אחד מחברי משלחת החתן. ושם, בקרב בין חילי הידו לשאר המלכים, שאלוה הובס, אולם אז, לפני כולם, הוא נשבע שבעתיד יפטור את העולם מכל בני הידו. ומאז אותה תבוסה, סכל זה שנשבע להרוג את קרישנה, ליבה בלבבו שנאה עזה לאל.
זדים שוטים כאלה מחפשים בדרך כלל מקלט באלים־למחצה כמו שיוה, כדי לממש את תוכניותיהם השפלות. וגם שאלוה זה סגד לשיוה כדי להתעצם. הוא ביצע אז סיגופים קשים ומדי יום אכל רק חופן אפר. שיוה, בעלה של פארותי, הינו חנון מאד, ומתרצה מהר ממי שמבצע סיגופים כדי לרצותו. שנה שלמה ביצע שאלוה את סיגופיו, ואז נעתר לו שיוה ואמר לו לבקש את משאלתו.
שאלוה ביקש במתנה מטוס שיהיה חזק כל כך, ששום אל־למחצה, אדם, גנדהרוה, נאגה, או אפילו ראקשסה—לא יוכל להכחידו. הוא גם ביקש שהמטוס יוכל לטוס בכל מקום, כרצונו, ויהיה מסוכן ורב אימה במיוחד לבני הידו. שיוה הסכים מיד להעניק את הברכה, ואז בסיועו של מיה התקין לו שאלוה מטוס ברזל אימתני, חסין מפני כל מתקפה או התרסקות. זו היתה מכונה אדירה, כמעט כמו עיר גדולה, ובגלל גובה מעופה הרב ומהירותה, כמעט שלא ניתן היה להתחקות על מקומה. ומשום כך גם אי אפשר היה להתקיפה. אפילו בשעת חשיכה, יכול היה הטייס להמשיך ולהטיס אותה. או אז, משזכה במטוסו המשוכלל, טס לו שאלוה לעבר דוארקא, שהרי עיקר תכליתו של המטוס היתה לתקוף את עיר הידו, שהיוו מושא איבתו המתמדת.
בנוסף למתקפת האויר, שאלוה הקיף גם את העיר בחיילים רבים. התוקפים מן הקרקע החלו אז לפגוע באתריה היפיפיים של העיר; הם הרסו בתי מרחצאות, את שערי העיר, גם ארמונות וגם בתים גורדי שחקים, ופגעו גם בחומות הגבוהות ובמקומות בילוי מפוארים. ובשעה שהתנהלה המתקפה הזו על פני האדמה, הטיל האוירון מלמעלה סלעים גדולים, גזעי עצים, ברקים, נחשים ארסיים, ושאר דברים מסוכנים. שאלוה חולל גם מערבולות אויר בתוך העיר, והאבק שהיתמר אל־על כיסה את כל העיר באפילה. המצוקה הזו בדוארקא ששאלוה חולל עם מטוסו, דמתה לזו שתריפוראסורה חולל על פני האדמה במעשיו הנלוזים לפני הרבה הרבה שנים. האזרחים היו כבר מוטרדים עתה כל כך, שלא מצאו עוד כל שלווה, ולו לרגע.
או אז, לנוכח מצוקתם הנוראה, יצאו כל גיבוריה הגדולים של הקיריה—מפקדים כמו פרדיומנה בראשם—לתקוף את חיליו ומטוסו של שאלוה. פרדיומנה ערך אז את צבאו, ובעצמו עלה על מרכבה, מעודד את כל האזרחים ומבטיח שלא יעונה להם כל רע. לפקודתו ניצבו עוד לוחמים רבים, כגון סאתיקי, צ׳ארודשנה, וסאמבה, גם כל אחיו הצעירים של פרדיומנה, ולוחמים כמו אקרורה, קריתורמא, בהאנווינדה, גדה, שוקה וסארנה; כולם יצאו מחוץ לעיר להילחם בשאלוה. אלה היו לוחמים רבי עוצמה; כל אחד מהם מסוגל להילחם לבדו באלפי אנשים. הם היו מצוידים בנשק הדרוש ובמאות ובאלפי לוחמי מרכבה, פילים, סוסים וצבא רגלי. קרב אימתני פרץ אז בין שני המחנות, דומה ממש לקרב אחר מן העבר, בין האלים־למחצה והזדים. הקרב היה מבעית, וכל מי שצפה בו, סמרו שערותיו.
