מן המנתרות הודיות מסתבר שאלוהים אינו חייב לעשות דבר: נה תסיה קרים קרנם צ׳ה וידיתא. ומאחר שאינו צריך לפעול בכלל, כיצד אפשר לדבר על מעשיו? מכל מקום, הפרק הקודם מראה בבירור שאיש לא יכול לפעול ממש כמו קרישנה. חשוב להדגיש עובדה זו: אל לו לאיש לנסות ולחקות את מעשיו של האל, אלא לנקוט על־פי דוגמתו. אדם יכול למשל, ללמוד ממנו כיצד לנהל חיי משפחה למופת, אולם יכשל כליל אם ינסה לחקות אותו ולהתרחב כמותו לדמויות רבות. אל לנו לשכוח איפוא, שקרישנה, אף שמילא תפקיד של בן אנוש, שמר בו־זמנית על מעמדו כאלוה עליון. אפשר ללמוד מיחסיו עם נשותיו כבן אנוש רגיל, אולם לא ניתן לחקות את יכולתו לקיים יותר משש עשרה אלף מערכות יחסים שכאלה בו־זמנית. מי שינקוט איפוא, על־פי פעולות יומו של קרישנה, יהפוך לאיש משפחה למופת, אולם אל לנו בשום שלב לנסות ולחקות אותו.
קרישנה נהג לשכב במיטה עם שש עשרה אלף נשותיו, אולם השכם בבוקר, שלוש שעות לפני זריחת החמה, כבר היה קם. על־פי סדרי הטבע, קריאת התרנגול מכריזה על שעת הבראהמה־מוהורתה. אין צורך בשעון מעורר; מיד עם הישמע קול הקריאה, פירושו של דבר שהגיע הזמן לקום. גם קרישנה נהג לקום לקול התרנגול, אף שקימתו המוקדמת לא נעמה בכלל לנשותיו. שרועות במיטתן, הן חיבקו אותו באהבה עזה, וקולות התרנגול רק עוררו את צערן, ומיד היו מקללות את הקריאה.
בגן, בחצרו של כל ארמון, צמחו פרחי פאריג׳אתה. אלה אינם פרחים מלאכותיים. קרישנה, כזכור לנו, הביא עצים כאלה מעדן ושתל אותם בכל אחד מארמונותיו. משב הרוח הקליל של בוקר נשא את ניחוחם של הפרחים, וקרישנה, מיד עם יקיצה, היה נהנה מריחם המבושם. גם הדבורים החלו אז בזימזומן, נמשכות אל הניחוח, וציפורים פצחו בקול ציוץ ערב. יחדיו נשמעו כל הצלילים הללו כמו שירתם של זמרים מקצועיים שמזמרים תפילות לאל.
אף שרוקמינידוי, מלכתו הראשית של קרישנה, ידעה ששעת הבראהמה־מוהורתה הינה המבורכת שבשעות היום, היא תיעבה אותה ממש, כי לא רצתה שקרישנה יעזוב את מיטתה. אולם קרישנה, חרף אי המרוצות שלה, מיהר לקום מיד עם כניסתה של השעה. על כל איש משפחה ללמוד מדוגמתו של קרישנה ולהשכים ולקום מהמיטה, גם אם הינו חבוק ברוב נוחות ונועם בזרועות אשה.
