ארבעת חודשי עונת הגשמים חלפו להם, ואנירודדהה לא שב עדיין. בני משפחת הידו נמלאו עתה בדאגה רבה, לא מבינים לאן הוא נעלם. למרבה המזל, יום אחד הופיע החכם נארדה וסיפר להם כיצד אבד הנער; הוא הסביר כיצד נישא לעיר שוניתפורה, בירתו של באנאסורה, ושם, כיצד נלכד בנאגפאשה, אף שהביס את כל החילים. הוא סיפר את הסיפור עד לאחרון שבפרטים. ברוב אהבתם לקרישנה, התכוננו עתה כל בני המשפחה לצאת למתקפה. כל מפקדי הקרב הדגולים, לרבות פרדיומנה, סאתיקי, גדה, סאמבה, סארנה, ננדה, אופננדה ובהדרה כולם הצטרפו יחדיו לשמונה עשר אקשוהינים, או אוגדות צבא, ויצאו לעבר שוניתפורה, ושם כיתרו אותה סביב בחילים, פילים, סוסים ומרכבות.
משנודע לבאנאסורה שחילי הידו מתקיפים את העיר ומנפצים חומות, שערים וגינות סמוכות, הוא נמלא חימה. הוא מיהר אז וציוה על חיליו, שהיו עזים כמותם, לצאת לקרב. שיוה ברוב חסדו לבאנאסורה זה הפך למפקד צבאו, בסיועם של שני בניו הגיבורים, קארתתיקיה וגנפתי. רכוב על שורו האהוב, ננדישורה, הוא פיקד במלחמה נגד קרישנה ובלראמה. נסו רק לשער בדמיונכם את הקרב האדיר הזה—שיוה ובניו הנועזים מצד אחד, ומנגד קרישנה, אישיות אלוה, ואחיו הבכור, בלראמה. הקרב היה נורא, ומי שצפה בו נמלא אימה ושערותיו סמרו. שיוה נלחם במישרין עם קרישנה, פרדיומנה נלחם עם קארתתיקיה, ובלראמה נלחם עם קומבהאנדה, שר צבאו של באנאסורה, שנעזר בקופקרנה. סאמבה, בנו של קרישנה, נלחם עם בנו של באנאסורה, ובאנאסורה נלחם עם סאתיקי, שר צבאות הידו.
הידיעה פשטה בכל רחבי תבל, ואלים־למחצה מכוכבים עליונים כגון ברהמא, גם קדושים וחכמים וסידדהים, צ׳ארנים וגנדהרוים—כולם סקרנים לחזות בקרב שמתחולל בין שיוה לבין קרישנה ועוזריהם—ריחפו עתה באוירונים מעל לשדה הקרב. שיוה נקרא בהותה־נאתהה, ועתה יצאו גם כל עוזריו למתקפה. עוזריו הינם שדים ורוחות רבי עוצמה כמו גם תושבי השאול—בהותות, פרתות, פרמתהות, גוהיקים, דאקינים, פישאצ׳ים, קושמנדים, ותאלים, וינאיקים וברהמה־ראקשסים. (מבין כל סוגי רוחות הרפאים, הברהמה־ראקשסים הינם החזקים ביותר. בראהמנים שהופכים לרוחות רפאים נהיים ברהמה־ראקשסים.)
אולם שרי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, פשוט, עם קשתו המהוללת, שארנגדהנו, סילק את כל רוחות הרפאים. שיוה החל אז לשגר את כלי נשקו הנבחרים באל, אולם קרישנה סיכל אותם כולם בנשק נגדי. את נשק הברהמאסתרה, הדומה לפצצה גרעינית, הוא הדף בנשק ברהמאסתרה אחר, ואת נשק האויר הוא הדף בנשק הר; שיוה שלח סופה אימתנית על שדה הקרב, אולם קרישנה שלח אז יסוד סותר—נשק הר—שעצר מיד את הסופה. וכאשר שיוה שיגר אש פראית, קרישנה כיבה אותה בממטרי גשמים.