פרדיומנה סיכל מיד את פעלולי הכשפים של מטוסו של שאלוה; שאלוה, בכוחו הפלאי של מטוסו, כיסה הכול באפילה כבדה כמו הלילה, אולם פרדיומנה הופיע לפתע פתאום כמו השמש הזורחת. וממש כמו שהשמש מסלקת את חשכת הליל, עם הופעתו, אבד כליל כוחו של שאלוה. חיציו של פרדיומנה כולם עוטרו בקצותיהם בנוצת זהב, וראשם היה עשוי מברזל מחודד. עם עשרים וחמישה חיצים כאלה הוא פצע קשה את מפקד צבאו של שאלוה, ועוד מאה חיצים הוא שלח לעבר שאלוה. הוא שלח אז חץ אחד בכל חייל, ואת נהגי המרכבות הוא הרג, כל אחד, עם עשרה חיצים. את החיות, כגון סוסים ופילים, הוא הרג עם שלושה חיצים. למראה מיומנות מרהיבה שכזו היללו אז הלוחמים משני הצדדים את גבורתו.
ואף־על־פי־כן נשאר מטוסו של שאלוה בגדר תעלומה. לעיתים נידמה היה שישנם מטוסים רבים בשמים, ולעיתים, אף לא אחד. לעיתים היה נראה המטוס, ולעיתים בלתי נראה—דבר שבילבל מאד את לוחמי הידו, כי לא יכלו להתחקות על מיקומו. לעיתים נראה המטוס על הקרקע, ולעיתים ראו אותו טס בשמים. לעיתים היה נח על פסגת הר, ולעיתים נראה אפילו שט במים. כמו גחלילית ברוח, לא עצר המטוס המופלא ולו לרגע במעופו. מכל מקום, חרף כל פעלוליו, כל אימת שהמטוס היה נגלה עם שאלוה ועם חיליו, מיהרו כל צבא הידו להתקיף אותם, חיציהם זוהרים כחמה ומסוכנים כמו לשונותיהם של נחשים ארסיים. בגלל המתקפה הזו, נפלה עד מהרה רוחם של החילים שלצדו של שאלוה, ושאלוה בעצמו איבד את ההכרה.
אלא שגם חיליו של שאלוה היו רבי עוצמה, וגם חיציהם פגעו קשות בגיבורי הידו, ואף־על־פי־כן היו לוחמי הידו חזקים ונחושים יותר, ולא נטשו עמדותיהם. הם היו נחושים בדעתם למות בקרב או לנצח. הם ידעו שאם ימותו בקרב, יזכו בממלכת עדן, ואם ינצחו, יהנו בעולם הזה. שם מפקד צבאו של שאלוה היה דיומאן. היה זה איש רב כוח, ולמרות עשרים וחמשת החיצים ששיגר נגדו פרדיומנה, הלה פרץ לפתע ותקף בחזרה עם אלתו האדירה. מכתו היתה כה חזקה עד כי פרדיומנה איבד את הכרה. פרצה אז שאגה גדולה, ״עתה הוא מת! עתה הוא מת!״ די היה במכה נוראה שכזו לנפץ לרסיסים חזהו של כל אדם רגיל.
בנו של דארוקה היה נהג מרכבתו של פרדיומנה. על־פי כללי המלחמה הודיים, אמורים הרכב ולוחם המרכבה לשתף פעולה ביניהם במהלך הקרב. ובשעת סכנה, זו חובתו של הרכב לדאוג לאיש המלחמה. משום כך, מיהר בנו של דארוקה וחילץ את פרדיומנה משדה הקרב. שעתיים אחרי זה, במקום שקט, התעשת פרדיומנה ושב להכרה. מכל מקום, משנוכח כי הורחק משדה הקרב, הוא התרגז ואף גינה את הרכב:
״הו, עשית מעשה נתעב מאד! מדוע הרחקת אותי מקרב? מעולם לא נשמע שאיש ממשפחתנו הוצא מהשדה; איש מהם לא נטש את המערכה בעוד המלחמה בעיצומה. חרפה גדולה הטלת עלי עתה. כולם יספרו כיצד ברחתי מהקרב. והאשמה כולה בך—מוג לב שכמוך ופחדן כמו אשה! אמור לי, כיצד אוכל לעמוד עתה בפני דודי בלראמה ואבי, קרישנה? מה אומר להם? כולם ידברו במנוסתי, וגם אם ישאלו אותי, מה אוכל להשיב? גיסותי יתבדחו על חשבוני ויגידו, ׳כיצד הפך גיבור חיל שכמוך לפחדן? כנראה שאיבדת את גבריותך. כל כבודך אבד עתה בעיני הלוחמים מנגד.׳ רכב יקר, אני סבור שביצעת מעשה מחפיר.״
הרכב השיב אז, ״אדוני היקר, מי יתן ותאריך ימים. לדעתי, לא עוללתי לך כל רע. זו חובתו של הרכב לסייע ללוחם המרכבה בשעת חירום. אין לי ספק שאתה רב כישורים ומיומן לחלוטין בקרב. אולם חובתם ההדדית של הלוחם והרכב לגונן זה על זה בסכנה. עשיתי בסך הכול את חובתי, על־פי כללי המלחמה. המכה הפתאומית של האויב היתה עזה כל כך, עד כי איבדת את הכרתך, וסכנה גדולה נשקפה לך, מוקף כך בין אויביך. משום כך היתה זו חובתי לפעול כפי שפעלתי.״