קרישנה, מיד אחרי שקם, היה שוטף את פיו ואת ידיו ואת רגליו, ומתיישב אז ושוקע בהגות על עצמו. אל לנו להסיק מכך מכל מקום, שגם הגותנו צריכה להתמקד בעצמנו. אנו אמורים להגות בקרישנה, ראדהא־קרישנה. זוהי הגות אמיתית; קרישנה הינו הרי קרישנה עצמו. הוא לימד איפוא, ששעת הבוקר המוקדמת צריכה להתקדש להגות בראדהא וקרישנה. קרישנה חש סיפוק מהגותו, וכמותו, גם אנו נמצא חדוה נשגבת וסיפוק בהגות בשעת הבראהמה־מוהורתה על ראדהא וקרישנה, או אם נחשוב אודות שרי רוקמיני וקרישנה וכיצד הדגימו חיי משפחה למופת. בדוגמתם הם לימדו את החברה כולה להשכים ולקום ולעסוק מיד בתודעת קרישנה. הגות בדמויותיהם הנצחיות של ראדהא־קרישנה אינה שונה מזימרת המהאמנתרה הרא קרישנה. לקרישנה מכל מקום, אין כל ברירה אלא להגות בעצמו; זאת משום שברהמן, פרמאתמא ואישיות אלוה אלה מושאי ההגות, וקרישנה הינו הרי שלושתם: הוא אלוה עליון, בהגואן; הפרמאתמא המקומי הינו חלק של חלקו המוחלט; וזוהר הברהמן השורה בכול אינו אלא קרינת גופו הנשגב. מכאן שקרישנה הינו תמיד אחד ואין בו כל שניות, שלא כמו ישות חיים רגילה שמאופיינת בשניויות רבות. ישות החיים שונה למשל, מגופה, גם שונה מיצורים או ממיני חיים אחרים. כל אדם שונה מזולתו וגם שונה משאר בעלי החיים. ואפילו בגופנו ישנם איברים רבים—למשל ידיים ורגליים—וכל אחד שונה זה מזה; היד אינה מסוגלת לתפקד כמו רגל, ורגל אינה פועלת כמו יד. העיניים אינן שומעות, והאוזניים אינן רואות. ההבדלים הללו כולם נקראים סוג׳תייה ויג׳תייה.
באלוהים לא מצויה המיגבלה הגופנית הזו שאיבר אחד אינו מסוגל לתפקד כמו זולתו. אצלו אין הבדל בין גופו לבין עצמו. הוא כולו רוחני ללא אותו הבדל חומרי שבין גוף לנשמה. הוא גם אינו שונה ממליוני התגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות. בלדוה הינו ההתרחבות הראשונה של קרישנה, וממנו מתרחבים סנקרשנה, ואסודוה, פרדיומנה ואנירודדהה. סנקרשנה מתרחב שוב לנאראינה, ונאראינה שב ומתרחב לרביעיה נוספת של סנקרשנה, ואסודוה, פרדיומנה ואנירודדהה. התרחבויותיו של קרישנה הינן רבות מספור, אולם כולן הינן אותו אחד. הוא מתגלה כנריסימהה, כחזיר בר, כדג וכצב, ואף־על־פי־כן אין כל הבדל בין דמות האדם כקרישנה בעל שתי הידיים, לבין התגלויותיו כחיות אדירות מימדים. גם אין הבדל בין תיפקודי איבריו השונים. ידיו יכולות לפעול כמו רגליו, עיניו כמו אוזניו, ואפו כמו שאר איברי גופו. הרחה, אכילה ושמיעה—אלה כולן זהות אצלו. אנחנו, ישויות החיים המוגבלות, צריכים להשתמש באיבר מסוים לצורך תיפקוד מסוים, אולם אצל קרישנה לא קיים הבדל כזה. בברהמה־סמהיתא נאמר, אנגאני יסיה סקלנדרייה־וריתתי: ביכולתו לבצע תיפקודו של איבר מסוים בכל אחד מאיבריו. מניתוח מעמיק של אישיותו נסיק איפוא, שהוא הינו השלם המושלם. משום כך הוא מתמקד בהגותו בעצמו, בעוד שהגותם העצמית של אנשים רגילים, שנקראת בסנסקריט סו׳הם, הינה בסך הכול חיקוי. כיוון שקרישנה הינו השלם המושלם, הרי שהוא יכול להגות בעצמו, אולם אנחנו איננו רשאים לחקות אותו ולהגות בעצמנו. גופנו נבדל מאיתנו, בעוד שגופו שלו אינו נבדל ממנו; גופו גם הוא קרישנה. למעשה, דבר אינו נבדל ממנו, וכל המצוי בו זה הוא עצמו. הוא הינו איפוא, הקיום המושלם, העליון והבלתי נכחד, הוא האמת העליונה.
