אחרי שובו של אַקְרֻוּרַה מהַסְתינָאפּוּרַה ודיווחו על מצבם של הפָּאנְּדַּוים, חלו התפתחויות נוספות. הפָּאנְּדַּוים נשלחו לבית עשוי מדונג, שהובער אחר כך באש, והכול חשבו שהם מתו שם יחד עם אמם, קוּנְתִי. המידע הגיע לקְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, ולאחר התיעצות, שניהם החליטו לצאת להַסְתינָאפּוּרַה לנחם את קרוביהם. אין ספק שהם ידעו שהפָּאנְּדַּוים לא ניספו בבערה, ואף־על־פי־כן רצו לנחם את קרוביהם האבלים. בהַסְתינָאפּוּרַה הם ביקרו תחילה את בְּהִישְׁמַדֵוַה, שהיה ראש המשפחה. הם ביקרו גם את וידוּרַה, את גאָנְדְהָארִי ואת דְרונַּה, כי פרט לאלה, איש משושלת הקוּרוּ לא הצטער על האובדן; השאר למעשה, יחלו למות הפָּאנְּדַּוים. מכל מקום, בפני אותם כמה, ובראשם בְּהִישְׁמַדֵוַה, שנעצבו על התקרית, קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה הביעו את צערם, מבלי לחשוף את המצב לאשורו.
ובינתיים בדְוָארַקָא, נקשר קשר לגזול את אבן הסְיַמַנְתַקַה מסַתְרָאג׳ית. ראש הקושרים היה שַׂתַדְהַנְוָא. כמו אחרים, גם הוא רצה להינשא לסַתְיַבְּהָאמָא, בתו היפיפיה של סַתְרָאג׳ית. סַתְרָאג׳ית הבטיח את ידה למועמדים רבים, אולם שינה את דעתו, ולבסוף העניק אותה לקְרּישְׁנַּה, יחד עם אבן הסְיַמַנְתַקַה. סַתְרָאג׳ית לא שמח למעשה, להיפרד מן האבן יחד עם בתו, וקְרּישְׁנַּה, קורא את לבו, נאות לקחת את הבת, אולם השיב לו את האבן. עתה מששבה לו האבן, סַתְרָאג׳ית המרוצה, לא נפרד ממנה כלל.
מכל מקום, בהעדרם של קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, היו רבים שזממו לגזול ממנו את האבן היקרה, ביניהם אפילו שני דבקים, אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא. אלה הצטרפו לקשר כיוון שחפצו שהאבן היקרה תהיה ברשותו של קְרּישְׁנַּה; הם ידעו שקְרּישְׁנַּה רצה בה, גם ידעו שסַתְרָאג׳ית לא מסר אותה כראוי. האחרים הצטרפו בגלל אכזבה וכעס על שלא זכו בסַתְיַבְּהָאמָא. עתה כמה מהם הסיתו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג׳ית ולקחת את האבן.
לרוב עולה השאלה מדוע דבק גדול כמו אַקְרֻוּרַה השתתף בקשר? ומדוע השתתף בו קְרּיתַוַרְמָא, שגם הוא היה דבק? בני הסמכא כגון גִ׳יוַה גוסְוָאמִי, משיבים שאף שאַקְרֻוּרַה היה דבק גדול, הוא קולל על־ידי תושבי וְרּינְדָאוַנַה, כיוון שלקח מהם את קְרּישְׁנַּה. הוא נאלץ ליטול חלק בקשר נפשע בגלל שפגע ברגשותיהם. וקְרּיתַוַרְמָא, אף שהיה דבק, זכה להתרועעות קרובה עם קַמְּסַה, בעטיה הוא נטמא בתגובות נפשעות שגררו אותו לקשר.