לבסוף שיוה שיגר את נשקו האישי, הפאשופתה־שסתרה, אותו קרישנה הדף בנשקו הנאראינה־שסתרה. שיוה היה עתה נואש ומרוגז מאד, וקרישנה, מנצל את ההזדמנות, שיגר בו את נשק הפיהוק. נשק זה משרה עיפות רבה על האויב, וזה נאלץ להפסיק ממלחמתו ולפהק. וזה אכן קרה: גם שיוה התעייף, חדל מקרב ופיהק. עתה, פטור ממתקפתו של שיוה, קרישנה הפנה מאמציו לעבר באנאסורה, והחל הורג את חיליו בחרבות ובאלות. בינתיים נלחם פרדיומנה, בנו של קרישנה, בעוז רב עם קארתתיקיה, מפקד צבא האלים־למחצה. הלה נפצע וגופו שתת דם ונאלץ לנטוש את המערכה, רכוב על גב נושאו—הטוס. גם בלראמה מחץ באלתו את קומבהאנדה, מפקד צבאו של באנאסורה, הוא פצע קשות גם את עוזרו, קופקרנה, ושניהם צנחו על שדה הקטל. עתה, ללא פיקוד, התפזרו גם כל החילים ונסו על נפשם.
משנוכח באנאסורה שחיליו ומפקדיו הובסו כולם, כעסו רק התעצם וגבר. הוא חשב שנבון יהיה לנטוש עתה את מלחמתו עם סאתיקי, מפקדו של קרישנה, ולתקוף את קרישנה בעצמו. סוף סוף יכול היה להשתמש באלף ידיו, ועתה הוא הסתער על קרישנה, משלח בו־זמנית 2,000 חיצים מ־500 קשתות. אלא שאיש סכל זה לא היה מסוגל בכלל להעריך את עוצמתו של אלוהים. מיד, ללא כל קושי, קרישנה ביתק כל אחת מקשתותיו לשניים, וכדי לעצור את מתקפתו הוא גם ניפץ את מרכבתו ואת סוסיו, ואז נשף בקונכיתו, פאנצ׳ג׳ניה.
היתה אלה־למחצה אחת, קוטרא, לה סגד באנאסורה, והיו ביניהם יחסים של אם ובן. אמא קוטרא, חוששת לחייו, הופיעה עתה אל הזירה. עירומה ופרועת שיער היא נעמדה לפני קרישנה, וקרישנה, סולד מן המראה, הפנה אז את פניו ממנה. באנאסורה ניצל מיד את ההזדמנות ונס משם; כיוון שמיתרי קשתותיו נופצו כולם, וגם נשאר ללא מרכבה או רכב, בלית ברירה הוא שב לעירו, אחרי שאיבד הכול בקרב.
גם עוזריו של שיוה—השדים והרוחות—נטשו כולם את שדה הקרב, נסים מפני חיציו של קרישנה. ועתה שיוה פנה למפלטו האחרון; הוא שיגר את נשקו הקטלני ביותר, השיוג׳ורה, שמחריב באמצעות חום אדיר. נאמר שבעת החורבן מתעצם חומה של השמש פי שניים עשר מן הרגיל. חום אדיר זה נקרא שיוג׳ורה. שיוג׳ורה זה הופיע עתה עם שלושה ראשים ושלוש רגלים, וכאשר התקרב אל קרישנה, כמו שרף סביבו הכול. בעוצמתו האדירה, אש פרצה בכל הכיוונים, וקרישנה נוכח שהוא מתקדם ממש אליו.
כמו נשק השיוג׳ורה, ישנו גם נשק נאראינג׳ורה שמאופין בקור נורא. חום אדיר אפשר אולי לסבול, אולם קור ממוטט הכול. ניתן לחוות את זה בשעת המוות. בעת המוות עולה תחילה החום בגוף לארבעים ושתיים מעלות, ואז הגוף קורס, חומו יורד, והוא הופך קר כקרח. רק נאראינג׳ורה זה יכול היה לסכל את חומו הרצחני של שיוג׳ורה.
