בסביבות דוארקא היה מלך ושמו סתראג׳ית, שהיה דבק גדול של אל השמש. הלה העניק לו אבן חן מיוחדת בשם סימנתקה, בעטיה נתגלתה מחלוקת בין המלך לבין שושלת הידו. אחר כך יושב הסיכסוך וסתראג׳ית הציע לקרישנה את בתו, סתיבהאמא, גם את אבן החן. בנוסף לנישואיו עם סתיבהאמא, הביאה תקרית האבן גם לנישואיו של קרישנה עם ג׳אמבותי, בתו של ג׳אמבואן. שתי החתונות הללו נערכו לפני הופעתו של פרדיומנה, שתוארה בפרק הקודם. וזהו הסיפור כיצד פגע המלך סתראג׳ית בבני הידו, וכיצד אחר כך התעשת והציע את אבן הסימנתקה לקרישנה, כמו גם את בתו.
כיוון שסתראג׳ית היה דבק גדול של אל השמש, הפכו יחסיהם בהדרגה ידידותיים מאד. מרוצה ממנו, העניק לו אז האל־למחצה אבן מיוחדת במינה, אבן הסימנתקה. וכאשר סתראג׳ית ענד את האבן לצוארו, הוא נראה ממש כמו חיקוי שלו. או אז, עונד את האבן, הוא היה נכנס לדוארקא, והכול חשבו שאל השמש בא לראות את קרישנה. הם ידעו שהאלים־למחצה פוקדים מדי פעם את ביתו של אישית אלוה, וכולם, למעט קרישנה, התבלבלו, וחשבו שזהו אל־למחצה. אף שסתראג׳ית היה מוכר בדוארקא, בגלל האור הרב שהפיצה האבן שלצוארו, איש לא זיהה אותו. וכך, יום אחד, חושבים אותו לאל השמש, כמה מנכבדי העיר מיהרו אל קרישנה ודיוחו על בוא האל לראות אותו. קרישנה בדיוק שיחק בשח. אחד המכובדים אמר: ״נאראינה יקר, אלוה העילאי. בחלקך המוחלט כנאראינה או וישנו אתה בעל ארבע ידים ואוחז בסמלים שונים—קונכיה, גלגל, אלה ופרח לוטוס. למעשה, אתה אדון הכול. אולם אף שאתה אלוה עליון, הופעת בורינדאונה כבנה של ישודאמאתא, שלעיתים אפילו קשרה אותך בחבלים, ועל שום כך אתה נודע כדאמודרה.״
ממש כמו תושבי דוארקא, גם מנהיג פילוסופית המאיאואדה, שנקראצ׳אריה, מאשש שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, נאראינה. אף שהדגיש את היבטו הבלתי אישי של האל, הוא לא דחה את הדמות האישית. לדבריו, כל צורה בעולם החומרי נתונה לבריאה, לשימור ולכליון; רק דמותו של אישיות אלוה, נאראינה, אינה חומרית, ואינה כפופה איפוא, למגבלות כאלה. כדי לשכנע אותם חסרי תבונה שחשבו את קרישנה לאדם רגיל, הוא תיאר את אלוהים כמשולל אישיות יחודית. אולם חוסר אישיות זה פירושו שאישיותו אינה מותנית לחומר; פירושו שגופו אינו חומרי ואישיותו נשגבת.
תושבי דוארקא כינו את קרישנה דאמודרה. הם קראו לו גם גווינדה, כלומר, שהוא אוהב מאד פרות ועגלים; וכדי לציין את קשריהם ההדוקים עמו, הם קראו לו ידוננדנה. הוא בנו של וסודוה, שנולד בשושלת הידו. הם כינו אותו בעוד שמות רבים, ולבסוף קראו לו אדון כל היקום, גאים על היותם שם אזרחים, שיכולים לראות אותו יום יום.