קיומו של קרישנה אינו קיום יחסי. כל דבר זולתו הינו אמת יחסית, בעוד שהוא הינו האמת המוחלטת, העליונה. קיומו גם אינו תלוי בדבר מלבדו. קיומנו לעומת זאת, הינו יחסי ומותנה. ללא אור שמש, ירח או חשמל למשל, איננו מסוגלים לראות. מכאן שיכולת הראייה שלנו מותנית, וגם אור השמש, הירח והחשמל הינם יחסיים, כי רק בזכות ראייתנו אלה נחשבים למאירים. בקרישנה לעומת זאת, לא קיימת כל תלות או יחסיות שכזו. מעשיו אינם תלוים בהערכתו של איש, גם אינם תלוים בכל עזרה. הוא מעבר למציאות המרחב והזמן המוגבלים, וכיוון שהוא נשגב לאלה, הרי שאשליתה של מאיא, שגם פעילותה מוגבלת, אינה יכולה לכסות אותו. בספרות הודית מתואר האל כבעל אונים לאינספור. ומאחר שאלה כולם נובעים ממנו, הרי שאין הבדל בינו לבין אוניו. מכל מקום, ישנם הוגי דעות שגורסים שכאשר קרישנה יורד עלי־אדמות, הוא מקבל גוף חומרי. אולם אפילו אם נסכים לטענה הזו נמצא שפעילותו אינה חומרית, שהרי גם האנרגיה החומרית אינה שונה ממנו. בבהגוד־גיתא נאמר משום כך שהוא מופיע באמצעות אונו הפנימי, אאתמה־מאיא.
קרישנה נקרא הברהמן העליון כיוון שהוא הינו מקור הבריאה, הקיום והחורבן. האיכויות החומריות הללו משפיעות על הנשמות המותנות, וברהמא, וישנו ושיוה הינם מיצגיהן של האיכויות הללו. מכל מקום, מאחר שהאיכויות הללו הינן זהות לקרישנה ושונות ממנו בו־זמנית הרי שעליו אלה אינן מסוגלות להשפיע. הוא הינו סץ׳־צ׳יד־אאננדה־ויגרהה, או דמות נצחית של חדווה וידע, ובגלל גדלותו ועוצמתו הבלתי נתפסות הוא נקרא הברהמן העליון. הגותו על ברהמן, פרמאתמא או בהגואן, אינה אלא הגות בו עצמו, ולא על דבר נבדל ממנו. אולם שום ישות חיים רגילה אינה רשאית לחקות הגות שכזו.
עם סיום ההגות, כבר בשעה מוקדמת זו, נהג קרישנה להתרחץ במים זכים, אחר כך להתלבש בבגדים נקיים, ואז, עטוף בגלימת בית, היה מתחיל בטקסי הדת היומיים. מבין כל מצוות הדת, תחילה הוא העלה מינחה לאש הקרבן וזימר בחרש את מנתרת הגאיתרי. כאיש משפחה למופת, שרי קרישנה מילא את כל מצוות הדת כהילכתן. כאשר עלתה השמש, הוא נשא תפילות לאל השמש. אל השמש ושאר האלים־למחצה שנזכרים בודות מתוארים כאברי גופו השונים של קרישנה, וחובתו של כל איש משפחה לחלוק להם כבוד, כמו גם לקדושים ולאבות המשפחה.