עתה, למול השיוג׳ורה, לא היתה לקרישנה כל ברירה אלא להזמין את נאראינג׳ורה. קרישנה הינו נאראינה המקורי ושליטו של נשק זה, ועתה משזה הוזמן, התחולל שם קרב אדיר בין שני הג׳ורות. כאשר חום עצום נתקל בקור נורא, רק טבעי שהחום פוחת בהדרגה. וזה אכן קרה; בהדרגה פחת חומו של שיוג׳ורה וזה החל קורא לעזרתו של שיוה, אלא שבנוכחותו של נאראינג׳ורה היה האל־למחצה חסר אונים. ושיוג׳ורה, שלא מצא כל ישועה בשיוה, חשב כי אין מוצא אלא להיכנע. אפילו שיוה, גדול האלים־למחצה, לא יכול היה לבוא לעזרתו, קל וחומר אלים פחותים ממנו. משום כך הוא כפף עתה ראשו לפני נאראינה, הלא הוא קרישנה בעצמו, ונשא אליו תפילה, כי בחסדו בלבד יוכל לזכות בהגנה.
הקרב הזה בין שיוה לבין קרישנה במיטב נשקם מוכיח שכאשר קרישנה מגן על מישהו, איש אינו יכול להכחידו, גם איש אינו יכול להציל את מי שלא זכה בהגנתו. שיוה נקרא מהאדוה, או גדול האלים־למחצה. לפעמים גם ברהמא נחשב לחשוב שבאלים־למחצה כיוון שהוא יכול לברוא. ברהמא בורא, ושיוה מחריב את בריאתו, אולם שניהם יודעים רק למלא תפקיד אחד—האחד בורא והשני מחריב; לקיים אינם מסוגלים. וישנו לעומת זאת, לא רק שמקיים את היקום, הוא גם בוראו האמיתי ומחריבו, שהרי ברהמא נוצר ממנו, ושיוה נוצר, או נולד, מברהמא. משום כך, כאשר שיוג׳ורה הבין סוף סוף שאיש מלבד קרישנה, או נאראינה, לא יוכל להושיעו, הוא פנה לבקש מחסה באל ובידים צמודות התפלל.
״אלי, הריני משתחוה לפניך כיוון שאוניך בלתי מוגבלים. לאיש אין אונים רבים יותר, ומכאן שאתה הינך אדון הכול. לרוב חושבים את שיוה לעצום ולחזק בעולם החומרי. אולם אתה, ולא הוא, הינך כל־יכול. אתה הינך התודעה או הידע המקורי, וללא תודעה או ידע, דבר אינו חזק או רב עוצמה. גם החזקים שבחפצים החומריים, ללא מגע של תודעה או ידע, אינם מסוגלים לפעול. וגם האדירה שבמכונות, ללא מגע של מישהו יודע ומודע, הינה חסרת שימוש. אלי, אתה ידע מושלם, ואישיותך הינה ללא שמץ של טומאה חומרית. נכון ששיוה הינו אל־למחצה אדיר עוצמה, כי בכוחו להחריב את הבריאה. גם ברהמא הינו רב כוח, כי בכוחו לברוא אותה. אולם שניהם אינם סיבתו הראשונית של היקום. אתה הוא הסיבה הראשונית, האמת המוחלטת, הברהמן העליון. גם זוהר הברהמן השורה בכול אינו מקור הבריאה, שהרי גם הוא נובע מאישיותך.״
״בבהגוד־גיתא מאושש שקרישנה הינו מקורו של זוהר הברהמן. הזוהר הזה משול לקרני השמש שנובעות מגלגל השמש. מכאן שלא הברהמן אלא דמותו העילאית והנצחית של קרישנה הינה הסיבה העליונה. הפעולות והתגובות החומריות מתחוללות כולן בזוהר הבלתי אישי, בעוד שהברהמן האישי, או דמותך הנצחית, הינו פטור כליל מאלה. משום כך גופך הינו שליו כולו וגם חדור חדווה, ואין בו שמץ של טומאה.״