למראה סתראג׳ית בעיר, הם נמלאו גאוה, כי אף שקרישנה חי שם כמו אדם פשוט, הנה אלים־למחצה באים לראות אותו. הם עתה דיוחו לקרישנה שאל השמש, שגופו זוהר כולו, מבקר אותו. מתושבי דוארקא מסתבר שביקורו של אל השמש בדוארקא לא היה דבר מופלא כל כך; בכל רחבי תבל הרי ידעו כל מי שמחפשים את אישיות אלוה, שהאל הופיע כבן משפחת הידו ומתגורר בדוארקא. מכל מקום, היתה זו הזדמנות לתושבים להביע את שמחתם. קרישנה, אישיות אלוה השורה בכול, חייך רק לדברי התושבים. מרוצה מיחסם, הוא הבהיר להם שהאיש שחשבו אותו לאל השמש הינו בסך הכול המלך סתראג׳ית, שמבקר בעיר כדי להפגין את שיפעתו, שמקורה באבן היקרה שקיבל מאל השמש.
סתראג׳ית, מכל מקום, לא בא לראות את קרישנה; מבוסם כולו מן האבן היקרה, הוא הציב אותה במקדש אחד והעסיק בראהמנים בסגידתה. זוהי דוגמה לאדם חסר תבונה, שסוגד לדברים חומריים. בבהגוד־גיתא נאמר שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים־למחצה, שהינם יצירי העולם החומרי, לצורך השגת תוצאות מידיות מפועלם. המילה ״חומרני״ פירושה מי שמבקש לענג את חושיו בתוך העולם החומרי. למרות שקרישנה אחר כך ביקש ממנו את האבן, סתראג׳ית סירב למסור אותה וסגד לה במקדש לצורך מטרותיו שלו. ואכן, מי לא יסגוד לאבן שכזו? אבן הסימנתקה הפיקה מדי יום כמות זהב גדולה. המידה למדידת זהב נקראת בהארה, ועל־פי הודות, בהארה אחת שווה לכ־7 ק״ג זהב; מונד אחד שווה לכ־37 ק״ג זהב, והאבן הפיקה כ־80 ק״ג זהב מדי יום. ובנוסף, כפי שמוסבר בודות, במקום שבו נסגדה האבן לא תתכן בצורת, גם שום פורענות אחרת, כגון מגפה או חולי.
קרישנה רצה ללמד את העולם שהטוב מכול צריך להינתן לשליט המדינה. המלך אוגרסנה משל על שושלות רבות והיה סבו של קרישנה. קרישנה ביקש מסתראג׳ית שיתן לו את האבן. הוא הסביר שהטוב ביותר צריך להימסר למלך. אולם סתראג׳ית, שהפך לחומרני מדי בגלל סגידה לאלים־למחצה, סירב להצעה; הוא חשב שנבון יותר לסגוד לאבן ולהפיק ממנה את 80 ק״ג הזהב היומיים שלה. אדם חומרני שזוכה בכמות זהב גדולה שכזו מדי יום, אינו מעונין בתודעת קרישנה. לכן לעיתים, כדי ליטות לו חסד מיוחד, קרישנה מרושש אותו מנכסיו החומריים כולם, וכך הופך אותו לדבקו. סתראג׳ית אם כן, סירב לציית להוראה של קרישנה, ולא מסר לו את האבן.
אחרי התקרית הזו, אחיו הצעיר של סתראג׳ית, פרסנה, חפץ גם הוא להפגין את שיפעת המשפחה. הוא לקח את האבן, ענד אותה לצוארו, ורכב על סוס אל תוך היער. בעודו מסתובב כה וכה, מציג את עושרו החומרי לראוה, התקיף אותו פתאום אריה גדול, והרג אותו ואת סוסו ולקח את אבן הסימנתקה למערתו. השמועה הגיעה לאוזניו של מלך הגורילות, ג׳אמבואן, והלה הרג את האריה במערה ולקח לו את האבן. הוא היה דבק גדול של הריבון כבר מזמנו של ראמצ׳נדרה, ולא ייחס איפוא, לאבן חשיבות רבה, ונתן אותה לבנו הקט כצעצוע למשחק.
ובדוארקא העיר, משבושש פרסנה, אחיו הצעיר של סתראג׳ית, לשוב מן היער עם האבן היקרה, נמלא המלך סתראג׳ית בדאגה. כמובן, הוא לא ידע שאחיו הומת בידי אריה, אותו הרג אחר כך ג׳אמבואן. הוא רק חשב שזהו קרישנה, שחפץ באבן, וכאשר ניתקל בסירובו, הוא מן הסתם גזל אותה בכוח מאחיו וגם הרג אותו. וממחשבה צמחה לה כבר שמועה, וסתראג׳ית דאג להפיץ אותה בעיר כולה.