בבהגוד־גיתא נאמר ששום חובה לא חלה על האל בעולם זה, ואף־על־פי־כן הוא חי בעולמנו כמו אדם רגיל ומלמד כיצד לחיות חיים מושלמים בקיום החומרי. ועתה, על־פי כללי הפולחן, הוא חלק כבוד לאלים־למחצה. כללי הסגידה לאלים ולאבות הקדומים נקראים תרפנה, או לשמח ולרצות. אבות המשפחה אפשר שזכו בגוף על כוכב אחר, אולם באמצעות תהליך התרפנה, אלה הופכים מאושרים בכל מקום שבו הם נמצאים. חובתו של איש משפחה לספק את בני ביתו, ובאמצעות תהליך התרפנה, ביכולתו לספק אפילו את אבותיו הקדומים. קרישנה, שהציג דוגמה מושלמת, ביצע גם את התהליך הזה והשתחווה וחלק כבוד לבני המשפחה המבוגרים.
חובתו הבאה היתה להעניק פרות לבראהמנים. הוא נהג לתת 13,084 פרות מדי יום, כל אחת מקושטת בגלימה ממשי ובמחרוזת פנינים. קרניהן היו מצופות בזהב ופרסותיהן מצופות בכסף, ועטיניהן היו גדושים בחלב כי היו מבכירות ועגלן היה עמן. הן גם היו כנועות מאד ורגועות. עם מתן הפרות, הבראהמנים קיבלו גם מלבושים ממשי, גם עור צבי וזרעי שומשום לרוב. הריבון ידוע כגו־בראהמנה־היתאיה צ׳ה, או מי שרואה את חובתו הראשונה לדאוג לשלומם של הפרות והבראהמנים. עתה הוא העניק פרות לבראהמנים עם שלל אביזרים וקישוטים. אחר כך, לטובת כלל הישויות, הוא נגע בחפצים מבורכים כגון חלב, דבש, גהי (חמאה מזוככת), זהב, תכשיטים ואש. אלוה עליון—אף שבעצמו הינו יפה להפליא בזכות העיצוב המושלם של גופו הנשגב—לבש עתה מלבושים צהובים, ענד את ענק אבני הקוסתובהה לצוארו וזר פרחים, משח את גופו במשחת עץ סנדל, והתאפר והתקשט בקישוטים. נאמר שהקישוטים עצמם הפכו יפים יותר בשעה שנחו על גופו הנשגב. אחרי שככה התהדר, הוא הביט מעט בפסליהם של פרה ועגל, והלך לבקר מקדשיהם של אלוהים או של אלים־למחצה שונים כגון שיוה. היו בראהמנים רבים שבאו מדי יום, עוד לפני שסעדו את ארוחת הבוקר, כדי לראות את הריבון; אלה היו להוטים לראות אותו, והוא קיבל את פניהם.
חובתו הבאה היתה לרצות את כל מיני האנשים בני המעמדות השונים, בעיר ובארמון. הוא סיפק את כל מאווייהם, וכאשר ראה אותם שמחים, גם הוא שמח. את כל זרי הפרחים, עלי הלעיסה, משחת עץ הסנדל ושאר האביזרים הריחניים שקיבל הוא נהג לחלק; תחילה לבראהמנים ולמבוגרי המשפחה, אחריהם למלכותיו, אחר כך לשרים, ואם נותר עוד משהו, היה שומר את זה לשימושו שלו. עתה, משסיים את כל חובות הבוקר, היה בא רכבו דארוקה עם מרכבתו המופלאה ונעמד לפני האל בידיים צמודות, מרמז שהמרכבה כבר מוכנה, והריבון היה יוצא מן הארמון כדי לנסוע בה. בלווית אודדהוה וסאתיקי הוא היה נוסע אז במרכבה, כמו אל השמש שדוהר במרכבתו בבוקר, מפיץ את זוהרו בכל רחבי תבל. ממש לפני שהיה עוזב את ארמונותיו, היו כל המלכות מביטות בו בחינניות נשית, והוא היה נענה להן בחיוכים, שובה את לבבן ומותירן בתחושת פרידה וגעגועים עזים.