״גוף חומרי נתון לפעולותיהן ולתגובותיהן של שלוש המידות החומריות. וגורם הזמן הינו החשוב שביסודות ושולט בהם כולם, שהרי עולם התופעות כולו כפוף לטילטוליו. כך מתהוות תופעות הטבע, ועם התהוותן מופיעות מיד גם פעולות נושאות גמול, שכתוצאה מהן עוטה ישות החיים את צורתה. היא זוכה בטבע מסוים שנעטף בגוף סמוי וגשמי, שמורכב מאויר החיים, זהות אישית, עשרת אברי חישה, מחשב, וחמשת היסודות הגשמיים. אלה יוצרים את הגוף החומרי שהופך בעצמו אחר כך מקור או סיבה למגוון גופים נוספים שבאים בזה אחר זה, עם התגלגלות הנשמה מגוף לגוף. אלא שכלל התופעות הללו הינן בסך הכול פעולתו המשולבת של אונך החומרי. אתה מכל מקום, אינך מושפע מפעולתם ותגובתם של היסודות השונים הללו, שהרי אתה הוא מקור האנרגיה החיצונית. וכיוון שאתה נשגב ובלתי כפוף לאילוציה של האנרגיה החומרית, אתה גם השלווה העליונה. אתה הטהור מכול, ללא שמץ של טומאה חומרית, ואתה המטהר העליון. משום כך אני מבקש את מקלט כפות רגלי הלוטוס שלך ונוטש כל מקלט זולתן.״
״אלי, הופעתך כבן אנוש, בנו של וסודוה, הינה רק אחד מגילוייה של חירותך המוחלטת. אתה מופיע בהתגלויות לאינספור—כולן תכליתן להביא ברכה לדבקים ולהמיט חורבן על הלא־דבקים. זאת כהגשמת הבטחתך מן הבהגוד־גיתא שאתה מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בתהליך לחיי קידמה. אז, כאשר חלה סטייה שכזו מעקרונות הדת, אתה מופיע באמצעות אונך הפנימי. זוהי משימתך העיקרית—לגונן על האלים־למחצה ועל אנשים בעלי נטיות רוחניות, ולשמור על החוק והסדר בעולם החומרי. מכאן שאלימותך נגד הנוכלים והרשעים הינה בהתאמה גמורה עם משימה זו. זו לא הופעתך הראשונה עלי אדמות; כבר הופעת פעמים רבות מאד.״
״עלי להודות שהתייסרתי קשות מהנאראינג׳ורה שלך. הוא אכן קר להחריד, גם מסוכן מאד ובלתי נסבל לכולנו. אלי, כל עוד שרוי האדם בשיכחת תודעת קרישנה—מסונוור מקסמן של תשוקות חומריות, הוא נבער לגבי המקלט העליון שבכפות רגליך—עליו לסבול בגוף החומרי משלושת סבלות הטבע החומרי. וכיוון שאינו מתמסר לך, הרי שעליו להמשיך ולסבול לעד.״
שרי קרישנה השיב אז לדבריו של השיוג׳ורה, ״הו בעל שלושת הראשים, אני מרוצה מדבריך. היה סמוך ובטוח כי לא תסבול עוד מנאראינג׳ורה. גם כל מי שיזכר בקרב הזה שבין שניכם, ישתחרר מכל הפחדים למיניהם.״ משסיים האל דבריו, השתחווה שיוג׳ורה לפניו, ועזב.
