פֻּוּתַנָא מתה תוך כדי צווחות, ורעש אדיר נשמע אז משמים וארץ ומכל הכיוונים
בדרך חזרה הביתה, שקל נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה את אזהרתו של וַסוּדֵוַה לגבי הפורענויות בגוקוּלַה. אין ספק שזו היתה עצה ידידותית ומשום כך נכונה, ולכן חשב, ״יש אמת בדבריו.״ בפחדו, פנה לאל. רק טבעי שדבק בסכנה יפנה לחשוב על קְרּישְׁנַּה, שהרי אין לו מקלט אחר מלבדו. כמו שילד בסכנה פונה לאמו או לאביו, חוסה הדבק תמיד במקלטו של אלוהים. אולם בשעת סכנה הוא זוכר את האל עוד יותר.
על־פי עצת שריו הדמוניים, הורה קמסה למכשפה פֻּוּתַנָא להרוג את כל הילדים שבערים, בכפרים ובאזורי המרעה. היא היתה בקיאה באמנות הכשפים השחורה וידעה להרוג ילדים קטנים בשיטות אימתניות ונפשעות. מכשפות כאלה מסוגלות להפעיל את כשפיהן רק במקומות שבהם לא מזמרים או שומעים את שמו הקדוש של קְרּישְׁנַּה. נאמר שכל הדברים הרעים: מכשפות, רוחות רפאים ואסונות, נעלמים מיד כאשר מתחילים לזמר את השם הקדוש, ולוּ גם בהיסח הדעת. קל וחומר כאשר מזומר השם הקדוש ברצינות רבה – ובמיוחד בוְרּינְדָאוַנַה, שם נוכח אישיות אלוה בעצמו. חששותיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה נבעו מאהבתו לקְרּישְׁנַּה, כי סכנה ממשית הרי לא נשקפה מפֻּוּתַנָא, חרף כוחותיה הרבים. מכשפות כאלה נקראות קְהֵצַ׳רִי, כלומר שביכולתן לעופף בשמים. ישנן עדיין נשים בחלקה הצפון־מערבי המרוחק של הודו שבקיאות במעשי כשפים כאלה. הן עוברות ממקום למקום על ענף מעץ עקור. גם פֻּוּתַנָא ידעה אמנות זו, ולכן היא מתוארת בבְּהָאגַוַתַם כקְהֵצַ׳רִי.
פֻּוּתַנָא חדרה ללא רשות אל לבה של גוקוּלַה – מקום מגוריו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה. לבושה כאשה יפיפיה, נכנסה לביתה של אמא יַשׂודָא. היא היתה יפה עד מאד עם ירכיה המורמות, שדיה התפוחים, עגיליה והפרחים שבשערה. במיוחד שיוו לה מראה יפיפה מתניה הצרים. היא הביטה בכול במבט מצודד ובפנים חייכניות ששבו כליל את תושבי וְרּינְדָאוַנַה. נשות הבוקרים התמימות חשבו אותה לאלת המזל שהופיעה בוְרּינְדָאוַנַה עם פרח לוטוס בידה. הן סברו שבאה כדי לראות בעצמה את קְרּישְׁנַּה, בעלה. בגלל חינה הרב, לא ניסה איש לעצור בעדה, וכך נכנסה בחופשיות לבית. פֻּוּתַנָא, שהרגה כבר ילדים רבים מאד, מצאה את קְרּישְׁנַּה הפעוט שוכב בעריסה קטנה. מיד הבחינה שתינוק זה מסתיר בחובו אונים מופלאים, וחשבה: ״בעוצמתו הרבה, יכול ילד זה להחריב בין־רגע את היקום כולו.״
הבנה זו של פֻּוּתַנָא היא רבת משמעות. אישיות אלוה העילאי, קְרּישְׁנַּה, מצוי בלב כול. בבְּהַגַוַד־גִיתָא נאמר שהוא זה שמעניק את התבונה הדרושה, כמו גם את השיכחה. פֻּוּתַנָא הבינה מיד כי הילד שמצאה בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה הוא אלוה עליון. אף שהיה שרוע שם כעולל פעוט, אין פירושו של דבר שכוחו פחת. אין כל אמת ברעיון החומרני שהסגידה לאלוהים היא צורה של האנשה. שום תרגילי הגות או סיגופים לא יהפכו ישות חיים פשוטה לאלוהים. אלוהים הינו תמיד אלוהים. קְרּישְׁנַּה כתינוק פעוט, הוא מושלם כמו במלוא בחרותו. התורה המָאיָאוָאדִית גורסת שישות החיים היתה בראשיתה אלוהים, אולם נפלה תחת השפעתה של מָאיָא. מכאן שעכשיו אינה אלוהים, אולם כאשר תשתחרר מהשפעתה של מָאיָא, היא תשוב ותהיה אלוהים. אלא שהתאוריה הזו לא מתארת נכון את ישות החיים המזערית. ישויות החיים הן חלקיקים מזעריים של האל; חלקיקים קטנטנים או ניצוצות של האש העליונה, אולם אינן האש המקורית, או קְרּישְׁנַּה. קְרּישְׁנַּה הוא אלוהים כבר מראשית הופעתו בביתם של וַסוּדֵוַה ודוקי.
