קרישנה, מרוצה מדבריה של רוקמיני, לחץ אז את ידו של הבראהמנה ואמר: ״בראהמנה יקר, כמה אני שמח שרוקמיני להוטה להינשא לי, כיוון שגם אני להוט להשיג את ידה. בתו של בהישמקה שבתה את מחשבותי כליל, עד כי בלילות לעיתים שנתי נודדת בגללה. נראה שאחיה הבכור סידר את נישואיה עם שישופאלה מתוך עוינות כלפי. אני נחוש איפוא, והחלטי ללמד לקח את כל הנסיכים הללו. ממש כמו עץ פשוט שבטיפול הולם מפיקים ממנו אש, אני אטפל בנסיכים הרשעים ואוציא, כמו אש, את רוקמיני מביניהם.״
עתה, יודע את המועד המדויק שנקבע לנישואים, קרישנה חפץ להיחפז ולעזוב. הוא ביקש מרכבו, דארוקה, לרתום את הסוסים למרכבתו ולהתכונן לנסוע לממלכת וידרבהה. קרישנה רק השמיע פקודתו, ומיד היה מוכן כבר הרכב עם ארבעה סוסים מיוחדים. שמותיהם ותיאורם של הסוסים נזכרים בפדמה פוראנה. הראשון, שיויה, היה ירקרק; השני, סוגריוה, היה אפרפר כמו קרח; השלישי, מגהפושפה, היה כמו ענן חדש; והאחרון, בלאהקה, היה בצבע האפר. הסוסים נירתמו ליצול, והמרכבה היתה מוכנה לדרך. קרישנה עזר אז לבראהמנה לטפס, והושיב אותו במושב לצידו. הם יצאו בדהרה מדוארקא, ובתוך לילה הגיעו למחוז וידרבהה. דוארקא מצויה בחלקה המערבי של הודו, וממלכת וידרבהה מצויה בחלקה הצפוני. לפחות 1600 ק״מ מפרידים ביניהן, ובכל זאת הצליחו הסוסים, במהירותם האגדית, להגיע ליעדם—העיר קונדינה, בתוך לילה, או בשתיים עשרה שעות.
המלך בהישמקה לא התלהב ביותר להעניק את בתו לשישופאלה. אולם חש מחויב, בגלל אהבתו לבנו הבכור, שערך את ההסדר. מתוך חובה הוא גם קישט את העיר לקראת הטקס ועשה את כל ההכנות הדרושות להצלחתו. מים הותזו ברחובות והעיר כולה נוקתה. כיוון שהודו נמצאת באזור טרופי, מזג האויר שם יבש, ואבק מצטבר תמיד ברחובות ובכבישים; משום כך, לפחות פעם ביום צריך להתיז עליהם מים, ובערים גדולות כמו כלכותה, אפילו פעמים ביום. דגלים וסרטים צבעוניים ניתלו ברחובות, ובצמתים חשובים ניבנו שערים. העיר כולה קושטה להפליא. ויופיה עוד התעצם בזכות תושביה, גברים כנשים, כולם מהודרים בבגדים נקיים ובמשחת עץ סנדל ובענקי פנינים ובפרחים. קטורת בערה בכל מקום, וניחוחות כמו אגורו בישמו את האויר. שפע של מזון הוגש לכוהנים ולבראהמנים, וכמצוות הטקס, אלה גם זכו בתרומות ובפרות לרוב, ואז הם שוררו את מזמורי הודות.
בת המלך, רוקמיני, היתה יפה עד מאד, כולה זכה וצחת שיניים. הרצועה המבורכת נקשרה כבר לפרק ידה, הושמו עליה תכשיטים שונים, ובד משי ארוך לכסות את חלק גופה העליון והתחתון. הכוהנים המלומדים זימרו לה מנתרות מגוננות מן הסאמה ודה, ריג ודה ויג׳ור ודה. ואחר כך זימרו את מזמורי האתהרוה ודה והעלו מנחות לאש כדי לבטל את השפעתן של התלכדויות כוכבים שליליות.