השמועה הכוזבת שקרישנה רצח את פרסנה וגזל את האבן היקרה פשטה כמו אש, וקרישנה, כדי להזים את ההשמצה הנתעבת, יצא ליער עם כמה מתושבי העיר, כדי למצוא את האבן. עם חשובי העיר הוא חיפש אחר פרסנה, ומצא אותו הרוג בידי אריה. הוא מצא גם את האריה שהומת בידי ג׳אמבואן, שמוכר יותר כריקשה. ריקשה זה הרג את האריה בידיו בלבד, ללא כל נשק. הם מצאו אחר כך מנהרה ביער שהובילה לביתו של ריקשה. יודע שהתושבים יפחדו להיכנס לשם, קרישנה ביקש מהם להישאר בחוץ, ולבדו נכנס למנהרה החשוכה. שם הוא נוכח שאבן הסימנתקה היקרה ניתנה לבנו של ריקשה כמשחק, וכדי לקחת את האבן מן הילד, הוא התקרב ונעמד מולו. אולם המטפלת שהשגיחה על הילד, ראתה פתאום את קרישנה למולה ונבהלה. היא גם חשבה שהוא עלול לגזול ממנו את האבן היקרה, וצווחה ברוב אימה.
לשמע הצווחה, הגיע ג׳אמבואן, כעוס נורא. למעשה, הוא היה דבק גדול של קרישנה, אלא שבחמתו, לא הכיר את אדונו, וחשב אותו לסתם אדם פשוט. זה מחזירנו אל פסוק מהבהגוד־גיתא שבו מורה האל לארג׳ונה להיפטר מכעס, חמדנות ותאוה, אם ברצונו להתעלות למישור הרוחני. שלושה אלה שוכנים בלב במקביל, ובולמים כל התקדמות בנתיב הרוחני.
עתה, מבלי להכיר את אדונו, ג׳אמבואן הזמין אותו לקרב. קרב גדול התחולל אז בין השניים, כמו היו נשרים עוינים. נשרים ידועים במלחמתם האכזרית על טרף הפגרים. תחילה הם נלחמו בכלי נשקם, אחר באבנים, ובעצים גדולים, ואז בידיהם, ולבסוף באגרופים, מכים מכות עזות כברקים. כל איש מהם ציפה לנצחונו, אולם הקרב נמשך ימים, לילות כבקרים. וכך חלפו להן עשרים ושמונה יממות.
ג׳אמבואן היה אמנם היצור החזק בתקופתו, אולם עתה, לאחר מהלומות בלתי פוסקות מאגרופיו של קרישנה, פרקי גופו התרופפו וכוחותיו אזלו. תשוש כולו ושטוף זיעה, הוא תמה, מי זה היריב שהצליח להחליש אותי? ג׳אמבואן היה מודע לכוחו העל־אנושי, משום כך, משנחלש ממכותיו של קרישנה, הוא הבין כי זהו אדונו הנערץ, אישיות אלוה העילאי. תקרית זו הינה רבת משמעות עבור הדבקים. בהתחלה ג׳אמבואן לא הצליח לזהות את קרישנה, כיוון שתבונתו כוסתה בזיקה חומרית; הוא היה קשור לבנו ולאבן היקרה, ולא רצה לתת אותה. למעשה, הוא ממש רתח למחשבה שקרישנה מנסה לגזול אותה. כזה הוא המצב החומרי; גם אם רב כוחו של איש, אין זה מסייע לו להבין את קרישנה.