כטבעו של ילד קטן, עצם קְרּישְׁנַּה את עיניו, כמו להימנע מפניה של פֻּוּתַנָא. רבים הדבקים שפירשו ולמדו את פִשרה של עצימת עיניים זו. יש הטוענים שקְרּישְׁנַּה עצם את עיניו כדי לא לראות את פניה של פֻּוּתַנָא שהרגה כבר ילדים רבים, ובאה עתה במטרה להרוג גם אותו. יש האומרים שמאחר שהתגלה לה דבר בלתי רגיל, עצימת העיניים נועדה להרגיע אותה ולהסיר את חששה. יש שמסבירים שקְרּישְׁנַּה הופיע כדי להרוג את הדמונים ולגונן על הדבקים, כפי שנאמר בבְּהַגַוַד־גִיתָא: פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהַוּנָאםּ וינָאשָׂאיַה צַ׳ה דוּשְׁקְרּיתָאם. על־פי הכללים הוֵדיים אסורה הריגתם של אשה, בְּרָאהְמַנַּה, פרה או ילד. אולם הראשונה מן הדמונים שנועדה למות היתה אשה. ולכן למרות האיסור הזה שבשָׂאסְתְרַה הוֵדית, קְרּישְׁנַּה היה חייב להרוג אותה, ולא נותר לו אלא לעצום את עיניו. ישנה פרשנות נוספת שלפיה קְרּישְׁנַּה עצם את עיניו משום שקיבל את פֻּוּתַנָא כמטפלת שלו. פֻּוּתַנָא באה אל קְרּישְׁנַּה כדי להניק אותו משדיה, ואף שידע כי היא מבקשת להרוג אותו, הוא קיבל אותה ברוב חסדו כמטפלת או אם.
הוֵדות מורות על שבעה סוגי אמהות: האם האמיתית, אשת המורה או המורה הרוחני, אשת המלך, אשתו של בְּרָאהְמַנַּה, פרה, המטפלת ואמא אדמה. מאחר שפֻּוּתַנָא לקחה את קְרּישְׁנַּה אל חיקה והניקה אותו בחלב שדיה, החשיב אותה קְרּישְׁנַּה כאחת מאמהותיו. זו אם כן, סיבה נוספת לעצימת העיניים: היה עליו להרוג מטפלת או אם. אך כאשר קְרּישְׁנַּה הורג מטפלת או אם, אין זה שונה מאהבתו לאמו האמיתית או לאמו המאמצת יַשׂודָא. מן הספרות הוֵדית מסתבר שפֻּוּתַנָא זכתה ליחס של אם, כמו גם לאותם תנאים שלהם זכתה אמא יַשׂודָא. פֻּוּתַנָא נגאלה מן העולם החומרי, בדיוק כמו יַשׂודָא.
לאחר שעצם קְרּישְׁנַּה הפעוט את עיניו, הרימה אותו פֻּוּתַנָא אל חיקה, מבלי לדעת שהיא אוחזת בידיה את התגלמות המוות. מי שמתבלבל וחושב נחש לחבל, סופו למות. וכך פֻּוּתַנָא, שלפני פגישתה עם קְרּישְׁנַּה כבר הרגה תינוקות רבים, תפסה בנחש שימית אותה.