המלך בהישמקה היה רב נסיון וידע כיצד לנהוג בבראהמנים ובכוהני הדת בטקסים מעין אלה. את הבראהמנים הוא כיבד במיוחד והעניק להם זהב וכסף בשפע, גם דגנים מעורבים במולסה, ופרות מקושטות בתכשיטי זהב. דמגהושה, אביו של שישופאלה, ערך גם הוא טקסי פולחן רבים שתכליתם להביא מזל למשפחתו. הוא נודע כדמגהושה בגלל יכולתו האדירה לרסן אזרחים עבריינים. דמה פירושו לרסן, וגהושה פירושו מפורסם; הוא התפרסם איפוא, בשליטתו באזרחים. הוא היה בטוח שבכוחו הצבאי יוכל לגבור על קרישנה, אם יבוא וינסה להפריע לטקס הנישואים. משום כך, אחרי שביצע טקסים מבורכים שונים, הוא אסף את חילות צבאו, צבא המדסרוי, ועם פילים רבים, מעוטרים בענקי זהב, ומרכבות וסוסים מקושטים כמותם, הוא יצא לדרך. אף שלא שכח לחלוטין את הנישואים, נראה היה שדמגהושה עם בנו ומרעיו הולכים לקונדינה בראש ובראשונה כדי להילחם.
משנודע לבהישמקה, המלך המלומד, שדמגהושה ופמליתו הגיעו, הוא יצא מיד את העיר לקבל את פניהם. מחוץ לשער העיר היו גנים רבים, שבהם הוזמנו האורחים להתמקם. על־פי שיטת הנישואים הודית, אבי הכלה אמור לארח את מחנהו הרב של החתן ולשכן אותו במקומות נאים במשך שנים או שלושה ימים, עד גמר טקס החתונה. במחנהו של דמגהושה היו אלפי אדם, ביניהם מלכים שהבולטים מהם היו ג׳ראסנדהה, דנתוקרה, וידורתהה ופונדרקה. היה זה סוד גלוי לכול שרוקמיני נועדה להינשא לקרישנה, אלא שאחיה הבכור, רוקמי, סידר את נישואיה לשישופאלה. הילכו גם שמועות שרוקמיני שלחה שליח לקרישנה. החילים ציפו איפוא, להפרעה מצדו—שיבוא וינסה לחטוף אותה. אף שלא היו נטולי חשש, כולם היו נכונים להילחם בו בעוז ולמנוע כל נסיון חטיפה שכזה. כאשר נודע לשרי בלראמה שקרישנה עזב לקונדינה בלווית בראהמנה בלבד, וששישופאלה נמצא שם עם כל צבאו הרב, הוא חשש מיד שכוונתם לתקוף את קרישנה. ועם צבא כביר של מרכבות, חיל רגלים, סוסים ופילים גם הוא הגיע לקונדינה.
ובינתים, בארמון, ציפתה רוקמיני לבואו של קרישנה. וכאשר לא בא, וגם לא הבראהמנה שנשא את מכתבה, היא נמלאה חרדה וקוננה כבר על מזלה הרע. ״רק לילה אחד נותר עד ליום הנישואים, והבראהמנה, גם שיאמסונדרה, לא שבו. איני מוצאת את הסיבה לכך.״ מתוך תקווה קלושה היא חשבה שאולי קרישנה אינו מרוצה בגלל סיבה כלשהי ודחה את הצעתה, והבראהמנה לא שב, מאכזבה. אולם אף שחשבה על סיבות שונות לעיקוב, היא ציפתה לבואם בכל רגע.
היא חשבה גם שאולי האלים־למחצה כמו ברהמא, שיוה והאלה דורגא אינם מרוצים. נאמר שהאלים נוטים להתרגז כאשר אינם נסגדים כראוי. אינדרה למשל, התרגז על תושבי ורינדאונה כאשר נוכח שאינם סוגדים לו (כיוון שקרישנה הפסיק את האינדרה־יג׳נה), ורצה להעניש אותם. רוקמיני חשבה עתה שכיוון שלא הירבתה לסגוד לשיוה ולברהמא, אפשר שהם כועסים ומנסים להכשיל את תכניתה. ואולי האלה דורגא, אשתו של שיוה, תומכת ועומדת לצדו של בעלה. שיוה ידוע כרודרה, ואשתו ידועה כרודראני. השמות רודראני ורודרה מציינים מי שרגילים להטיל את זולתם לקשיים ולגרום להם למרר בבכי עד סוף ימיהם. רוקמיני חשבה על האלה דורגא כגיריג׳א, בתם של הרי ההימליה. הרי ההימליה הינם קרים וקשים מאד. היא חשבה שכמותם גם האלה דורגא הינה קשת לב וקרה. כך, בחרדתה לראות את קרישנה, רוקמיני, שהיתה בסך הכול ילדה, חשבה אודות אלים־למחצה שונים. הגופיות סגדו לאלה קאתיאיני כדי לזכות בקרישנה כבעל; גם רוקמיני חשבה עתה על האלים־למחצה, לא לצורך ברכות חומריות, אלא בהקשר לקרישנה. אין כל פגם בתפילה לאלים־למחצה למען חסדו של קרישנה, ורוקמיני היתה שקועה כולה במחשבות עליו.