קרישנה רצה להשתעשע קצת ולשחק בהיאבקות עם דבקו. דפי השרימד־בהאגותם מלמדים שאישיות אלוה ניחן באותן תכונות ונטיות כמו בן אנוש. לעיתים גם הוא חפץ להשתעשע בקרב פנים אל פנים, לצורך הפגנת כוחו. הוא בוחר לו אז דבק מתאים, שנכון לרצות אותו בדרך זו. קרישנה רצה להשתעשע כך עם ג׳אמבואן, ואף שהלה היה דבק מטבעו, הוא לא ידע שזהו קרישנה, הוא לא ידע גם שעם חוזקו הגופני הוא משרת עכשיו את אדונו. מכל מקום, ברגע שקרישנה התרצה ממלחמתו, הוא הבין מיד כי יריבו הינו אלוה העליון עצמו. המסקנה הינה איפוא, שרק דרך שירות זוכים ומבינים את קרישנה. ולעיתים קרישנה מפיק עונג גם ממלחמה.
ג׳אמבואן אמר אז לריבון, ״אלי, עתה ברור לי מי אתה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, וישנו, מקור כוחו של כל אחד, גם מקור עושרו, תהילתו, יופיו, חכמתו ופרישותו.״ גם הודאנתה־סותרה מאששת את דבריו של ג׳אמבואן. נאמר שם שאלוהים הינו מקור הכול. ג׳אמבואן זיהה עתה את קרישנה כוישנו, האלוה העליון: ״אלי, אתה בורא את כל בוראיהם של סדרי היקום.״ זהו משפט חשוב מאד עבור אותו אדם רגיל שנוטה להתפלא מפועליו של אדם בעל כשרון מזהיר. הוא נפעם כולו מהמצאותיו של המדען, אך ג׳אמבואן אומר שגם אם אלה הינן מופלאות עד מאד, קרישנה הינו ממציאו של המדען. והוא אינו בורא מדען אחד בלבד, אלא מליונים וטריליונים בכל רחבי תבל. עוד אמר ג׳אמבואן: ״אתה אינך בורא את הבוראים בלבד, אתה בורא גם את החומרים שמשמשים אותם בוראים־כביכול.״ המדענים מנצלים את יסודות החומר ואת חוקי הטבע החומרי כדי ליצור מהם דבר נפלא. אולם למעשה, היסודות הללו, גם חוקי הטבע, הינם בסך הכול יצירי האל. זוהי הבנה מדעית אמיתית. פחותי התבונה, שנפעמים כל כך מהמצאותיו המופלאות של המדען, אינם מנסים כלל להבין מי הוא שברא לו את מוחו היצירתי.
ג׳אמבואן המשיך: ״אלי, גם גורם הזמן, שמצרף יחדיו את כל היסודות החומריים, מייצג אותך. אתה הינך גורם הזמן העליון, שבתוכו נוצר הכול, נשמר, ולבסוף נכחד. אתה החומרים שבבריאה, ואתה גורם הזמן; גם כל אותם שמשתמשים בחומרים ומנצלים אותם לטובתם, הם חלקיקיך. מכאן שישות החיים אינה בורא עצמאי. לימוד כל הגורמים הללו לעומקם מוכיח שאתה הינך השליט העליון ואדון הכול. משום כך אני מסיק שאתה אותו ריבון שלו אני סוגד כראמצ׳נדרה. אדוני רצה לבנות גשר על הים, ובעצמי ראיתי כיצד רגש הים מעצם מבטו בלבד. הים סער, וכל החי שבו, כגון לויתנים, כרישים ודגי תימינגילה, כולם נבעתו בפחד. [דג התימינגילה יכול לבלוע אפילו לויתנים גדולים בבליעה אחת.] הים נאלץ להיכנע ולאפשר לראמצ׳נדרה לחצות אותו לאי לנקא [כיום חושבים שזה צילון]. עד היום מרבים לספר בבניית הגשר הזה שעל הים מכף קומורין לצילון. אחרי שהושלמה בניית הגשר, אש הוצתה בממלכתו של ראונה. ובמהלך הקרב עמו, כל אחד מאבריו נפגע ואף נחתך לחתיכות מחיציך החדים, וגם ראשו נפל והתגלגל על פני האדמה. עתה אני מבין שאתה הוא אדוני ראמצ׳נדרה. כי איש לא ניחן בכוח אינסופי שכזה; גם איש מלבדו לא מסוגל להביס אותי בקרב.״
קרישנה התרצה מתפילותיו ומדבריו, וכדי להפיג את מכאובי גופו, הוא העביר את כף ידו דמוית הלוטוס על גופו כולו, ומיד תשישות הקרב חלפה כלא היתה. קרישנה כינה אותו אז ג׳אמבואן המלך, כי הוא היה מלך היער ולא האריה, אותו הרג במו ידיו, ללא כל נשק. קרישנה סיפר שבא לבקש ממנו את אבן הסימנתקה. כי מאז שנגנבה, משמיצים אותו חסרי תבונה. הוא בפשטות הסביר, שהחזרת האבן תטהר את שמו. ג׳אמבואן הבין הכול, וכדי לרצות את אדונו, מיהר אז ומסר לו את האבן, גם הביא לו את בתו שלו, ג׳אמבותי, שבדיוק בשלה לנישואים.
