פעם אחת בני משפחתו של קרישנה—סאמבה, פרדיומנה, צ׳ארודהאנו, גדה ועוד—כולם נסיכי שושלת הידו—יצאו לפיקניק ממושך ביער סמוך לדוארקא. במהלך טיולם, הם חשו צמא, וחיפשו מקווה מים כלשהו. הם מצאו אז באר, אלא שזו היתה חרבה, ולתדהמתם עוד מצאו בתוכה יצור מופלא—לטאה עצומה. ניכר היה שהחיה לכודה ואינה מסוגלת להחלץ בכוחות עצמה. מתוך רחמים הם ניסו להוציא אותה משם, אלא שלרוע המזל, לא הצליחו בנסיונם, חרף מאמציהם הרבים.
עם שובם הביתה הם סיפרו את הסיפור לקרישנה. וקרישנה, שהינו ידידן של כל ישויות החיים, הלך אז בעצמו אל הבאר, לבקשת בניו, ובקלות רבה האריך את ידו השמאלית ושלף את הלטאה. מיד למגע ידו של האל, פשטה הלטאה הגדולה את צורתה והפכה לאל־למחצה יפיפה, תושב כוכבי עדן. גופו כולו בהק כמו זהב מותך, הוא עטה מלבושים עדינים, וענד תכשיטים יקרי ערך לצוארו.
אף שלא נסתר מקרישנה מדוע הלה הפך ללטאה, למען כל השאר הוא שאל: ״אל־למחצה ברוך מזל, גופך היפיפה קורן כולו. מי אתה? ברכתי לך. נראה שאתה מנכבדי הכוכבים ממעל, ואינך מתאים לכאן בכלל. מכאן שמעשיך בעבר הם שהטילו אותך לחיי לטאה. אמור נא לי כיצד הגעת למצב כזה. אם אינך מתנגד לחשוף את סודך, גלה נא לנו את זהותך.״
למעשה, הלטאה הגדולה הזו היתה המלך נריגה, ולמשמע השאלה, הוא השתחווה מיד לפני האל, נוגע עם קסדתו הזוהרת כחמה באדמה. תחילה הוא חלק הוקרתו לאישיות אלוה ואז אמר: ״אלי, אני בנו של המלך איקשואקו ונודע כמלך נריגה. אם שמעת פעם על נותני הצדקה הגדולים, שמעת בודאי את שמי. אתה הרי העד, ומודע גם לזעיר שבמעשים שמבצעת ישות החיים—בעבר, בהווה ובעתיד; דבר אינו נסתר מהכרתך הנצחית. מכל מקום, כיוון שציווית עלי לגולל את סיפורי, הריני נכון לספר אותו במלואו.״
עתה החל המלך לספר את מעשה הידרדרותו, תולדת פעילות הקרמה־קאנדה שביצע. הוא היה נדבן גדול שתרם פרות לאינספור, לדבריו, כמספר גרגירי החול, או כמספר הכוכבים שבשמים, או כמספר טיפות הגשם. על־פי הפולחן הודי, אמור הנדבן לתרום פרות לבראהמנים. ונראה שמלך זה הפליא לקיים את המצווה הזו. מכל מקום, די היה בסטיה קלה במעשיו כדי להטיל אותו לגוף של לטאה. משום כך הריבון מורה בבהגוד־גיתא שמי שמבקש לתרום וחפץ להפיק את מלוא התועלת מתרומתו, שיתרום את מינחתו לסיפוקו שלו (של קרישנה). נדבנות פירושה עשיית מעשים צדיקים, וכתוצאה מאלה זוכים להתעלות לכוכבי עדן. אלא שאין כל ערובה למי שהתעלה, שלא ישוב עוד ויפול משם. סיפורו של המלך נריגה רק מוכיח שפעילות למען גמול, אפילו הינה צדיקה עד מאד, אינה מסוגלת להקנות חיי חדווה נצחיים. או כפי שנאמר בבהגוד־גיתא, כל פעולה, בין אם צדיקה ובין אם נפשעת, כובלת את מבצעה לתוצאותיה, אלא אם כן זו מתבצעת כיג׳נה [הקרבה] למען אלוהים.