עתה היה האל הולך אל סודהרמא, בית האסיפות. כזכור לנו, בית האסיפות הזה נלקח מכוכבי עדן והוצב בדוארקא. יחודיותו היתה שכל מי שנכנס אליו נפטר כליל מששת המכאובים החומריים, כלומר רעב, צמא, צער, אשליה, זקנה ומוות. אלה מהווים בסיס הקיום החומרי, ובתוך היכל הסודהרמא השפעתם לא ניכרה בכלל. הריבון היה נפרד לשלום בכל אחד מששה עשר אלף ארמונותיו ושב והופך לאחד ונכנס בתהלוכת כבוד להיכל האסיפות עם שאר בני שושלת הידו. הוא היה מתיישב אז על כס רם ונישא, מפיץ סביבו את זוהרו הנשגב. בקרב גיבורי הידו המהוללים, הוא נראה כמו הירח המלא בשמיים מוקף באינספור כוכבים. היו שם באולם בדחנים מקצועיים, רקדנים, נגנים ונערות מחול. ועתה כאשר קרישנה התיישב על מושבו, אלה החלו מופיעים בקטעיהם כדי להשרות שמחה ולהעליז את רוחו. תחילה פתחו הבדחנים בדיבורם, מצחיקים את הריבון ואת שאר הנאספים ומרעננים בהומור טוב את אוירת הבוקר. אחר כך העלו השחקנים את הצגתם והנערות חוללו בנועם רב. ההופעות לווו כולן בהלמות תופי מרידנגה, בצלילי וינא, חלילים ופעמונים, ובצלילי הפאקהוג׳, שהינו סוג נוסף של תוף. לשלל הצלילים הללו התווספו גם צליליהן המבורכים של קונכיות. זמרים שנקראים סותה ומאגדהה החלו לשורר, והיו שם רקדנים שהפליאו לחולל. כיוון שאלה היו כולם דבקים, הם גם נשאו תפילות כבוד לאל. היו בנאספים גם בראהמנים מלומדים שלעיתים היו משוררים ממזמורי הודות ומסבירים אותם לקהל הנוכחים כמידת ידיעתם, או שלעיתים היו מספרים סיפורים נושנים אודות מעשיהם של מלכים חשובים מן העבר, להנאתם הרבה של האל וקהל בני לוייתו.
פעם אחת הגיע אל שערי ההיכל אדם לא מוכר. ברשותו של הריבון הלה הוזמן אז על־ידי שומר הסף אל תוך האולם, שם הצטווה השוער להציג אותו בפני האל. האיש שנכנס השתחווה אז לפניו ברוב כבוד, מצמיד כפות ידיו זו לזו. בעבר יצא המלך ג׳ראסנדהה למסע כיבושים בממלכות שונות, וכל אותם מלכים שסרבו לכפוף ראשם בפניו—עשרים אלף מספרם—נאסרו. האיש שהובא עתה לפני קרישנה היה נציגם של המלכים השבויים הללו. ועתה משהוצג, הוא החל לגולל את סיפורו.