יַשׂודָא ורוהינִּי נכחו שתיהן בשעה שפֻּוּתַנָא הרימה את הילד אל חיקה, אולם, בגלל יפי מלבושיה והאהבה האמהית שגילתה, הן לא עצרו אותה ממעשיה. כיצד יכולות היו לנחש שהיא כחרב המוסתרת בתיבה מפוארת? פֻּוּתַנָא משחה את פטמות שדיה ברעל קטלני, ולאחר שהרימה את הילד, דחפה פיטמה אחת לפיו. היא קיוותה שמיד כשיתחיל לינוק – ימות. אולם קְרּישְׁנַּה הפעוט מיהר לאחוז בפיטמה בכעס, וינק את החלב־הרעל, כמו גם את אוויר חייה של הדמונית. במילים אחרות, עם יניקת החלב, הוא ינק גם את אוויר חייה והמית אותה. קְרּישְׁנַּה מלא חסד, וכיוון שפֻּוּתַנָא הציעה לו את חלב שדיה, הוא הגשים את משאלתה וקיבל את הצעתה כמו נעשתה מתוך אהבה אמהית. אולם כדי לשים קץ למעשיה הנפשעים, הוא מיהר גם להרוג אותה. והדמונית, כיוון שהומתה בידי קְרּישְׁנַּה, זכתה בגאולה. כך, בעוד קְרּישְׁנַּה מוצץ ממנה את אוויר החיים, צנחה פֻּוּתַנָא לארץ פשוטת איברים ופרצה בצעקה: ״הו ילד, עזוב אותי, עזוב אותי!״ היא צרחה בקול והזיעה, עד שגופה נטף כולו.
היא מתה תוך כדי צווחות, ורעש אדיר נשמע אז משמים וארץ ומכל הכיוונים. ״כמו רעמים מתגלגלים,״ חשבו האנשים. כך תם חלום הבלהות של המכשפה פֻּוּתַנָא והיא שבה לדמותה האמיתית, המפלצתית. היא פערה את פיה האימתני, פשטה אבריה לכל עבר, וצנחה לקרקע כמו וְרּיתְרָאסוּרַה שהוכה ממכת הברק של אינְדְרַה. שערה נפרע והתפזר על גופה שהשתרע עתה על עשרים קילומטרים וריסק את כל העצים תחתיו. האנשים כולם נדהמו למראה גוף ענק מימדים שכזה. שיניה נראו כלהבי מחרשה, ונחיריה כמערות ההרים; שדיה דמו לגבעות קטנות, ושערה לשיח עבות אדמוני. ארובות עיניה דמו לבארות נטושות, ירכיה נראו כמו שתי גדות נהר, ידיה כשני גשרים איתנים ובטנה דמתה לאגם חרב. רועי הפרות ונשותיהם צפו בתדהמה וביראה במחזה. מוחם כמו הוכה בהלם, אוזניהם נחרשו מקול החבטה האדיר ולבם הלם בחוזקה.
הגופִּיות הבחינו בקְרּישְׁנַּה הפעוט משחק ללא פחד בחיקה של פֻּוּתַנָא, ומיהרו לאסוף אותו. אמא יַשׂודָא, רוהינִּי ושאר הגופִּיות המבוגרות ביצעו אז טקסים מבורכים: הן תפסו בזנב פרה והקיפו איתו את גוף הילד, שטפו אותו כליל בשתן פרה וזרו עליו אבק מטלפי פרה. כל זה נועד לגונן על קְרּישְׁנַּה הפעוט מפני תקריות מחרידות נוספות. אירוע זה מלמד בבירור על חשיבותה של הפרה לחיי משפחה, לחברה ולכלל ישויות החיים. גופו הנשגב של קְרּישְׁנַּה אינו זקוק לשום הגנה. משיחת גופו בגללי פרה, שטיפתו בשתן פרה והשלכת האבק מטלפיה, מלמדים רק על חשיבותה של הפרה.
