סיפורו של המלך פַּוּנְּדְּרַקַה הינו מעניין מאד. זאת משום שתמיד היו שוטים וסכלים שחשבו עצמם לאלוהים. אפילו בזמנו של קְרּישְׁנַּה היה אויל כזה, שמו פַּוּנְּדְּרַקַה, שהציג עצמו כאלוהים. בשעה שבַּלַרָאַמה שהה בְורּינְדָאוַנַה, אותו פַּוּנְּדְּרַקַה, מלך מחוז קַרוּשַׁה, שלח אל קְרּישְׁנַּה, ברוב טיפשות ושחצנות, שליח. קְרּישְׁנַּה ידוע כאישיות אלוה, אלא שהמלך הסכל הזה שלח עתה מסר מתגרה שטען שהוא, ולא קְרּישְׁנַּה, הינו וָאסוּדֵוַה. כיום רבים מאד חסידיהם הבורים של רמאים כאלה, וגם אז היו טפשים רבים שהאמינו לנוכל. בלתי מודע למצבו, הלה חשב עצמו לאל. השליח גם אמר שאישיות אלוה פַּוּנְּדְּרַקַה ירד לאדמה ברוב חסדו כדי לגאול את השרויים במצוקה.
מוקף בחסידים שוטים הסיק האיש שהוא אכן וָאסוּדֵוַה, אלוה עילאי. אין ספק שזו מסקנה ילדותית; ילדים במשחקם ממנים לפעמים אחד מהם למלך, והילד הנבחר מזדהה כליל עם תפקידו. כמותם, סכלים ונבערים בוחרים להם אדם כמותם לאלוהים, והלה מתחיל לחשוב עצמו לאל, כאילו שאפשר ליצור את אלוהים במשחקי ילדות או בקולות של בוחרים. ופַּוּנְּדְּרַקַה, נתון לרושם הכוזב הזה—חושב עצמו לאל—שלח עתה לדְוָארַקָא שליח, קורא תגר על מעמדו של קְרּישְׁנַּה. באסיפה המלכותית, בנוכחותו של קְרּישְׁנַּה, קרא אז השליח את המסר שנתן לו אדונו, וזה היה דברו:
״אני הוא וָאסוּדֵוַה, אישיות אלוה האחד והיחיד, ללא כל מתחרה. ירדתי עלי אדמות בחסדי נטול הסיבה כמלך פַּוּנְּדְּרַקַה, מתוך חמלה אינסופית לסבלן של הנשמות המותנות. ללא סמכות, גם בכזב, אתה מציג את עצמך כוָאסוּדֵוַה. חדל מתעמולה כוזבת שכזו ונטוש מעמדך. הו בן שושלת היַדוּ, וותר גם על סמליו של וָאסוּדֵוַה, בהם אתה נוהג להתהדר. פטוּר ממעמדך הכוזב, בוא אלי והתמסר. אולם אם בחוצפתך תתעלם ממילותי, הריני מזמין אותך לקרב—קרב שיכריע את הדין.״
למישמע הצהרתו של פַּוּנְּדְּרַקַה, פרצו חברי האסיפה, לרבות המלך אוּגְרַסֵנַה, בצחוק רועם וממושך. וקְרּישְׁנַּה, נהנה מצחוקם הרם, נתן אז תשובתו: ״שליחו של פַּוּנְּדְּרַקַה, זה המסר שתמסור לאדונך: הוא בעצמו שוטה ורמאי. אני קורא לו רמאי במישרין ומסרב לציית להוראותיו. לעולם לא אנטוש את סמליו של וָאסוּדֵוַה, במיוחד לא את הגלגל, איתו אהרוג אותו ואת חסידיו עמו. אני אכחיד אותו ואת חבר מרעיו המטופשים, שיצרו להם חברה של מרמים ומרומים. או אז, מלך אויל שכמותך, תאלץ להסתיר פניך מבושה, ואחרי שנשק הגלגל יערוף את ראשך, יעוטו עייטים, בזים ונשרים על גוויתך. במקום להיות לי למקלט ולמגן, כפי שביקשת, תהיה נתון אז לחסדיהן של ציפורי טרף נחותות שכאלה. גופתך תושלך אז לכלבים שיטרפו אותה בהנאה רבה.״
השליח נשא לאדונו אז את דבריו של קְרּישְׁנַּה, והלה האזין בסבלנות רבה לעלבונות. ואילו קְרּישְׁנַּה, מבלי להשתהות, מיהר על מרכבתו להעניש את הנוכל. כיוון שפַּוּנְּדְּרַקַה התגורר באותה עת אצל ידידו מלכהּ של קָאשִׂי, קְרּישְׁנַּה צר עתה על קָאשִׂי וכיתר את כל העיר.