באנאסורה בינתיים התאושש בדרך כלשהי מתבוסתו, ועתה, בכוחות מחודשים, הוא שב לקרב. אוחז הפעם בשלל כלי נשק באלף ידיו, הוא שב והסתער על קרישנה, שישב במרכבתו. הוא היה רגוז מאד והחל משליך את כלי נשקו לעבר הריבון כמו ממטרי גשמים עזים. וקרישנה שראה את אלה מתקרבים אליו—כמו פרצי מים מבעד למסננת—אחז מיד בגלגל הסודרשנה חד התער והחל לקצץ בזו אחר זו את אלף הידים, כמו היה גנן שגוזם במזמרה חדה ענפיו של עץ. שיוה, שנוכח כי דבקו לא ינצל למרות נוכחותו, התעשת אז וניגש בעצמו לפני האל וניסה לפייס אותו בתפילות.
הוא אמר, ״אלי, אתה הוא מושא הסגידה בכל המזמורים הודיים. מי שאינם יודעים אודותיך סבורים שהברהמג׳יותי הבלתי אישי הינו האמת המוחלטת והעליונה. זאת מבלי לדעת שאתה, מצוי במשכנך הנצחי, הינך מקור אותו זוהר רוחני. משום כך אתה נקרא פרמברהמן. כך אתה מכונה בבהגוד־גיתא. אף שאתה שורה בכול כמו השמים ואינך מושפע משום דבר חומרי, אותם קדושים שלבבם נקי מכל טומאה חומרית, יכולים לחזות בדמותך הנשגבת. רק הדבקים, ולא איש זולתם, מסוגלים לראות ולהבין אותך. כי האימפרסונליסט תופס את קיומך העליון אחרת: את השמים הוא משווה לטבורך, את האש לפיך, את המים לזרעך, את כוכבי עדן לראשך, את הכיוונים לאוזניך, את כוככ אורוי לכפות רגלי הלוטוס שלך, את הירח למחשבך, ואת השמש לעינך. אני עצמי פועל כזהותך הכוזבת. הים משול לבטנך, אינדרה מלך עדן הינו זרועך, העצים והצמחים הינם שערות גופך, העננים הינם שערות ראשך, וברהמא הינו תבונתך. המולידים הגדולים, הידועים כפרג׳אפתים, הינם מיצגיך, ודת הינה לבבך. כך מדמים את ההיבט הבלתי אישי של גופך העילאי, שבסך הכול מהווה התרחבות זעירה אחת של אונך, אף שבאמת אתה הינך האישיות העליונה. אתה משול לאש, והתרחבויותיך דומות לאור האש ולחומה.״
שיוה המשיך, ״אלי, אף שאתה מצוי ביקום כולו, חלקי היקום הינם גם אברי גופך השונים; בכוחך הבלתי נתפס אתה בו־זמנית מצוי באופן מקומי וגם שורה בכול. גם בברהמה־סמהיתא נאמר עליך שלמרות שתמיד אתה שוהה במשכנך, גולוקה ורינדאונה, בו־זמנית אתה שורה בכול. וכפי שנאמר בבהגוד־גיתא, אתה מופיע כאן כדי לגונן על דבקיך, ומביא בכך ברכה לכול. בחסדך בלבד מנהלים האלים־למחצה את סדרי היקום, ורק בחסדך מתקימות שבע מערכות הכוכבים העליונות. ולבסוף, כאשר בא הקץ על הבריאה, כל גילויי אונך—אם בצורת אלים־למחצה, אם בצורת אדם, ואפילו החיות הנחותות—כולם נכנסים לתוכך, גם הסיבות הראשוניות והמשניות של הבריאה כולן נחות בך, משוללות צורת קיום נבדלת. למעשה, לא יתכן שמשהו—בין אם זה שווה לך ובין אם זה נחות יותר—יהיה נבדל ממך. אתה סיבת ההתגלות הקוסמית, אתה גם מרכיביה. אתה השלם העליון, האחד ויחיד. בקיום החומרי