למרות שהרגיעה את עצמה שהזמן לא תם וגווינדה עוד יכול לבוא, היא חשה שהתקוה קלושה. דמעות זלגו מעיניה, וכאשר גברו יותר, היא עצמה את עיניה ביאוש. אולם בעודה שקועה כל כך במחשבות, סימנים מבורכים החלו להופיע בגופה. רעד חלף בעפעפה השמאלי, בזרועותיה ובירכיה. רעד באברי הגוף האלה מציין שדבר טוב עתיד להתרחש.
או אז, מלאה כולה בחרדה, היא ראתה את הבראהמנה השליח. קרישנה, נשמת־העל שבלב כל חי, הבין את חרדתה; ומיהר אז ושלח את הבראהמנה לארמון, לבשר לה על בואו. למראה הבראהמנה, רוקמיני גם הבינה את הרעד המבורך שבגופה, ומיד נמלאה חדווה. בחיוך היא שאלה אם קרישנה כבר הגיע. הבראהמנה השיב שבן שושלת הידו, שרי קרישנה, אכן בא; הוא עוד עודד אותה בהבטחה שקרישנה יחטוף אותה, ויהי מה. שמחה כל כך על בשורתו, רוקמיני חפצה להעניק לבראהמנה את כל שברשותה. אולם כיוון שלא מצאה דבר ראוי למתנה, היא רק השתחוותה. משמעות ההשתחוות לפני אדם מכובד היא שהמשתחווה מכריז בכך על מחויבותו לאותו אדם. במילים אחרות, רוקמיני רמזה שתשאר אסירת תודה לבראהמנה הזה לעד. כל מי שזוכה בחסדה של אלת המזל, כמו אותו בראהמנה, אין ספק שיהיה מבורך תמיד בשפע חומרי.
כאשר נודע למלך בהישמקה שקרישנה ובלראמה הגיעו, הוא הזמין אותם לחזות בטקס הנישואים של בתו. הוא דאג גם לשכן אותם ואת כל חיליהם בבית גינה נאה. כדרך המנהג הודי, הוא הגיש להם גם דבש ובגדים נקיים. הוא לא אירח כך רק את קרישנה, בלראמה, או ג׳ראסנדהה; הוא קיבל את פניהם של מלכים ונסיכים רבים, איש איש בהתאם לכוחו האישי, לגילו ולנכסיו החומריים. סקרנים ותאווים, תושבי קונדינה התקבצו אז סביב קרישנה ובלראמה, ולגמו את נקטר יופים. בעינים דומעות הם חלקו להם את הוקרתם החרישית. בשמחה הם צפו בקרישנה, חושבים אותו לבן זוג מתאים לרוקמיני. בלהיטותם לאחד את השניים, הם נשאו תפילה לאל: ״אלוה יקר, אם ביצענו בחיינו מעשה חסד כלשהו שהצליח לספק אותך, אנא רחם עלינו וקבל את ידה של רוקמיני.״ מסתבר שרוקמיני היתה נסיכה אהובה מאד, והתושבים כולם התפללו למזלה הטוב. בינתיים, לבושה ברוב פאר ומוגנת על־ידי שומרי ראש, יצאה רוקמיני מן הארמון כדי לבקר במקדשה של אמביקא, האלה דורגא.