״אלי היקר, אתה הינך הדמות הנצחית של חדווה וידע נשגבים. אתה מעבר לשכלו ותפיסתו של האדם החומרני, גם מעבר ליכולת דיבורו ותיאורו. רק מי שמסורים לך כליל יכולים לדעת משהו אודות גודל תפארתך, ובחסדך בלבד אלה משתחררים מכל חרדה חומרית. אלי, אני אינני אחד מן הנשמות המסורות הללו; כי אני שרוי עדיין בשניות ואשלית הקיום החומרי. אולם אני חושש ממחזוריות הלידה והמוות ומשום כך באתי לחפש מקלט אצל כפות רגליך. אני סבור שישויות חיים רבות כמותי הינן סבוכות לעד בפעילות נושאת גמול ותגובותיה. אלה אינן נוטות בכלל לנקוט אחר הוראותיך ולתרגל שירות מסור. אף ששירות כזה נעים מאד ללב ומבורך. אדרבה, בנדודיהן בין שלושת העולמות תחת תעתועי האון המשלה של הקיום החומרי, הן מתנגדות אפילו לנתיב של מודעות לקרישנה.״
״אלי, מי יכול לאמוד את חסדך ואת גודל מעשיך? מצוי בכול ככוחו הבלתי מנוצח של הזמן הנצחי, אתה מסכל את תשוקותיהם הבלתי נלאות של החומרנים, מנחיל להם רק אכזבה ובילבול חוזרים ונשנים. משום כך הריני משתחווה לפניך בהוקרה בדמותך כזמן הנצחי. אלי, אתה גם אדון העולמות כולם ועתה הופעת עלי־אדמות עם התרחבותך המוחלטת כשרי בלראמה. נאמר שתכלית הופעתך הפעם היא לגונן על המאמינים ולהכחיד את הרשעים. כיצד איפוא, הצליח איש רשע כמו ג׳ראסנדהה, חרף סמכותך, להטיל אותנו לתנאי חיים קשים כל כך? זה לא מובן בכלל. אפשר שהרשע הזה נבחר להקשות עלינו את חיינו כתגובה לחטאינו בעבר, אולם שמענו מכתבי הקודש שמי שמתמסר לך נגאל מיד מכל תגובות החטא. משום כך, בשם כל המלכים שבשבי, הריני מתחנן עתה בכל לבי לחסותך, מקווה שתעניק לנו כולנו הגנה מלאה. סוף סוף הגענו למסקנה האמיתית של החיים; מעמד המלוכה שבו זכינו אינו אלא תגובה למעשים טובים מן העבר, כמו שהסבל בכלאו של ג׳ראסנדהה הינו תגובה למעשים רעים. אנחנו מבינים עכשיו כמה ארעיות אותן תגובות—טובות כמו רעות—גם מבינים שאין שום אושר בחיים מותנים. הגוף החומרי הזה הינו תוצר מידות הטבע, ומהווה בסך הכול מקור לאינספור חרדות. וחיים חומריים פירושם בסך הכול נשיאה בנטל הגוף המת הזה. כתגובה על פעילותנו נושאת הגמול הפכנו לבהמות משא שנאלצות לסחוב את גופן. נתונים לתכתיבי החיים המותנים, נטשנו את מנעמי החיים שבתודעת קרישנה. עתה לפחות אנחנו מבינים את טיפשותנו. רק בגלל בערות הסתבכנו ברשת התגובות החומריות. משום כך באנו עתה לחסות במקלט כפות רגליך, שבכוחן למחות מיד את כל תגובות המעשים ולגאול אותנו מטומאתם של כאב ועונג חומריים.״
״אלי, מאחר שעתה אנחנו נשמות מסורות לך כליל, תוכל לחלץ אותנו משבי התגובות החומריות שמתממש עכשיו בג׳ראסנדהה. ידוע לך ודאי שג׳ראסנדהה זה ניחן בכח של עשרת אלפים פילים, ובכוחו הרב הזה הלה שבה אותנו, כמו שאריה לוכד עדר כבשים. אתה בעצמך נלחמת עם האיש כבר שמונה עשרה פעמים בזו אחר זו. בשבעה עשר קרבות מאלה ניצחת וגברת על כוחו המיוחד. אולם בקרב האחרון נהגת כמו אדם רגיל ונראה כאילו שהובסת. אנו מכל מקום, יודעים שהרשע הזה לא יכול להביס אותך בשום פנים, שהרי כוחך, עוצמתך, משאביך וריבונותך הינם אינסופיים. איש לא שווה לך, גם איש אינו עולה עליך. התבוסה לכאורה בקרב השמונה עשר נועדה בסך הכול להציג אותך כמו בן אנוש. אלא שלמרבה הצער השוטה הזה, לא מסוגל להבין את תכסיסך, הפך מאז נפוח מרוב גאוה, מדושן כליל מכוחו ומיוקרתו החומריים. אחר כך הוא אסר אותנו מתוך כוונה רבה, יודע שכולנו היננו דבקיך וכפופים לך כליל.״