לילה אחד, בעידודם של כל המשתתפים בקשר, נכנס שַׂתַדְהַנְוָא לביתו של סַתְרָאג׳ית והרג אותו בשנתו. היה זה איש חוטא ושפל. אולם אף שברוב פשעיו, היו ימיו ספורים עתה, הוא החליט להרוג את סַתְרָאג׳ית בעודו ישן. למרות שהנשים בבית כולן התעוררו וצעקו בקול, הוא טבח אותו ללא רחם לעיניהן, ממש כמו שוחט שטובח חיותיו בבית מטבחיים. גם סַתְיַבְּהָאמָא, אשתו של קְרּישְׁנַּה, היתה שם בליל הרצח, שהרי קְרּישְׁנַּה נעדר בדיוק מביתו. היא פרצה בבכי מר ואמרה, ״אבי היקר! אבי היקר! באיזו אכזריות הומתת!״ מכל מקום, גופתו של סַתְרָאג׳ית לא הובאה מיד לשריפה, כי תחילה סַתְיַבְּהָאמָא רצתה ללכת אל קְרּישְׁנַּה להַסְתינָאפּוּרַה, לספר לו על המוות הנורא. ובינתיים נשמרה הגופה במיכל שמן. זאת כדי שקְרּישְׁנַּה יוכל לראות אותה עם שובו, ולנקוט בצעדים מתאימים נגד שַׂתַדְהַנְוָא.
בהַסְתינָאפּוּרַה סיפרה לו סַתְיַבְּהָאמָא על הרצח, וקְרּישְׁנַּה, כמו אדם רגיל, קונן מרה על חותנו. אין ספק שצערו היה מוזר, שהרי בעצמו הינו נשגב לפעולות ולתגובות כולן. אולם עתה, בתפקיד אדם, הוא השתתף כליל ביגונה של סַתְיַבְּהָאמָא, ועיניו מלאו דמעות, והוא אמר בכאב, ״הו, מאורעות מעציבים התרחשו!״ קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה מיהרו אז ושבו עם סַתְיַבְּהָאמָא לדְוָארַקָא, ושם תיכננו כיצד להרוג את שַׂתַדְהַנְוָא ולקחת ממנו את האבן. אף שהלה היה פורע חוק ידוע, הוא פחד מקְרּישְׁנַּה, וחשש משובו.
עתה, מודע לתכניתו של קְרּישְׁנַּה להרוג אותו, הוא חיפש מסתור אצל קְרּיתַוַרְמָא. אלא שהלה השיב לו, ״לעולם לא אסכים לפגוע בקְרּישְׁנַּה ובבַּלַרָאמַה, הם אינם אנשים רגילים; הם אישיות אלוה. מי יוכל להינצל ממוות אם פגע בהם? איש לא יכול להינצל מכעסם.״ קְרּיתַוַרְמָא עוד הוסיף שקַמְּסַה, למרות כל עוצמתו והזדים הרבים שעמדו לעזרתו, לא ניצל מחמתו של קְרּישְׁנַּה. גם גַ׳רָאסַנְדְהַה הובס שמונה עשרה פעמים מידו ושב כל פעם מאוכזב מכשלונו.
משלא מצא מקלט בקְרּיתַוַרְמָא, שַׂתַדְהַנְוָא התחנן אצל אַקְרֻוּרַה לעזרה. אלא שגם הלה השיב לו, ״קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה שניהם הינם אישיות אלוה, ומי שמודע לכוחם הבלתי מוגבל לא יעז לפגוע בהם לעולם או להלחם עמם. כוחם אדיר, וברצונם בלבד נברא כל היקום הזה, גם מתקיים ומתכלה. למרבה הצער, אנשים, בתעתועי האנרגיה המשלה, אינם מבינים את עוצמתו של קְרּישְׁנַּה, אף שעולם התופעות נתון כליל לשליטתו.״ כדי להדגים זאת הוא תיאר כיצד קְרּישְׁנַּה, כשהיה בסך הכול בן שבע, הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, והחזיק אותה שבעה ימים תמימים, כמו שילד רגיל אוחז במיטריה קטנה. הוא הסביר לשַׂתַדְהַנְוָא בפשטות שתמיד יוקיר את קְרּישְׁנַּה וישתחווה לפניו—נשמת־העל שבכל דבר נברא וסיבת כל הסיבות. עתה, משלא מצא מקלט גם באַקְרֻוּרַה, שַׂתַדְהַנְוָא החליט למסור לו את האבן. הוא עלה אז על סוס מהיר, שמסוגל לדהור שש מאות ק״מ ואף יותר ללא הפסקה, ונס כל עוד נפשו בו מן העיר.