נישואי ג׳אמבותי ומסירת אבן הסימנתקה—כל זה התרחש במערה בהר. ומחוץ למנהרה, אף שהקרב נערך עשרים ושמונה ימים, תושבי דוארקא המתינו שניים עשר ימים בלבד, ואז, חוששים לרע מכול, גם עיפים ורצוצים, הם שבו אל העיר, מבלי לדעת מה באמת קרה.
בני המשפחה, כלומר דוקי, אמו של קרישנה, אביו וסודוה, אשתו רוקמיני וכל שאר ידידיו, קרוביו ותושבי הארמון—כולם הוכו בצער למראה האזרחים שבים בלי קרישנה. בגלל אהבתם, הם גינו כולם את סתראג׳ית, שהיה סיבת ההעלמות, וקראו לו בשמות גנאי. אחר כך הם סגדו לאלה צ׳נדרבהאגא והתפללו לשיבתו של קרישנה. והאלה, מרוצה מסגידתם, מיהרה להעניק להם ברכות. ממש באותו רגע הופיע קרישנה שם, בלווית אשתו החדשה, ג׳אמבותי. מה רבה היתה שמחת כולם. שמחת קרוביו של קרישנה וכל האנשים בדוארקא היתה כמו שמחתם של מי ששב אליהם יקירם, שכבר חשבו אותו למת. תחילה חשבו שקרישנה הסתבך בקרב קשה, ותיקוותם אבדה כמעט שעוד ישוב. אולם עתה מששב, ולא לבד, אלא עם עוד אשה, ג׳אמבותי, הם מיהרו לחגוג את המאורע.
אוגרסנה זימן אז לפגישה את כל המלכים החשובים; גם סתראג׳ית הגיע. ובפני כל המליאה קרישנה סיפר כיצד השיג את אבן הסימנתקה מג׳אמבואן. אחר כך הוא מסר את האבן היקרה לסתראג׳ית, שעמד שם נכלם ומבויש על שסתם טפל עליו אשמה. הלה קיבל את האבן לידיו, אולם נשאר שותק וחפוי ראש. לפני המלכים והמושלים הוא לא אמר דבר; רק בביתו החל חושב כיצד לכפר על מעשהו המחפיר. הוא היה מודע לעבירתו החמורה, גם ידע שהוא חייב למצוא מוצא ולהשיב לו את יחסו הטוב של קרישנה.סתראג׳ית חפץ מאד להיפטר מן החרדה הזו, שהביא על עצמו בסכלותו, בגלל משיכתו למשהו חומרי, כלומר לאבן הסימנתקה. הוא הצטער בכנות על מעשהו, ובאמת ובתמים רצה לכפר עליו. קרישנה מתוכו עורר את תבונתו, והוא החליט להעניק לו את האבן ואת בתו היפיפיה, סתיבהאמא. לא היה מוצא אחר, ומשום כך ערך עתה את טקס הנישואים לבתו וקרישנה. הוא נתן לאל את בתו ואת האבן. סתיבהאמא היתה יפה להפליא ורבת כישורים, ואף שרבו המחזרים שביקשו את ידה, סתראג׳ית ציפה לחתן מתאים. בחסדו של קרישנה, הוא החליט עתה למסור אותה. קרישנה, מרוצה ממנו, הסביר שאינו זקוק לאבן: ״עדיף שזו תישאר במקדש כמקודם, וכולנו נתברך ממנה. בזכותה לא נדע בדוארקא בצורת, מגפות, או חום וקור עזים.״