ישנם שלושה שלבים: שלב של מודעות, שלב של מודעות חלקית שמתבטא בחלימה, וחוסר מודעות. אולם אתה הינך מעל לכל השלבים החומריים הללו, ומכאן שקיומך הינו במימד רביעי והופעתך והעלמותך אינן תלויות בשום דבר מחוץ לך. אתה הסיבה הראשונית לכול, אולם בעצמך אתה נטול סיבה; אתה מחולל בעצמך כל הופעה והעלמות שלך. אלי, למרות מעמדך הנשגב, כדי להפגין את ששת שפעיך, גם כדי לפרסם את מעלותיך הנשגבות, אתה מופיע בהיבטך האישי עלי אדמות בהתגלויות שונות—כדג, כצב, כחזיר בר, כנריסימהה, כקשוה וכו׳; אתה מופיע גם בגילויים נפרדים שלך כשלל ישויות החיים. באמצעות אונך הפנימי אתה מופיע כוישנו, על התגלויותיו השונות, ובאמצעות אונך החיצוני אתה מתגלה כעולם התופעות.״
״ביום מעונן השמש נראית לאדם הפשוט כמו מכוסה, אף שלמעשה, השמש היא זו שיוצרת את העננים, ואפילו כאשר השמים מעוננים לחלוטין, אלה לעולם לא יכולים לכסות את השמש באמת. זה דומה לאדם חסר תבונה שמכריז שאין אלוהים, אף שמי שזכו בהארה יודעים לראות אותך—כאשר ניגלות ישויות החיים על שלל פעולותיהן—מצוי בכל אטום, גם נגלה באונך החיצוני והגבולי. דבקיך הנאורים מבינים את פעולות אוניך הבלתי מוגבלים, בעוד שמי שמבולבלים מקסמה של האנרגיה החיצונית, מזדהים עם העולם החומרי ונקשרים לחברה, לידידות ולאהבה. אלה בסך הכול חובקים כך את שלושת סוגי הסבל החומרי ונתונים לשניות הכאב והעונג. לעיתים הם טובעים בים ההתקשרות, ולעיתים נחלצים ממנו.״
״אלי, בחסדך בלבד זוכה ישות החיים בגוף אנוש, שמאפשר לה להיחלץ מסבל הקיום החומרי. אלא שלמרבה הצער, אפילו בגוף אדם ישנם שאינם מסוגלים לשלוט בחושיהם ונסחפים על גלי ההנאה החושית. אלה אינם מחפשים אחר מקלט כפות רגליך, גם אינם עוסקים בשירותך המסור. חייהם הינם חסרי מזל, ואין ספק שמי שחי בחשיכה שכזו בסך הכול מרמה את עצמו, כמו גם את זולתו. משום כך חברה אנושית ללא תודעת קרישנה הינה חברה של מרמים ומרומים.״
״אלי, אתה הינך למעשה, נשמת־העל היקר מכול שבכל ישות חיה, אתה גם השולט העליון בכול. אדם ששרוי באשליה מפחד תמיד מפני המוות. קשור להנאות החושים, הוא כמו בוחר מרצון בקיום חומרי רווי סבל, וכך רודף ללא מטרה אחר זוהרו המתעתע של עינוג חושים. אין ספק שהוא הסכל שבסכלים, שהרי הוא בוחר ללגום רעל ומוותר על עסיס הנקטר המתוק.״
״אלי, האלים־למחצה, גם ברהמא ואני והחכמים והקדושים הדגולים שלבם נקי מכל זיקה חומרית—כולנו זכינו בחסדך למצוא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. אנו מקבלים אותך כאל עליון, כיקר לנו מכול—כחיינו ונשמתנו. אתה סיבתו הראשונית של עולם התופעות, אתה מקיימו העליון, ואתה גם גורם לחורבנו. אתה שווה ביחסך לכול, אתה השליו מכול, וידידה העליון של כל ישות חיה. אתה מושא סגידתנו העליון. אלי, מי יתן ונוכל לעסוק תמיד בשירותך האוהב, כדי שנזכה להשתחרר מן הסבך החומרי הזה.״
