בלראמה נמלא געגועים אל אביו ואמו, מהאראג׳ה ננדה וישודא, ומשום כך עלה על מרכבה ויצא נלהב לעבר ורינדאונה. זמן רב ציפו תושבי הכפר לשוב ולראות את קרישנה ובלראמה, ובינתיים בגרו כבר ילדי הרועים והגופיות. עתה, עם בואו, כולם מיהרו לחבק אותו, גם בלראמה השיב להם בחיבוק. אחר כך הוא פנה אל ננדה וישודא והשתחווה לפניהם בכבוד, ואלה בירכו אותו וכינו אותו ג׳גדישורה, או אדון היקום המקיים כול. זאת משום שקרישנה ובלראמה שניהם מקיימים את כלל ישויות החיים. ואף־על־פי־כן התיסרו עתה ננדה וישודא מאד בגלל העדרם. ברוב צערם הם חיבקו את בלראמה, מאמצים אותו אל ליבם, והחלו מתיפחים עד אין קץ, שוטפים אותו בדמעותיהם. אחר כך פנה בלראמה והשתחווה לפני הרועים הבוגרים, והצעירים יותר השתחוו לפניו. כך ביטא בלראמה את רגשות ידידותו לכל אחד מהם, איש איש על־פי גילו ויחסיו. עם חבריו בני גילו הוא לחץ ידיים ובצחוק רועם חיבק כל אחד מהם.
עתה, לאחר שהרועים הבוגרים והצעירים, הגופיות, המלך ננדה וישודא, כולם כבר קיבלו את פניו, התיישב בלראמה בשמחה ביניהם. תחילה הוא שאל לשלומם, ואחר, מכיוון שלא ראו אותו זמן רב, החלו הם שואלים. תושבי ורינדאונה הקריבו הכול למען קרישנה, שבויים בקסמן של עיניו דמויות הלוטוס. הם לא ביקשו אפילו להתעלות לממלכת עדן או להיטמע בזוהר הברהמן ולהתאחד עם האמת המוחלטת; הם רצו רק לאהוב אותו. מסופקים כליל מחיי כפר פשוטים, הם לא ביקשו להם כל שפע או מותרות; הם לא ביקשו דבר לעצמם, רק תמיד היו שקועים במחשבות אודות קרישנה. ברוב אהבתם, עתה בהעדרו נשנק קולם כאשר החלו שואלים שאלותיהם.
תחילה שאלו ננדה וישודאמיי: ״בלראמה יקירינו, האם ידידינו וסודוה ושאר בני משפחתו כולם חשים בטוב? אתה וקרישנה הפכתם כבר לאנשים מבוגרים, אבות לילדים. האם בשמחת חיי המשפחה אתם נזכרים לפעמים באביכם ובאמכם האומללים, ננדה מהאראג׳ה וישודאדוי? אלה חדשות נפלאות שהרגתם את קמסה, המלך הרשע, וגאלתם את ידידינו וסודוה והשאר מידו הקשה. נפלא גם ששניכם, אתה וקרישנה, הבסתם את ג׳ראסנדהה וקאליונה ועתה אלה מתים, ושקבעתם משכנכם בעיר המבוצרת דוארקא.״
אל הגופיות שהגיעו שלח בלראמה מבט אוהב, והן, לאחר יגונן הממושך בגלל העדר שני האחים, נמלאו עתה שמחה והחלו שואלות לשלומם. הן התענינו במיוחד האם קרישנה נהנה בחברתן של נשות דוארקא פורי המעודנות. ״האם הוא נזכר לפעמים באביו ובאמו ובשאר חבריו מורינדאונה אליהם היה קשור כל כך בעבר?