המלך נריגה המשיך ואמר שהפרות שנתן לא היו סתם פרות. כולן היו מבכירות, עטיניהן משופעים בחלב, והיו שלוות מאד ובריאות. כולן גם ניקנו בכסף שהושג כחוק. קרניהן צופו בזהב, פרסותיהן קושטו בכסף, והן עטו בדי משי שאימרותיהם שזורות בשרשראות ובפנינים. ובנוסף, הן לא ניתנו לסתם אנשים, אלא לנעלים שבבראהמנים, שגם להם העניק מלבושים נאים ותכשיטי זהב. אלה היו בראהמנים רבי כישורים, אף לא אחד מהם עשיר, ובני משפחתם חסרו תמיד את הדרוש למחייתם. בראהמנה אמיתי אינו צובר אף פעם כסף לחיי מותרות, כמו קשתרייות או וישיות, אלא חי לו בצנע ובדלות, יודע שכסף מסיט את הלב לאורח חיים חומרני. זוהי שבועתו של בראהמנה, וכל אותם הבראהמנים אכן נדרו את הנדר הנעלה הזה. כולם היו מלומדים בודות, ביצעו סיגופים כנדרש, והיו סובלנים ורחבי אופקים, כיאה לבראהמנה מושלם, גם היו ידידים לכול. בנוסף, כולם היו גם צעירים ומוכשרים לפעול כבראהמנים. המלך העניק להם פרות ובנוסף גם אדמה, זהב, בתים, סוסים ופילים. למי שלא נישאו עדיין ניתנו גם נשים, אמות, דגנים, כסף, כלי בישול, בגדים, אבנים יקרות, רהיטים, מרכבות וכו׳. מתן הצדקה בוצע על־פי כל כללי הפולחן, והמלך גם אמר שהוא עשה עוד מעשי צדקה רבים, כגון חפירת בארות, נטיעת עצים לצדי הדרכים, והתקנת מאגרי מים בדרכים הראשיות.
המלך הוסיף: ״אלא שלרוע המזל, למרות כל זה, פרתו של בראהמנה אחד שבה במקרה והתערבבה עם עדר פרותי. מבלי לדעת הענקתי אז אותה פרה לבראהמנה אחר. וכאשר זה לקח אותה איתו, בא בעלה הקודם וטען שזו שלו, ״הפרה הזו ניתנה כבר קודם לי, מדוע שתיקח אותה?״ ומחלוקת התגלעה אז בין השניים. לבסוף שניהם פנו אלי, מאשימים שאותה פרה נתתי ואחר כך שבתי ולקחתי. זוהי עבירה חמורה לתת למישהו משהו, ובמיוחד לבראהמנה, ואחר כך לקחת את זה ממנו. ועתה, למישמע אותה אשמה מפי השניים, המלך השתומם, ״כיצד זה קרה?״ בענווה רבה הוא הציע לכל אחד מהם מאה אלף פרות בעבור אותה פרה שגרמה למריבה. הוא התפלל, הוא הציג עצמו כמשרתם, ואמר שחלה מן הסתם טעות. כדי לתקן את המעוות הוא התחנן שיסכימו בטובם לקבל את המינחה שהציע כתמורה לפרה. הוא התחנן אליהם בכל לב שיצילו אותו מלפול לגיהנום בגלל טעות. רכושו של בראהמנה נקרא ברהמה־סוה, ועל־פי חוק מנו, אפילו הממשלה אינה רשאית להחרים אותו. אלא ששני הבראהמנים התעקשו שהפרה שלהם ואסור היה לתת אותה לאחר. וכך, איש מהם לא היה מוכן לוותר עליה גם תמורת מאה אלף פרות. מסרבים להצעת המלך, שניהם עזבו את הארמון בכעס, חשים שמעמדם נפגע.
אחר כך, כאשר הגיע זמנו של המלך לנטוש את גופו, הוא נלקח לפני ימראג׳ה, אשר על המוות, והלה שאל אותו האם תחילה חפץ הוא ליהנות מתוצאות מעשיו הטובים, או שדוקא לשלם תחילה על מעשיו הרעים. האל־למחצה רמז גם שהמעשים הטובים שביצע המלך הינם רבים למכביר ומשום כך יהיה אושרו החומרי ללא גבול. אולם למרות הרמז, המלך התבלבל והחליט לשלם תחילה על מעשיו הרעים, ורק אחר כך לקבל את תוצאות מעשיו הטובים. מיד הפך אותו ימראג׳ה ללטאה.
זמן רב עד מאד נשאר המלך נריגה בבאר כלטאה. הוא עוד אמר לקרישנה: ״אולם למרות מצבי השפל, זכרוני לא אבד, ולא חדלתי מלחשוב אודותיך, אלי, מעולם.״ ניכר שמי שמקיימים את כלליה של פעילות נושאת גמול לצורך זכייה בתועלת חומרית כלשהי אינם נבונים ביותר. לנוכח הברירה שהציג לפניו אל המוות, יכול היה המלך לבחור תחילה בתוצאות מעשיו הטובים, אולם הוא בחר לשלם קודם על מעשיו הרעים, ואז ליהנות ממעשיו הטובים ללא הפרעה. ככלל, הוא לא היה בעל תודעת קרישנה מפותחת. אדם מודע לקרישנה ניחן באהבה לקרישנה, לאלוהים, ולא באהבה למעשים טובים או רעים; משום כך גם אינו נתון לתוצאותיהם של מעשים שכאלה. בברהמה־סמהיתא נאמר שבחסדו של האל משתחרר הדבק מהשפעת התגובות למעשיו.