המלך פַּוּנְּדְּרַקַה היה לוחם גדול, ומיד כאשר נודע לו על המתקפה, הוא יצא מן העיר בלווית שני גיסות אַקְשַׁוּהינִּי. מלך קָאשִׂי, כאות לידידותו, יצא גם הוא להילחם עם שלושה גיסות צבא. לראשונה, עתה בשדה הקרב, קְרּישְׁנַּה ראה במו עיניו את פַּוּנְּדְּרַקַה. הלה היה מקושט בקונכיה, גלגל, פרח לוטוס ואלה; הוא נשא את קשת השָׂארְנְגַה; על חזו ביצבץ סימן השְׂרִיוַתְסַה; על צוארו היתה תלויה אבן קַוּסְתוּבְּהַה מדומה, והוא ענד חיקוי מדויק לזר הפרחים של וָאסוּדֵוַה. הוא לבש גם מלבושי משי צהובים, ועל דגל מרכבתו היתה חקוקה דמותו של גַרוּדַּה—שוב חיקוי מדויק לזה של קְרּישְׁנַּה. הקסדה שלראשו נראתה יקרת ערך, ועגיליו, כדג החרב, ניצנצו וזהרו מאד. אלא שבסך הכול נראו כל הבגדים והאיפור הללו כחיקוי מובהק; הוא דמה יותר לשחקן על במה שהתחפש. כמה מצחיק היה לראות אותו שם, מחקה את הופעתו ומלבושיו של קְרּישְׁנַּה, וקְרּישְׁנַּה אכן לא התאפק ופרץ בצחוק צוהל.
חיליו של פַּוּנְּדְּרַקַה החלו להמטיר על קְרּישְׁנַּה כלי נשקם—קלשונים, אלות, מוטות, כידונים, חרבות, פגיונים וחיצים—שעפו לעברו כמו גלים. אלא שקְרּישְׁנַּה ניפץ אותם כולם. הוא חיסל גם את החילים, עוזריו של פַּוּנְּדְּרַקַה, כמו האש המכלה בעת החורבן ושורפת לאפר את הכול. מחנה האויב, על פיליו, מרכבותיו, סוסיו וחיליו, הופץ לכל עבר. שדה הקרב נמלא במרכבות פזורות ובגויות של בעלי חיים. היו שם סוסים, פילים, אנשים, חמורים וגמלים. שדה הקטל דמה עתה לזירת מחולו של שׂיוַה בעת החורבן, דבר שנסך עידוד ויתר און בחיליו של קְרּישְׁנַּה.
קְרּישְׁנַּה פנה אז אל פַּוּנְּדְּרַקַה: ״ביקשת שאנטוש את סימניו של וישְׁנּוּ, ובמיוחד את נשק הגלגל. עתה אני מוסר אותו לך. היזהר! שוטה מטופש שכמותך, התחזית לוָאסוּדֵוַה בנסיון לחקות אותי.״ מדבריו של קְרּישְׁנַּה מסתבר שאותו נוכל שמתחזה לאלוהים הינו הסכל שבסכלים. קְרּישְׁנַּה המשיך: ״עתה אכריח אותך לשים קץ להצגה האוילית הזאת. רצית שאתמסר לך—הנה ההזדמנות. נילחם יחדיו, ואם אובס, לא אהסס להיכנע.״ אחרי מילות התוכחה, קְרּישְׁנַּה, עם חץ אחד בלבד, ניפץ את מרכבתו של הרמאי, ובעזרת גלגלו ערף את ראשו, כמו שאינְדְרַה מקצץ פסגות הרים בנשק הברק. הוא גם הרג את מלך קָאשִׂי עם חיציו, ואז, ממש כמו הרוח העזה שמעיפה את עלעלי הלוטוס, הוא השליך את ראש המלך לעירו, כדי שבני המשפחה ומקרוביו כולם יוכלו לראות אותו. ואחרי שהמית את פַּוּנְּדְּרַקַה ואת קָאשִׂירָאגַ׳הּ ידידו, קְרּישְׁנַּה שב משדה הקרב לדְוָארַקָא, בירתו. שם, עם שובו, כל הסידְדְהים מכוכבי עדן שוררו את תפארתו.