לאחר טקסי טהרה אלו, זימרו הגופִּיות, ובראשן אמא יַשׂודָא ורוהינִּי, שנים עשר שמות של וישְׁנּוּ, כדי לגונן על גופו של קְרּישְׁנַּה מכל השפעה רעה. הן רחצו ידיהן וכפות רגליהן, ולגמו שלוש לגימות מים, כמקובל לפני זימרת מַנְתְרות. וזימרו: "קְרּישְׁנַּה יקר, מי יתן והאל, הידוע גם כמַנּימָאן, יגונן על ירכיך; מי יתן ווישְׁנּוּ, שנקרא גם יַגְ׳נַה, יגונן על רגליך; הבה ואַצְ׳יוּתַה יגונן על זרועותיך; הַיַגְרִיוַה יגונן על בטנך, קֵשַׂוַה יגן על לבך; וישְׁנּוּ יגונן על זרועותיך; אוּרוּקְרַמַה יגונן על פניך; אִישְׂוַרַה יגן על ראשך; צַ׳קְרַדְהַרַה יגן על חזך; גַדָאדְהַרַה יגן על גבך; מַדְהוּסֻוּדַנַה, האוחז בקשת, יגונן על ראייתך; וישְׁנּוּ, נושא הקונכיה, יגן על צדך השמאלי; אוּפֵּנְדְרַה, אישיות אלוה, יגן עליך ממעל; תָארְקְשְׁיַה יגן עליך מתחת לאדמה; הַלַדְהַרַה יגונן עליך מכל הצדדים; אישיות אלוה הְרּישִׁיקֵשַׂה יגונן על חושיך; נָארָאיַנַּה יגונן על נשימתך; אדון שְׂוֵתַדְוִיפַּה, נָארָאיַנַּה, יגן על לבך; יוגֵשְׂוַרַה יגונן על מֵחְשָבך; פְּרּישְׂניגַרְבְּהַה יגונן על תבונתך; ואישיות אלוה העילאי יגונן על נשמתך. בשעת משחקך, מי יתן וגווינְדַה ישמור אותך מכל צד; ובשנתך, מָאדְהַוַה ישמור עליך מסכנות; בשעת עבודה, אדון הוַיְקוּנְּטְהַה יגונן עליך ממעידה; מי יתן ויגונן עליך גם ביושבך; מי יתן ואלוהי ההקרבות יגונן עליך כליל.״
אמא יַשׂודָא זימרה את שמותיו השונים של וישְׁנּוּ כדי להגן על אברי גופו השונים של הילד. היא היתה משוכנעת שמחובתה להגן על ילדה מפני מיני השדים והרוחות הרעות, כגון דָּאקינִים, יָאתוּדְהָאנִים, קוּשְׁמַאנְּדָּאים, יַקְשׁים, רָאקְשַׁסים, וינָאיַקים, קוטַרָא, רֵוַתִי, גְ׳יֵשְׁטְהָא, פֻּוּתַנָא, מָאתְרּיקָאים, אוּנְמָאדים ודומיהם, שגורמים לאדם לשכוח את קיומו ומשבשים את פעולת אוויר החיים והחושים. לעיתים אלה מופיעים בחלומות ומטילים אימה רבה ולפעמים מופיעים כנשים זקנות שמוצצות את דמם של תינוקות קטנים. אולם כל השדים והרוחות הללו נעלמים מיד למישמע שמותיו של האל. אמא יַשׂודָא האמינה באמונה שלמה בהוראות הוֵדיות לגבי חשיבותם של הפרות ושמותיו הקדושים של וישְׁנּוּ, ומצאה באלה מקלט למען שלום ילדה. היא חזרה על שמותיו הקדושים של וישְׁנּוּ כדי להבטיח שיגן על בנה. כבר מראשית הבריאה נהגו בתרבות הוֵדית לגדל פרות ולזמר את שמותיו של וישְׁנּוּ. גם כיום אלו שמקיימים תרבות זו, ובמיוחד בעלי משפחות, מגדלים לפחות תריסר פרות וסוגדים לדמותו של וישְׁנּוּ בביתם.
ברוב אהבתן, ביקשו הגופִּיות הבוגרות של וְרּינְדָאוַנַה להגן על קְרּישְׁנַּה, אף שלא לצורך, שהרי כבר גונן על עצמו. זאת משום שלא הבינו שהוא האל העליון שמשחק כילד. משסיימו את טקסי ההגנה, הרימה אמא יַשׂודָא את קְרּישְׁנַּה ונתנה לו לינוק משדיה. לאחר הטקסים, מוגן על־ידי המַנְתְרות של וישְׁנּוּ, חשה אמא יַשׂודָא שהילד בטוח. באותו זמן חזרו הרועים שהלכו לשלם מיסיהם במַתְהוּרָא ונדהמו למראה גופתה הענקית של פֻּוּתַנָא.
נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה נזכר בנבואתו של וַסוּדֵוַה וחשב אותו לאיש קדוש ויוגִי בעל כוחות נסתרים; כי אלמלא כן, כיצד ידע לנבא את התקרית שארעה בהעדרו מוְרּינְדָאוַנַה. אחר כך חתכו תושבי וְרַגַ׳ה את הגוף הענק לחתיכות וערמו אותן עם עצים למדורה. הגוף עלה בלהבות, והעשן שעלה מן האש הדיף ניחוח נעים, זאת משום שהדמונית הומתה בידי קְרּישְׁנַּה. פירושו של דבר שהיא היטהרה עתה כליל מחטאיה וזכתה בגוף שמימי. זוהי דוגמה לכך שאלוהים כולו טוב: פֻּוּתַנָא באה להרוג אותו, אולם כיוון שינק את חלבה, היא היטהרה מיד וגופה המת הפך נשגב באיכותו. פֻּוּתַנָא עסקה בהריגת ילדים קטנים; היא היתה צמאה לדם. אולם למרות שקינאה בקְרּישְׁנַּה, זכתה בגאולה, כיוון שנתנה לו את חלבה. קל וחומר, לכן, הוא גורלם של מי שאוהבים את קְרּישְׁנַּה כמו אב או אם.
קְרּישְׁנַּה הוא אישיות אלוה העילאי ונשמת־העל שבכל ישות חיה. משום כך מבקשים הדבקים הטהורים לשרת אותו באהבה תמיד. מכאן המסקנה שגם מאמץ קטן בשירותו של האל מעניק רווח רוחני עצום. זה מוסבר בבְּהַגַוַד־גִיתָא: סְוַלְפַּם אַפְּי אַסיַה דְהַרְמַסְיַה: השירות המסור לקְרּישְׁנַּה הוא זך ונשגב, ודי גם בשירות מזערי, ביודעין או שלא ביודעין, כדי לזכות בגדולה שבברכות. גם העלאת מנחת פרחים לאל מביאה ברכה רבה לישות החיים שכלואה בגופו של אותו צמח; העץ שממנו נקטפים הפירות או הפרחים לצורך המנחה מתברך בעקיפין. תהליך האַרְצַ׳נָא, או הסגידה, מבורך לכול. אלים־למחצה חשובים כמו בְּרַהְמָא ושׂיוַה סוגדים לקְרּישְׁנַּה, ופֻּוּתַנָא, התמזל מזלה שקְרּישְׁנַּה השתעשע כתינוק בחיקה. כפות רגלי הלוטוס שלו, שמהוות מושא סגידתם של קדושים ודבקים דגולים, נחו על גופה. והוא, שאנשים סוגדים לו במנחות מזון, ינק בעצמו מחלבה. לכן מפארים אותו הדבקים בתפילתם: אפילו פֻּוּתַנָא, שהציעה לו מנחה כאויב, זכתה והתברכה. מה עצומה איפוא, הברכה שבסגידה לו באהבה!
על כולם לסגוד לקְרּישְׁנַּה, ולקְרּישְׁנַּה בלבד, ולוּ רק בגלל הברכה העצומה שצפויה לסוגד. למרות שפֻּוּתַנָא היתה שדה מרושעת, היא התעלתה למעמדה של אם לאישיות אלוה. מובן שגם אותן פרות וגופִּיות בוגרות שהציעו חלבן לקְרּישְׁנַּה התעלו למעמד נשגב. ביכולתו של קְרּישְׁנַּה להעניק לכל אחד הכול – גאולה, או כל דבר חומרי. מכאן שאין לפקפק בגאולתה של פֻּוּתַנָא, שכן קְרּישְׁנַּה ינק זמן מה חלב מגופה. כיצד, אם כן ניתן לפקפק בגאולתן של הגופִּיות שאהבו את קְרּישְׁנַּה? אין ספק כי אותם גופִּיות, נערי הבקר והפרות ששרתו את קְרּישְׁנַּה בוְרּינְדָאוַנַה מתוך אהבה רבה זכו כולם להשתחרר ממצוקת הקיום החומרי.
תושבי וְרּינְדָאוַנַה הריחו את הניחוח הנעים שעלה מגופה הבוער של פֻּוּתַנָא ותמהו, ״מהיכן בא הריח?״ משוחחים ביניהם, הם הבינו כי זהו העשן שמופץ מן הגוף הבוער. הם אהבו את קְרּישְׁנַּה מאד, ומשהבינו כי הדמונית הומתה בידיו, הם הרעיפו ברכותיהם באהבה על הפעוט. כשכבתה השריפה, נכנס נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה לביתו, הרים את ילדו לחיקו, והחל לרחרח את ראשו, מרוצה שבנו ניצל מאסון גדול. שְׂרִילַה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ברך כל מי ששומע את סיפור הריגתה של פֻּוּתַנָא, שיזכה בחסדו של גווינְדַה.