״עתה, לנוכח הסברי על מצבנו הנואש, תוכל לשקול ולבחור כיצד לפעול. כנציגם של המלכים העצורים, שטחתי בפניך תחינתי ותפילתי. המלכים כולם להוטים מאד לראות אותך כדי להתמסר אישית לכפות רגלי הלוטוס שלך. אלי, רחם נא עליהם ופעל לטובתם.״
ממש ברגע זה הגיע לאולם גם נארדה. כיוון שהיה הוא איש קדוש מאד, שערותיו נצצו כמו זהב, וכאשר נכנס לבית האסיפות, כאילו אל השמש בעצמו הופיע שם. קרישנה, אף שהינו אדונם הנערץ אפילו של ברהמא ושיוה, מיהר מיד ונעמד לכבוד הבא עם כל שריו ומזכיריו, וגם כפף ראשו והשתחווה. נארדה התיישב אז על מושב נאה וקרישנה סגד לו עם כל אביזרי הטקס, כנהוג כשמארחים קדושים. כדי לרצות את נארדג׳י, האל פנה אליו בקול שמטבעו הינו מתוק מאד.
״הו גדול הקדושים מקרב האלים־למחצה, אני סבור שהכול מתנהל עתה כשורה בשלושת העולמות. אתה מוכשר לחלוטין לנוע לכל מקום במרחבים ולסייר במערכות הכוכבים כולן—העליונה, התיכונה והתחתונה. למרבה המזל, נוכל עתה לקבל ממך מידע על כל המתרחש בשלושת העולמות. דבר אינו נעלם ממך בבריאתו של הריבון; הכול אתה יודע. לכן ספר נא לי מה שלום הפאנדוים. מה תכניתו העכשוית של המלך יודהישטהירה? אמור נא בטובך, מה הם מתכוונים לעשות עתה?״
או אז השיב לו הקדוש: ״אלי, הזכרת בדבריך את בריאתו של הריבון, אולם אני יודע שאתה הוא הבורא אשר שורה בכול. אוניך הינם כה אדירים ובלתי נתפסים, עד כי אפילו אנשים דגולים כמו ברהמא, אדון היקום הזה, אינם מסוגלים לאמוד את עוצמתך. באמצעות אונך הבלתי נתפס אתה מצוי בלב כול כנשמת־העל, ממש כמו האש שמצויה בכל אחד, אף שאיש לא מסוגל לראות אותה במישרין. ישויות החיים שבחיים המותנים כפופות כולן לשלוש מידות הטבע, ובגלל עיניהן החומריות אלה אינן מסוגלות לראות אותך נוכח בכול. מכל מקום, בחסדך אני זכיתי פעמים רבות כבר לחזות בפעילות אונך הפלאי ומשום כך איני מופתע משאלתך לשלום הפאנדוים, אף שמצבם אינו נסתר ממך. אלי, באמצעות אוניך הבלתי נתפסים אתה בורא את עולם התופעות, אחר כך מקיים אותו, ולבסוף מחריב. ורק בזכות אונך הבלתי נתפס נראה העולם החומרי הזה כממשי, אף שהינו בסך הכול צללית של העולם הרוחני. איש לא מסוגל לנחש את תכניותיך, גם איש אינו מסוגל להבין את מעמדך הנשגב. ובאשר לי, ביכולתי רק להשתחוות לפניך שוב ושוב. תחת תפיסת חיים גופנית, האנשים נדחפים על־ידי תשוקות חומריות, ויוצרים להם כך גוף אחר גוף במחזוריות הלידה והמוות. שקועים כליל בתפיסה גופנית שכזו, אלה אינם יודעים כיצד להחלץ משבי הגוף החומרי. אולם אתה בא ברוב חסדך ומציג את עלילותיך הנשגבות, רבות האור והתפארת. לי לא נותר איפוא, אלא להשתחוות שוב לפניך.