באשר לפַּוּנְּדְּרַקַה, כיוון שהלה הגה תמיד בדרך כלשהי בוָאסוּדֵוַה—מתלבש ומתחפש לדמותו—הרי שזכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, שהינה אחד מחמשת סוגי הגאולה; הוא התעלה לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה, שם ניחנים הדבקים באותה צורת גוף כמו זו של וישְׁנּוּ, בעלת ארבע הידיים, גם אוחזים בארבע ידיהם בארבעת הסמלים. הוא הגה בדמותו של וישְׁנּוּ תמיד, אלא שגם חשב עצמו לוישְׁנּוּ, וזו היתה עבירה. מכל מקום, עם מותו נסלחה העבירה; הוא זכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, כלומר בדמות זהה לדמות האל.
ובאשר למלך קָאשִׂי, כאשר ראשו הושלך אל מעבר לשערי העיר, התקהלו שם אנשים, משתוממים למראה החפץ המופלא. אחר כך, כאשר הבחינו בעגילים, הם הבינו שזהו כנראה ראשו של מישהו. של מי הראש? פתחו כולם בניחושים. היו כאלה שחשבו שזה ראשו של קְרּישְׁנַּה, שהיה אויבו של קָאשִׂירָאגַ׳הּ; המלך מן הסתם השליך אותו כדי שידעו האנשים וישמחו שהאויב הומת. מכל מקום, לבסוף הוכרע שהראש אינו ראשו של קְרּישְׁנַּה, אלא ראשו של קָאשִׂירָאגַ׳הּ. עתה יצאו כל המלכות, נשות המלך, והחלו לקונן על מותו של בעלן. ״אדוננו היקר״, הן בכו, ״עם מותך הפכנו גם אנחנו לגויות מתות.״
למלך קָאשִׂי היה בן אחד, סוּדַקְשׁינַּה. והלה, אחרי שסיים את טקסי הקבורה, נשבע להרוג את קְרּישְׁנַּה, שהיה אויב אביו, וכך לשלם את חובו לאב. בלווית איש דת מלומד ומיומן הוא החל לסגוד לשׂיוַה, מַהָאדֵוַה. וישְׂוַנָאתְהַה (שׂיוַה) הינו אדון ממלכת קָאשִׂי, ועד היום נמצא מקדש של וישְׂוַנָאתְהַה בוָארָאנַּסִי שמושך אליו אלפי מבקרים מדי יום. שׂיוַה התרצה מאד מסגידתו של סוּדַקְשׁינַּה וחפץ להעניק ברכה לחסידו. כיוון שסוּדַקְשׁינַּה רצה להרוג את קְרּישְׁנַּה, הרי שהתפלל לכוח מיוחד שיוכל להמית אותו. שׂיוַה יעץ לו לבצע בעזרתם של בְּרָאהְמַנּים את טקס הפולחן להמתת אויב. טקס זה נזכר בכמה מן התַנְתְרות. שׂיוַה הסביר שאם יבוצע הטקס כראוי, או אז יופיע שד נורא בשם דַקְשׁינָּאגְני, שיהיה נכון לבצע כל פקודה. הוא יהרוג כל איש שיתבקש, לבד מבְּרָאהְמַנּים מיומנים. יתלוו אליו גם רוחות הרפאים, בנות לוויתו של שׂיוַה, ואין ספק שמשאלתו של סוּדַקְשׁינַּה תתגשם.
עתה, עם עידודו של שׂיוַה, נמלא סוּדַקְשׁינַּה ביטחון שקְרּישְׁנַּה מות יומת. עם נדרים וסיגופים קשים הוא החל אז במלאכת האומנות השחורה, מזמר מַנְתְרות שונות בסיוע כוהנים. או אז יצא מתוך האש ענק זדוני ומרושע, ששערו, זקנו ושפמו היו כצבע הנחושת הלוהטת. הוא היה אדיר מימדים ומטיל אימה. להבות אש פרצו משמורות עיניו, ובשעה שהזיז את גבותיו, הוא נראה מפחיד עוד יותר. הוא חשף שינים ארוכות וחדות ושילשל את לשונו הארוכה וליקק את שפתיו. הוא היה ערום ונשא קלשון גדול שלהט כמו אש. הוא יצא מאש הקרבן ונעמד שם, אוחז בקלשונו, ולפקודתו של סוּדַקְשׁינַּה, החל פוסע לעבר דְוָארַקָא העיר, בלווית מאות רוחות רעות. נראה היה שהשד הזה עומד לשרוף הכול, לרבות את החלל החיצון. פני האדמה רעדו מהלמות צעדיו, וכאשר נכנס לדְוָארַקָא, נבעתו התושבים מאימה, כמו חיות היער בשעת שריפה.
