שוקדוה גוסואמי המשיך לתאר את עלילותיו ומעלותיו הנשגבות של קרישנה, והמלך פריקשית הקשיב לסיפוריו, והתלהבותו עוד גברה להוסיף ולשמוע. עתה החל הגוסואמי לגולל את סיפורו של דויוידה, הגורילה שהומת בידי בלראמה.
גורילה זה היה ידיד קרוב של בומאסורה, או נרקאסורה, שהומת בידי קרישנה אחרי שחטף שש עשרה אלף נסיכות מכל רחבי תבל. הוא היה שר בממלכתו של סוגריוה, והיה לו אח, מינדה, שהיה גם הוא מלך גורילה רב עוצמה. כאשר נודע לדויוידה זה שידידו בומאסורה הומת בידי קרישנה, כנקמה על מותו, הוא החל אז לבצע בארץ מעשי חבלה. משימתו הראשונה היתה להצית באש כפרים, ערים, מרכזי תעשיה ומכרות, גם בתיהם של בעלי משק חלב שמגינים על פרות. לעיתים היה עוקר הר גדול ומנפץ אותו לרסיסים, והארץ כולה סבלה מפרעותיו, ובמיוחד מחוז קתהואר, מחוזה של דוארקא. כיוון שקרישנה התגורר שם, הפך אותו דויוידה למטרתו העיקרית.
גורילה זה היה חזק כמו 10,000 פילים. לעיתים היה הולך אל חוף הים, ובידיו האדירות מנער אותו ומטלטל, עד שהים היה מציף את הערים הסמוכות. הוא היה מרבה גם להטריד חכמים וקדושים; הוא היה מבקר בבקתותיהם ומחריב שם את הגינות היפות והבוסתנים. לפעמים גם היה מטיל שתן וצואה על זירות הקרבן הקדושות ומטמא אותן כליל. הוא נהג גם לחטוף גברים ונשים ממקום מגוריהם ולהשליך אותם למערות בהרים, ואז לסגור את פתח המערות באבנים גדולות, ממש כמו חרקי הבהרינגי שלוכדים זבובים וחרקים שונים ושומרים אותם במשכנותיהם שבגומחות העצים. בדרך קבע הוא הפר כך את החוק והסדר, ובנוסף גם היה אונס ומטמא את בנותיהן של משפחות מיוחסות רבות.
פעם, באחד ממסעי החבלה הללו, הוא שמע צלילי מוסיקה ערבים בוקעים מהר ריותקה. הוא הגיע למקום ושם ראה את בלראמה מבלה בשירה ובמחול בחברת עלמות יפיפיות רבות. הוא הוקסם כליל מיפי מראהו—אברי גופו כולם מחוטבים, וכולו מקושט בזר מפרחי לוטוס. גם הנערות, מקושטות כולן בפרחים ובזרי פרחים, היו יפות מאד. בלראמה נראה שתוי לחלוטין ממשקה הוארוני, ועיניו התגלגלו משיכרון. בין הבנות הוא נראה ממש כמו מלך הפילים עם פילותיו הרבות.
כדרכם של גורילות, דויוידה טיפס אז על העצים וקפץ מענף לענף וניענע את הענפים, משמיע קול מסוים כעין ״קילה, קילה״, שהפריע לאוירה הקסומה. הוא גם קפץ לפני הנשים והציג חיקויים נלעגים. נשים צעירות מרבות לצחקק ונוטות ליהנות מכל דבר, ומשום כך בסך הכול צחקו לקוף ולא יחסו לו חשיבות. אלא שזה, ברוב גסות, אפילו בנוכחות בלראמה, החל לחשוף בפניהן את חלקי גופו התחתונים, גם נעמד מולן חושף שיניו ומזיז את גבותיו. הלה העז לפגוע בכבודן בנוכחותו של בלראמה. ובלראמה, שעצם שמו מורה שהינו רב און וכוח ואף מפיק חדווה מהפגנת כוחו, אחז מיד באבן והשליך אותה בקוף. אלא שהגורילה ברוב מיומנות הצליח להתחמק מן המכה. כמחוות זילזול, הוא חטף אז את כד החרס שבו נשמר עסיס הוארוני. ועתה, שיכור כליל, הוא החל לקרוע בכוחו המוגבל את בגדיו המעודנים של בלראמה, גם את בגדי הנערות. ומנופח מגאוה הוא עוד המשיך להתעלל בבלראמה ובבנות, כי לא תיאר שבלראמה יוכל להשיב לו כגמולו.
בלראמה שמע על הפרעות שזה חולל בכל הארץ. ועתה, משחזה בזה במו עיניו, הוא התכעס מאד, והחליט להמית אותו. הוא תפס את אלתו בידו, והגורילה, מבין שבלראמה עומד להתקיפו, עקר מיד עץ אלון כביר והיכה עמו בכוח רב על ראשו של בלראמה. אלא שבלראמה תפס בעץ, בלתי מופרע כמו הר גדול. עם אלתו שלו, סוננדה, הוא חבט אז על ראשו של הגורילה ופצע אותו קשות. דמו שתת בכמויות, אולם שטפי הדם רק העצימו את יופיו, כמו פלגי מנגן שזורמים על הר גדול. מכל מקום, החבטה לא הטרידה את הקוף. הוא מיהר אז ועקר אלון נוסף, ואחרי שניכה אותו מעליו, שב והיכה עמו על ראשו של בלראמה. ובלראמה שב וניפץ את העץ עם אלתו. הגורילה נמלא עתה חימה ושוב תפס בעץ והיכה את גופו של בלראמה, ושוב ניפץ אותו האל עם האלה. כך נמשך הקרב; הקוף עוקר עצים, ובלראמה שובר אותם, עד שלבסוף בורא היער מעצים. עתה, ללא עצים, פנה דויוידה לגבעות והחל משליך מאלה אבנים גדולות, כמו מטח גשמים, על גופו של בלראמה. אלא שגם את אלה, כמו במשחק מלהיב, ניפץ בלראמה לרסיסים. העצים נגמרו, נגמרו גם כל האבנים, ולא נותר לו לדויוידה אלא להשתמש בידיו. מנפנף באגרופיו העצומים, הוא הלם אז בחוזקה בחזהו של בלראמה. כעסו של בלראמה היה עתה נורא. כיוון שהקוף נלחם בידיו, גם הוא זנח את כלי נשקו, המחרשה והאלה, והחל מכה באגרופיו. הוא היכה את הגורילה בעצם הבריח, ומכותיו היו הפעם מכות מוות; הקוף, מקיא דם, צנח לאדמה ללא הכרה, ועם נפילתו כמו נרעדו גם היערות והגבעות.
תמה התקרית המבעיתה, ועתה כל הסידדהים והחכמים והקדושים מעדן החלו להמטיר פרחים על בלראמה וגם שיבחו ופיארו את כוחו העילאי. כולם זימרו, ״הלל הלל לבלראמה! כולנו משתחווים לפני כפות רגלי הלוטוס שלך. עם מות הזד הנורא דויוידה, סימנת תחילתה של תקופה מבורכת לעולם.״ תרועות שמחה ונצחון נשמעו מכל עבר בחלל החיצון. ואז, אחרי שהרג את דויוידה ואחרי שנסגד בממטרי פרחים ובשירי הלל, שב בלראמה לעירו, לדוארקא.