״אלי, אתה הינך הברהמן העליון, פרמברהמן, ועלילותיך כבן אנוש רגיל הינן בסך הכול עוד מן תרגיל שלך, ממש כמו שחקן שמשחק על הבמה בתפקידים השונים מזהותו שלו. בתפקיד של ידיד ושוחר טוב שאלת לשלום בני דודתך הפאנדוים, משום כך אספר לך על כוונותיהם. שמע נא לדברי. ראשית דע כי שיפעתו החומרית של המלך יודהישטהירה הינה רבה כל כך, עד כי ניתן למצוא כמותה רק במערכת הכוכבים העליונה, ברהמלוקה. הוא אינו שואף להתעשר יותר, ואף־על־פי־כן הוא מתאווה לערוך את הקרבות הראג׳סויה כדי לזכות בחברתך ולרצות אותך.״
נארדה אמר לאל: ״המלך יודהישטהירה, אפילו בעודו על־פני כדור הארץ, זכה בכל השפעים המצויים בברהמלוקה. הוא מסופק כליל ואינו זקוק עוד לדבר. אולם אף שלא חסר לו כלום, הוא חפץ עתה לסגוד לך כדי לזכות בחסדך נטול הסיבה. אני מתחנן שתמלא את מבוקשו. אלי, בטקסי הקרבן הגדולים שיערוך המלך ינכחו כל האלים־למחצה והחשובים ממלכי העולם.״
״אלי, אתה הינך הברהמן העליון, אישיות אלוה, ומי שעוסק בשירותך על־פי השיטות המומלצות—שמיעה, זימרה וזכירה—אין ספק שיטהר מטומאת מידות הטבע. קל וחומר אלה שזוכים לראות אותך ולגעת בך ממש. אתה מהווה בעצמך סמל לכל הדברים המבורכים, ושמך הנשגב ותפארתך מפורסמים בכל רחבי תבל, על שלוש מערכות הכוכבים שבו. המים ששוטפים את כפות רגליך ידועים במערכת הכוכבים העליונה כמנדאקיני, במערכת הכוכבים התחתונה כבהוגותי, ועל כוכבי הארץ כנהר הגנגס. מים קדושים ונשגבים אלה זורמים בכל רחבי היקום ומטהרים הכול בזרימתם.״
ממש לפני בואו של נארדה אל היכל הסודהרמא שבדוארקא, דן שרי קרישנה עם שריו ויועציו כיצד לתקוף את ממלכתו של ג׳ראסנדהה. כיוון שהם שקלו את הנושא ברצינות רבה, הרי שהצעתו של נארדה שקרישנה ילך להסתינאפורה לנכוח בהקרבת הראג׳סויה של יודהישטהירה לא קסמה להם כל כך. קרישנה שולט אפילו בברהמא ומשום כך הבין את לבבם, ועתה, כדי להרגיעם, הוא חייך ואמר לאודדהוה: ״אודדהוה יקר, אתה ידיד קרוב מאד וחפץ בטובתי תמיד. עתה הייתי רוצה לשמוע כיצד נראים הדברים בעיניך, כי אני מאמין שעצותיך נכונות תמיד. אני שואל לדעתך כיוון שאני מאמין שאתה מבין את המצב לאשורו. מה עלי לעשות? אני מאמין בך ואעשה את כל אשר תאמר.״
אודדהוה ידע שקרישנה, אפילו שנוהג כמו אדם פשוט, יודע את הכול—עבר, הווה ועתיד. מכל מקום, כיוון שהריבון חפץ להתייעץ עמו, ברוח של מתן שירות, הוא פתח אז ואמר.