״ האם הוא מתכונן לבוא לכאן ולבקר את אמו? ואותנו האם הוא זוכר לפעמים—שכל כך אומללות עתה בלעדיו? קרישנה אולי שכח אותנו בקרב נשות העיר המטופחות, אולם אנחנו לא שכחנו אותו; אנחנו ממשיכות ומלקטות פרחים ושוזרות לו זרים, אלא שהוא לא בא, ומשום כך עוברים ימינו בבכי. אם רק היה בא לקבל את הזרים שהכנו. בלראמה יקר, הו בן משפחת דשארהה, אתה יודע שכדי לזכות בידידותו של קרישנה אנו מוכנות להקריב הכול. קשרי משפחה הינם עזים כל כך, עד כי אפילו כאשר אלה הופכים מקור לסבל, קשה מאד לנתק אותם. זה נבצר אולי מאחרים, אולם אנו לא חששנו, וזנחנו אב ואם, אחים וקרובים. ואף־על־פי־כן, קרישנה נטש אותנו לפתע פתאום והסתלק. הוא ניתק את יחסינו הקרובים ללא סיבה ממשית ועזב לארץ זרה. ברוב פקחות וערמומיות הוא עוד אמר: ׳גופיות יקרות שלי, אל נא תדאגו. לעולם לא אוכל להשיב לכן כגמולכן על שירותכן׳. ואנו, נשים שכמותנו, כיצד יכולנו שלא להאמין לו? אלא שעכשיו אנחנו מבינות שמילותיו הענוגות נועדו בסך הכול לשטות בנו.״
גופי נוספת אמרה אז, במחאה על העדרו של קרישנה מורינדאונה: ״בלראמג׳י יקר, אותנו, בנות הכפר, קרישנה הצליח לשטות, אך מה עם נשות דוארקא? אל תחשוב שהן סכלות כמונו! לא קשה היה לו להוליך שולל בנות כפר, אולם נשות העיר הן פקחיות יותר וחכמות. אופתע אם אלה יולכו שולל אחרי דבריו ויאמינו לו.״
היתה עוד גופי שאמרה, ״ידידתי היקרה, קרישנה הינו מומחה בשימוש במילים. אין לו מתחרה באומנות הזו. בשפתו הססגונית ובנועם דיבורו ביכולתו להפיל כל אשה ברשתו. ובנוסף, הוא התמחה גם באומנות החיוכים, ואין אשה שיכולה לעמוד בפני חיוכו המצודד מבלי להיטרף אחריו ולהתמסר לו כליל.״
למישמע הדיבורים הללו, היתה גופי שאמרה, ״ידידותי, מה הטעם לדבר על קרישנה? אם מתחשק לכן להעביר זמנכן בדיבורים, בואו ונשוחח על נושא אחר. אם קרישנה האכזר יכול לחיות בלעדינו, מדוע שלא נוכל לחיות בלעדיו? ההבדל הוא שקרישנה מבלה לו בנעימים, בעוד שאנו איננו יכולות לשמוח בלעדיו.״
וככל שהגופיות הוסיפו לדבר, אהבתן לקרישנה עוד גברה והתעצמה; הן חוו עתה ממש את חיוכיו, את מילות אהבתו, את דמותו המצודדת, את תכונותיו וחיבוקיו. בעוצמת רגשותיהן, נראה היה להן שקרישנה בעצמו נמצא שם, מחולל לפניהן. עתה, בסערת הזכרונות המתוקים, הן לא יכלו עוד לעצור דמעותיהן, והחלו מתיפחות ללא מעצורים.
בלראמה הבין כמובן את להט רגשותיהן וניסה להרגיע אותן. מומחה בהצגת דברים, הוא החל בעדינות ובכבוד לספר להן את סיפוריו של קרישנה, נוסך סיפוק בלבן. וכדי להוסיף ולשמח אותן, הוא נשאר בורינדאונה חודשיים תמימים, חודשי צ׳יתרה (שבט) ווישאקהה (אדר). במשך חודשיים הוא נשאר עמן, מבלה איתן כל לילה ביערות הכפר ומספק את תשוקתן לאהבה. באותם חודשיים הוא חולל גם את מחול הראסה עם הגופיות. העונה היתה עונת אביב, ומשב הרוח הקליל על גדות הימונא בישם את האויר בניחוחות פרחים, במיוחד בניחוח פרחי קומודי. הירח הפיץ אורו בכול וגדות הנהר זהרו בנועם רב. ושם, באוירה הזו, בילה לו בלראמה בחברת הגופיות.