מכל מקום, בדרך כלשהי, כתוצאה ממעשיו הטובים, שאף המלך נריגה לראות את הריבון. הוא אמר: ״תמיד קינן בי הרצון לפגוש בך אישית. מן הסתם הצירוף הזה שבין הנטיה למעשי פולחן וצדקה והרצון לראות אותך הוא שאיפשר לי לשמור על זכרוני, אפילו בגוף של לטאה.״ (אנשים שזוכרים את חייהם הקודמים נקראים ג׳אתי־סמרה.) ״אלי, אתה הינך נשמת־העל שבלב כול. היוגים הגדולים יודעים לראות אותך דרך הודות והאופנישדים. כדי להתעלות למעמד נשגב ולהשתוות לך באיכותם, אלה הוגים בך תמיד בתוך לבם. אולם אפילו קדושים כאלה, שרואים אותך בתוך לבם תמיד, אינם מסוגלים לראות אותך פנים אל פנים; משום כך מפתיע שאני זכיתי. כמלך, הייתי מעורב בפעילות רבה, גם חייתי בשיפעה ובמותרות והייתי נתון לשמחה ולצער שבקיום החומרי, ואף־על־פי־כן זכיתי לראות אותך. וכפי שידוע לי, רק מי שהשתחרר מקיום חומרי, זוכה בזה.״
המלך נריגה בחר אמנם לשלם תחילה על מעשיו הרעים, שהיו בסך הכול שגיאה שביצע במעשיו הטובים, ומיד הפך ללטאה, ולא זכה להתעלות לחיים של אל־למחצה. אולם במהלך מעשיו הטובים הוא גם הגה בקרישנה, ומשום כך זכה להשתחרר מהר מגוף הלטאה ולקבל גופו של אל־למחצה. מי שסוגדים לאל לצורך שיפעה חומרית, זוכים בגופים של אלים־למחצה רבי עוצמה. כאלים־למחצה אפשר שיזכו לראות את אישיות אלוה, אולם גם אז אינם ראויים להיכנס לממלכה הרוחנית, או לכוכבי הויקונטהה. מכל מקום, אם אלה ממשיכים לדבוק באל, או אז יזכו להיכנס לכוכבים הללו בהזדמנות הבאה.
המלך נריגה, אף שזכה עתה בגוף של אל־למחצה, המשיך לזכור הכול ואמר: ״אלי, אתה הינך אלוה עליון ומושא סגידתם של האלים־למחצה כולם. אינך סתם ישות חיים רגילה; אתה האישיות העילאית, פורושותתמה. אתה מקור אושרן של ישויות החיים, וידוע משום כך כגווינדה. אתה אדון כל הישויות שמצויות בגוף חומרי, אתה גם אדונן של אלה שמשוללות כל גוף גשמי.״ (בין משוללי הגוף הגשמי ישנן ישויות שמשוטטות בעולם החומרי כרוחות רפאים. ישנן לעומתן גם אלה שחיות בממלכה הרוחנית, ויקונטהלוקה, שגופן אינו עשוי בכלל מיסודות חומריים.) ״אלי, אתה אינך כושל לעולם. אתה העליון והטהור מכול, ומצוי גם בלב כול. אתה נאראינה, מקלטן של כל ישויות החיים. ומאחר שאתה יושב בלבן, הרי שאתה המכוון העליון של פעילות חושיהן, ונקרא איפוא, הרישיקשה.״
״קרישנה אלי, עתה, בגוף של אל־למחצה שהענקת לי, עלי ללכת לכוכב כלשהו בעדן, אולם בקשה לי אליך, שבחסדך תברך אותי שבכל צורת קיום ובכל כוכב שאליו אעבור, לעולם לא אשכח את כפות רגלי הלוטוס שלך. אתה מצוי בכול כסיבה ותוצאה, אתה סיבת כל הסיבות, ואונך ועוצמתך הינם ללא גבול. אתה האמת המוחלטת, אישיות אלוה העילאי והברהמן העליון. משום כך הריני משתחווה שוב ושוב לפניך. אלי היקר, גופך חדור כולו בחדוה ובידע נשגבים, ואתה נצחי. אתה אדון כל כוחות הנסתר, וידוע משום כך כיוגשורה. קבל נא אותי כגרגר אבק חסר חשיבות על כפות רגלי הלוטוס שלך.״
ואז, לפני שעזב לכוכבי עדן, הקיף המלך נריגה את האל, גם השתחווה לפניו ונגע עם קסדתו בכפות רגליו. ברשותו של הריבון הוא עלה אז לאוירון השמימי שבא לקחת אותו משם. אחרי שעזב, קרישנה הביע את הערכתו למסירותו של המלך לבראהמנים, גם לנדבנותו הרבה ולדבקותו בפולחן הודי. מי שאינו יכול להפוך לדבק של הריבון במישרין, מומלץ לו איפוא, לדבוק בעקרונות החיים הודיים. כי כך יוכל יום אחד לזכות ולראות את האל, בין אם בזכות התעלות ישירה לממלכה הרוחנית, ובין אם על־ידי התעלות לממלכת עדן, משם רבים הסיכויים לעבור לכוכבים הרוחניים.