״ולבסוף ברצוני לומר שבאנאסורה זה הינו יקר לי מאד. הוא ביצע שירות חשוב מאד עבורי, ומשום כך אני חפץ לראות אותו שמח תמיד. בשעה שהתרצתי ממנו הבטחתי לערוב לבטחונו, ועתה אני מתפלל שכשם שהתרצית מאבותיו המלך פרהלאדה ובלי מהאראג׳ה, תתרצה גם ממנו.״
קרישנה השיב אז לתפילתו של שיוה, גם הוא פונה אליו כמו לעליון, ואמר: ״אל יקר, מקובלים עלי דבריך, גם רצונך לעזור לבאנאסורה. ידוע לי שבאנאסורה זה הינו בנו של בלי מהאראג׳ה ומכאן שאיני רשאי להרוג אותו; הבטחתי למלך פרהלאדה שלא אהרוג עוד איש מן הזדים שיופיעו במשפחתו. ואכן, במקום להרוג את האיש, בסך הכול קיצצתי את ידיו כדי למחוץ את יוקרתו הכוזבת. הצבא האדיר שהיה ברשותו היווה משא כבד לאדמה, וכדי להפחית את הנטל, כיליתי את כולו. עתה נותרו לו ארבע ידים והוא יהפוך לבן אלמוות, בלתי מושפע מסבלות ועונג חומריים. ידוע לי שהוא אחד מן החשובים שבדבקיך, ומשום כך היה סמוך ובטוח כי מעתה אינו צריך לחשוש עוד מדבר.״
או אז, לשמע ברכתו של קרישנה, בא באנאסורה לפני האל וכפף ראשו, נוגע עם ראשו באדמה. הוא גם הורה להביא מיד לשם, ישובים על מרכבה נאה, את אנירודדהה ואת בתו, אושא. משופעים ברוב שיפעה חומרית, הודות לברכתו של שיוה, הם עברו עתה לאחריותו של קרישנה. וקרישנה, מציב אוגדת חילים אחת מלפנים, יצא עמם לדוארקא.
ובדוארקא, כאשר נודע לאנשים שקרישנה שב עם אנירודדהה ואושא אשר משופעים בעושר רב, כולם החלו מקשטים את כל פינות העיר בדגלים, בסרטים צבעוניים ובזרי פרחים. הכבישים הרחבים והצמתות כולם נוקו וגם הותזו במים מעורבים במשחת עץ סנדל, שניחוחם פשט בכול. התושבים עם ידידים וקרובים קיבלו את פני האל בטקס רב ובחדווה, ולכבודו נגנו בקול גדול בקונכיות ובתופים ובשופרים. כך נכנס אישיות אלוה לעירו.
שוקדוה גוסואמי הבטיח למלך פריקשית שסיפור הקרב הזה שבין שיוה לקרישנה, אין בו דבר לא מבורך, כמו בקרב רגיל. אדרבה מי שזוכר אותו בבוקר ונהנה מנצחונו של קרישנה, לא יובס עוד לעולם במלחמת הקיום.
סיפור הקרב בין באנאסורה לבין קרישנה וכיצד הלה ניצל אחר כך בחסדו של שיוה מאשש את דברי הבהגוד־גיתא שהאלים־למחצה אינם יכולים להעניק ברכות לסוגדיהם ללא אישורו של קרישנה. בסיפור זה אנו מוצאים שאף שבאנאסורה היה דבק גדול של שיוה, כאשר קרישנה איים על חייו, שיוה לא יכול היה לבוא לעזרתו. רק תחינתו של האל־למחצה אל הריבון היא שעזרה. כזהו מעמדו של קרישנה. המילים המדויקות שמופיעות בבהגוד־גיתא בהקשר זה הן מייוה ויהיתאן הי תאן. כלומר, שללא אישורו של הריבון, שום אל־למחצה אינו יכול להעניק ברכה.