האל־למחצה ורונה שלח אז את בתו וארוני בצורת עסיס דבשי שנטף מגומחות העצים, והיער כולו נמלא בניחוח הוארוני המתוק. גם בלראמג׳י נמשך אל בשמו, וטעמו שבה אותו ואת הגופיות כליל, ועתה כולם שתו יחדיו. בשעה שהם שתו את העסיס הטבעי הזה, שוררו הגופיות את תפארתו של בלראמה, ובלראמה נמלא שמחה, כמו השתכר מן המשקה. עיניו התגלגלו מנועם, לצוארו השתלשלו זרים רבים מפרחי היער והכול דמה לחגיגה עצומה רווית חדוה ואושר עילאי. חיוך יפיפה היה נסוך על פניו של בלראמה וטיפות זיעה עיטרו את פניו כמו אגלי טל רכים.
באוירת שמחה שכזו, רצה בלראמה ליהנות עם הגופיות במימי הימונא, ומשום כך הזמין אותה להתקרב. אלא שימונא התעלמה מדבריו, חושבת אותו לשיכור. עתה, רוגז על אי הציות הזה, רצה בלראמה לבקוע את האדמה שלגדות הנהר במחרשתו. מחרשה ואלה הינם שני כלי הנשק של בלראמה ואלה באים לשירותו כל אימת שהוא זקוק להם. כדי להעניש את ימונא, הוא חפץ עתה, בעזרת המחרשה, להביא אותה בכוח. הוא פנה אליה: ״נהר נקלה שכמותך! כיוון שלא צייתת לפקודתי, עכשיו אלמד אותך לקח! לא באת אלי מרצון, אולם עם מחרשתי אני אכריח אותך לבוא. אני אפצל אותך למאות יובלים!״
מבוהלת מאימה הופיעה אז ימונא בדמות נערה והשתטחה לכפות רגליו של בלראמה ונשאה לו תפילה. ״בלראמה יקירי, אתה החזק מכול וגם מקור שמחה לכול. למרבה הצער שכחתי את תפארתך ואת מעמדך הרם. אולם שבתי כבר לעשתונותי. עתה אני זוכרת שעם התגלות חלקית בלבד, כששה, אתה אוחז על ראשך את כל מערכות הכוכבים. אתה מקיים היקום, אישיות אלוה העילאי בעל ששת השפעים במלואם. שכחתי שאתה כל יכול ונכשלתי משום כך באי ציות והפכתי לחוטאת גדולה. אולם דע אלי, כי אני נשמה מסורה לך, ואתה הרי חנון מאד אל דבקיך. משום כך סלח נא לי על חוצפתי וטעותי ושחרר אותי בחסדך.״
רוחה הכנועה הקנתה לימונא סליחה, ועתה היא התקרבה ובלראמה נכנס למימיה והתענג שם בשחיה עם הגופיות, ממש כמו פיל שמשתעשע בחברת פילות רבות. זמן רב הוא בילה כך, לסיפוקו המלא, ואז יצא מן המים, ומיד באה אלת מזל והגישה לו מלבושים כחולים נאים ומחרוזות זהב. עתה, רחוץ, לבוש ומקושט, הוא היה יפה להפליא; גון גופו לבן, וכאשר הוא לבוש ומהודר, הוא נראה ממש כמו פילו הלבן של אינדרה מלך עדן. עד היום מפוצלת הימונא ליובלים רבים—מעשה מחרשתו של בלראמה—כשיר הלל לעוצמתו האדירה.
מדי לילה במשך חודשיים תמימים בילו כך בלראמה והגופיות, והזמן חלף במהירות, כמו היה זה בסך הכול לילה אחד. בחברתו של בלראמה נמלאו כל הגופיות ותושבי ורינדאונה שמחה, כמו לפנים, בנוכחות שני האחים.