מוקף בבני משפחתו, כולם בני מעמד הקשתרייות, קרישנה בחר עתה ללמד אותם לקח חשוב מדוגמתו המופתית של המלך נריגה. הוא אמר: ״אפילו מלך קשתרייה אדיר וחזק כאש אינו רשאי לפגוע ברכושו של בראהמנה ולהשתמש בו לצרכיו שלו, קל וחומר סתם מלכים שבסך הכול מתימרים להציג עצמם כחזקים בעולם. אפילו בליעת רעל אינה מסוכנת כגזילת רכושו של בראהמנה. שהרי ברעל ניתן לטפל—ישנן דרכים לנטרל את השפעתו; אולם אין כל ישועה למי ששגה ושתה את רעל גזילת רכושו של בראהמנה. המלך נריגה הינו דוגמה למופת. הוא היה רב עוצמה וצדיק, ואף־על־פי־כן, בגלל טעות פעוטה—לקיחת פרתו של בראהמנה בלא יודעין—הוא התגלגל לחיים נתעבים של לטאה. רעל משפיע רק על מי ששותה אותו, ואש ניתן לכבות בעזרת מים; אולם אש הארני שמצית הבראהמנה בכוחו הרוחני, בכוחה לשרוף לאפר את כל משפחתו של מי שהעלה את חמתו של בראהמנה שכזה.״ (לפנים נהגו הבראהמנים להצית את אש הקרבן ללא כל גפרורים או אמצעים חיצוניים, אלא באמצעות מנתרות רבות עוצמה שנקראות ארני.) ״די לגעת ברכושו של בראהמנה כדי לסבול במשך שלושה דורות, ואם ממש גוזלים רכוש כזה, נאלצת משפחתו של החומס לסבול עשרה דורות לפניו, ועשרה אחריו. לעומת זאת, מי שהופך לוישנוה, או דבק של הריבון, הרי שבני משפחתו—עשרה דורות לפניו ועשרה אחריו—כולם יזכו בגאולה.״
קרישנה המשיך: ״אותו מלך סכל שמנסה, מבוסם כולו מעושרו, יוקרתו וכוחו, לגזול מבראהמנה את רכושו, בסך הכול סולל את דרכו לגיהנום; אין לו כל מושג כמה יצטרך לסבול בגלל מעשה נבער שכזה. מי שמפקיע רכושו של בראהמנה נדיב אשר תומך במשפחה גדולה, מוטל לגיהנום שנקרא קומבהיפאקה; גם בני משפחתו נאלצים לסבול מתנאי חיים שכאלה. מי שנוטל רכוש שניתן לבראהמנה או שניתן על־ידי בראהמנה, נידון לפחות ל־60,000 אלף שנות חיים מתועבים כרימה בצואה. משום כך הריני מורה לכם עתה בני וקרובי כאן, שלא תעזו, אפילו בטעות, לגזול רכושו של בראהמנה, ולהביא חורבן על משפחתכם כולה. מי שרק מעז לרצות, קל וחומר מנסה בפועל לקחת רכוש שכזה, מקצר את תוחלת חייו. הוא יובס בידי אויביו, ינושל ממעמדו, ואחרי נטישת גופו יהפוך לנחש. ונחש הוא יצור שמציק לכל שאר ישויות החיים. משום כך עצתי היא שאפילו כאשר בראהמנה כועס עליכם ומכנה אותכם בשמות גנאי או פוגע בכם, אל תשיבו לו. שאו את כל זה בשקט, ממשיכים לחייך, ואף חילקו לו כבוד. כולכם יודעים היטב שאפילו אני בעצמי משתחווה לפני בראהמנים ברוב כבוד, שלוש פעמים ביום. עקבו איפוא, על־פי עצתי ודוגמתי. כי לא אסלח למי שלא ימלא אחר אלה, והוא עוד יענש. עליכם ללמוד מדוגמתו של המלך נריגה שאפילו אם בלא יודעין גוזלים נכסיו של בראהמנה, נאלצים לסבול.״
כך הורה קרישנה, שפועל תמיד לטיהור ישויות החיים המותנות. והוראותיו לא נועדו רק לבני משפחתו ולתושבי דוארקא, אלא לחברה האנושית כולה. או אז נכנס הריבון לארמונו.