לקְרּישְׁנַּה ולבַּלַרָאמַה נודע אז על בריחתו, ומיד עלו על מרכבתם, שדמותו של גַרוּדַּה חקוקה על דגלה, ויצאו בעקבותיו. קְרּישְׁנַּה רגז עליו ורצה גם להמית אותו, במיוחד בגלל שהרג את סַתְרָאג׳ית, שהיה בוגר ונעלה ממנו. סַתְרָאג׳ית היה חותנו של קְרּישְׁנַּה, והשָׂאסְתְרַה מורה להעניש מי שפוגע בנעלה יותר, או גוּרוּדְרוּהַה, כמידת פשעו. קְרּישְׁנַּה היה נחוש איפוא, להמית עתה את הפושע.
ליד בית־גן אחד בעיר מיתְהילָא, שבק פתאום סוסו של שַׂתַדְהַנְוָא והתפגר. ללא סוסו, הלה התחיל עתה לרוץ במהירות. מתוך הגינות, גם קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה ירדו ממרכבתם, ורצו אחריו רגלי. או אז קְרּישְׁנַּה אחז בנשק הדיסקוס שלו, ותוך כדי מרוצתו ערף את ראשו של הנמלט. אולם אף שחיפש בין בגדיו, הוא לא מצא עליו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. ״לשוא הרגנו את האיש הזה,״ הוא אמר לבַּלַרָאמַה, ״האבן לא איתו.״ ובַּלַרָאמַה הציע, ״זו מן הסתם שמורה בידיו של מישהו אחר בדְוָארַקָא. עדיף שתחזור לשם ותחפש אותה.״ הוא גם הביע את רצונו להישאר כמה ימים במיתְהילָא, כי מלכהּ היה חבר קרוב שלו. קְרּישְׁנַּה שב איפוא, לדְוָארַקָא, ובַּלַרָאמַה נכנס לעיר.
מלך מיתְהילָא שמח מאד לבואו של בַּלַרָאמַה וקיבל את פניו ברוב כבוד ובהדר. כדי לרצותו, הוא העניק לו מתנות רבות. מספר שנים נשאר שם בַּלַרָאמַה כאורחו של גַ׳נַקַה המלך. באותה הזדמנות, גם בא לשם דוּרְיודְהַנַה, בכורו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, ללמוד ממנו את אמנות קרב האלה.
אחרי מותו של שַׂתַדְהַנְוָא, קְרּישְׁנַּה שב לדְוָארַקָא. כדי לשמח את אשתו, הוא סיפר לה שהרג את הרוצח, אולם סיפר גם שאת האבן לא מצא ברשותו. או אז, על־פי כללי הדת, קְרּישְׁנַּה ביצע עם סַתְיָבְּהָאמָא את טקסי הדת למת, ובטקס נכחו כל בני המשפחה, קרובים וידידים.
אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא, שהיו משתתפים בולטים בקשר, עודדו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג׳ית. ועתה מששמעו על מות האיש ועל שובו של קְרּישְׁנַּה, הם שניהם נטשו את דְוָארַקָא. בהעדרו של אַקְרֻוּרַה חשו לפתע כל תושבי העיר באיומן של מגיפות ושל פורענויות דומות. זו היתה מעין אמונה תפלה, שהרי בנוכחותו של קְרּישְׁנַּה לא יתכנו בצורת, מגפה וכיוצא בזה. ואף־על־פי־כן, ניכרו עתה בדְוָארַקָא הפרעות כשלהן. פעם במחוז קָאשִׂי, על גבול וָארָאנַּסִי, היתה בצורת חמורה, ללא כל גשמים. מלך קָאשִׂי השיא אז את בתו, גָאנְדינִי, לשְׂוַפְּהַלְקַה, אביו של אַקְרֻוּרַה, על־פי עצתו של אסטרולוג. ואכן, מיד אחרי הנישואים החלו גשמים לרדת במחוז. בגלל כוחו העל־טבעי של האב, גם הבן, אַקְרֻוּרַה, נחשב חזק כמותו, ונוצר הרושם שבמקום שבו נמצא הוא או אביו, לא יתרחשו בצורת, מגפה ושאר פורענויות הטבע. מדינה נחשבת למאושרת אם הינה פטורה מבצורת, ממגפות, ומחום או קור עזים, ואם כל אזרחיה מרוצים מבחינה נפשית, רוחנית וגופנית. ואם חלה הפרעה, מבינים האנשים שאישיות מבורכת נעדרת עתה. בדְוָארַקָא הילכו עכשיו שמועות שבהעדרו של אַקְרֻוּרַה מתחוללים דברים לא מבורכים. זקני העיר הבחינו גם בסימנים רעים שמקורם בהעדרה של אבן הסְיַמַנְתַקַה. השמועות הגיעו גם אל קְרּישְׁנַּה. הוא החליט לקרוא אז לאַקְרֻוּרַה מממלכת קָאשִׂי. הלה היה דודו, ועם שובו לעיר, קְרּישְׁנַּה כיבד אותו תחילה כמו נעלה יותר. קְרּישְׁנַּה הינו נשמת־העל שבלב כול ויודע את המתרחש בכל לב; מובן שגם ידע הכול על מעורבותו של אַקְרֻוּרַה בקשר ועתה הוא פנה אליו, מחייך.
הוא כינה אותו הנדיב באנשים ואמר, ״דודי היקר, ידוע לי מזמן ששַׂתַדְהַנְוָא השאיר את אבן הסְיַמַנְתַקַה ברשותך. כרגע אין יורש חוקי לאבן, כי לא היה לסַתְרָאג׳ית כל בן. בתו אינה זקוקה אמנם לאבן, אולם בנה שמתעתד לבוא, נכדו של סַתְרָאג׳ית, יהפוך ליורש טבעי, אחרי ביצוע כל טקסי הירושה.״ מרמז שסַתְיַבְּהָאמָא הרה, קְרּישְׁנַּה הסביר שבנה הינו יורש האבן האמיתי, ומן הסתם יקח אותה אליו.
הוא עוד אמר, ״אדם רגיל אינו יכול להחזיק באבן אדירה כזאת. אולם אתה אדם צדיק במעשיך ותוכל איפוא, לשמור עליה. רק בעיה אחת ישנה; אחי בַּלַרָאמַה, אינו מאמין לי שהאבן ברשותך. לכן, הו איש נדיב, הראה נא לי את האבן לעיני קרובי, כדי שירגעו. לא תוכל להכחיש את מציאות האבן אצלך, כי השמועות כולן מספרות שהתעשרת מאד והתחלת לערוך הקרבותיך על במת זהב.״ הכול ידעו על מעלותיה של האבן; זו העניקה לבעליה כמעט תשעה מונדים של זהב טהור מדי יום. ואַקְרֻוּרַה חילק את הזהב הרב הזה ברוחב לב בהקרבות. שיפעתו האגדית היוותה עדות וראיה לקְרּישְׁנַּה שהאבן ברשותו.
בידידות ובנועם קְרּישְׁנַּה כך הצביע על האמת לאמיתה. או אז, מבין שדבר לא ניסתר מידיעתו, אַקְרֻוּרַה הביא בפניו את האבן הזוהרת כחמה, מכוסה כולה בבד. קְרּישְׁנַּה אחז באבן והראה אותה לקרוביו וידידיו, ובנוכחותם השיב גם את האבן לאַקְרֻוּרַה, שידעו כי מעתה זו תשמר ברשותו בעיר.
סיפור אבן הסְיַמַנְתַקַה הינו רב משמעות. בשְׂרִימָד־בְּהָאגַוַתַם נאמר שמי ששומע או מספר אותו, או אפילו סתם נזכר בו—ישתחרר מכל קלון, גם מן התגובות לחטאיו, ויזכה בשלוה בשלמותה.