קְרּישְׁנַּה בדיוק שיחק שח באולם האסיפות המלכותי, ותושבי דוראקא מיהרו אליו קוראים, ״הו אדון שלושת העולמות, שד־אש ענק מתכונן עתה לשרוף את כל העיר. הצל אותנו.״ הם פנו אליו והתחננו להגנה מפני השד הנורא שעומד לכלותם.
קְרּישְׁנַּה נוטה תמיד לגונן על דבקיו, ועתה, למראה תושבי העיר המפוחדים, הוא חייך וגם הרגיע, ״אל תדאגו, אני אגן עליכם.״ קְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה העילאי, הינו שורה בכול; הוא מצוי בלב כול, וגם מחוץ לכול בצורת עולם התופעות. הוא הבין ששד־האש הינו יצירתו של שׂיוַה, וכדי להכחידו, הוא קרא לסוּדַרְשַׂנַה־צַ׳קְרַה שלו והורה לו לנקוט בצעדים הדרושים. סוּדַרְשַׂנַה־צַ׳קְרַה הופיע אז זוהר כמו מליוני שמשות, חומו עז ועצום כמו חום האש שפורצת בקץ העולם. הוא האיר בזוהרו את היקום כולו—את פני האדמה ואף את החלל החיצון. הוא התחיל אז להקפיא את שד־האש, יציר כפיו של שׂיוַה, וכך בלם את מתקפתו. והלה, מובס בנסיונו להחריב את דְוָארַקָא, נאלץ לשוב על עקבותיו.
כיוון שלא הצליח להבעיר את דְוָארַקָא באש, הוא שב עתה לוָארָאנַּסִי, ממלכתו של קָאשִׂירָאגַ׳הּ, ועם שובו שרף כליל את כל אותם הכוהנים שסייעו במַנְתְרות האומנות השחורה, גם שרף את סוּדַקְשׁינַּה, שהעסיק אותם. על־פי שיטת האומנות השחורה שנלמדת בתַנְתְרַה, אם נכשלת המַנְתְרַה להרוג את האויב, כיוון שעליה להרוג מישהו, הרי שהיא הורגת את יוצרה. סוּדַקְשׁינַּה היה בורא השד, וכוהני הדת סייעו בידו; משום כך כולם נשרפו עתה לאפר. כזוהי דרכם של הזדים; תחילה אלה יוצרים משהו כדי להרוג את אלוהים, אלא שלבסוף נהרגים מאותו נשק בעצמם.
בעקבות השד, נכנס עתה גם סוּדַרְשַׂנַה־צַ׳קְרַה לוָארָאנַּסִי. זו היתה עיר רבת שיפעה והוד. אפילו כיום וָארָאנַּסִי הינה מפורסמת מאד ועתירת נכסים, ונחשבת לאחת מן החשובות שבערי הודו. היו בה ארמונות למכביר, בתי עם, שווקים ושערים, וליד כל אלה ניצבו אנדרטות גדולות. בצמתי הכבישים ניצבו בימות נואמים, והיה בה בית אוצר, גם סוסים, פילים, מרכבות, אסמים ומקומות לחלוקת מזון. העיר היתה משופעת בכל טוב במשך זמן רב. אולם כיוון שמלכהּ ובנו יצאו נגד קְרּישְׁנַּה, החריב עתה הוישְׁנּוּ־צַ׳קְרַה סוּדַרְשַׂנַה (נשק הגלגל של קְרּישְׁנַּה) את כל העיר ושרף את כל המקומות החשובים הללו. גיחה קצרה זו היתה יותר הורסנית מן ההפצצות של היום. או אז, לאחר שסוּדַרְשַׂנַה־צַ׳קְרַה השלים את חובתו, הוא שב אל קְרּישְׁנַּה, לדְוָארַקָא.
סיפור חורבנה של וָארָאנַּסִי בידי נשק הגלגל של קְרּישְׁנַּה, הסוּדַרְשַׂנַה־צַ׳קְרַה, הינו נשגב ומבורך מאד. כל מי שמספר אותו, גם מי ששומע אותו באמונה וברוב קשב, ישתחרר מכל תגובות החטא. זוהי הבטחתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שסיפר את הסיפור למַהָארָאגַ׳הּ פַּרִיקְשׁית.