הסגידה לדמויות האלים במקדשים היתה קיימת מאז ראשית התרבות הודית. ישנה קבוצת אנשים שמתוארת בבהגוד־גיתא כודה־ואדה־רתה; אלה מאמינים רק בטקסי הפולחן הודיים, ולא בסגידה במקדש. כדאי מכל מקום, שאותם סכלים יתנו את דעתם לכך שאף שנישואיהם של קרישנה ורוקמיני נערכו לפני 5,000 שנה, נהגו כבר אז לסגוד במקדשים. בבהגוד־גיתא הריבון אומר, יאנתי דוה־ורתא דואן: ״הסוגדים לאלים־למחצה יגיעו למשכנם של האלים־למחצה.״ רבים סגדו לאלים־למחצה, ורבים סגדו לאלוהים במישרין. הסוגדים לאלים־למחצה סגדו במיוחד לברהמא, לשיוה, לגנשה, לאל השמש, ולאלה דורגא. אפילו משפחות המלוכה סגדו לשיוה ולדורגא; היו גם אלים־למחצה מישניים יותר, שנסגדו על־ידי אנשים סכלים ונחותים. מכל מקום, הבראהמנים והוישנוים סגדו לוישנו, אישיות אלוה העילאי, במישרין. הבהגוד־גיתא מגנה את הסגידה לאלים־למחצה, אולם לא אוסרת אותה; נאמר בה במפורש שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים־למחצה השונים לצורך ברכות חומריות. והנה, אף שרוקמיני בעצמה הינה אלת המזל, היא הלכה עתה למקדשה של האלה דורגא. זאת משום שהסגידה לאלה היתה מסורת משפחתית. בשרימד־בהאגותם מתואר שבשעה שרוקמיני צעדה לעבר מקדשה של דורגא, בתוך לבה היא חשבה רק על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. מכאן שהליכתה לשם לא דמתה לזו של סתם אדם רגיל, שהולך כדי להתחנן לברכה חומרית; קרישנה היה מטרתה היחידה. האמת היא שכל מי שמבקרים במקדשיהם של האלים־למחצה, מטרתם הינה קרישנה, שהרי זה הוא שמיפה את כוחם של האלים להעניק להם ברכות.
רוקמיני פסעה לעבר המקדש שקטה ורצינית. אמה וחברתה פסעו לצדה, אשת בראהמנה צעדה במרכז, ומקיפים אותה, צעדו שומרי ראש מלכותיים. (עד היום נוהגות בהודו כלות לפני נישואיהן ללכת למקדש של אל־למחצה.) התהלוכה פסעה לצלילי כלי נגינה, כגון תופים, קונכיות, ושופרים מסוגים ומגדלים שונים כגון פנוה, תוריה, ובהרי, שיצרו יחדיו צליל מבורך וערב עד מאד. אלפי נשותיהם של בראהמנים מכובדים היו שם, כולן לבושות במלבושים נאים ועדיים תואמים. הן הגישו לרוקמיני זרי פרחים, משחת עץ סנדל, ומלבושים צבעוניים שונים, כדי לסייע לה בסגידתה לשיוה ולדורגא. כמה מהן היו זקנות מאד והיטיבו לזמר את התפילות. ועתה, כשרוקמיני והשאר חוזרים אחריהן, הן הובילו את התפילות לפני דמות האלה.
רוקמיני התפללה לאלה ואמרה, ״דורגא יקרה, הריני משתחווה לפניך, גם לפני ילדיך.״ לדורגא ארבעה ילדים מפורסמים: שתי בנות—אלת המזל, לקשמי, ואלת הלימוד, סרסותי—ושני בנים, גנשה וקארתתיקיה, כולם נחשבים לאלים ואלות למחצה. נהוג לסגוד לאלה עם ילדיה המפורסמים, וגם רוקמיני נהגה כך. מכל מקום, תפילותיה היו שונות. ברגיל מתפללים לאלה עבור עושר חומרי, פרסום, רווח, כוח וכיוצא בזה. אולם רוקמיני חפצה רק בקרישנה כבעל, ומשום כך התפללה שהאלה תתרצה ותברך אותה. כיוון שרצתה את קרישנה בלבד, הרי שסגידתה לאלים־למחצה אינה פסולה. חפצים שונים הוצעו אז לאלה כגון מים, מנורות אש שונות, קטורת, מלבושים, זרי פרחים, ומאכלים שונים מותקנים מגהי, כמו פורים וקצ׳ורים. הוצעו לה גם פירות, קני סוכר, עלי לעיסה ותבלינים. רוקמיני הציעה את כל זה במסירות רבה, על־פי כל הכללים בהנחיית נשות הבראהמנים הזקנות. אחרי הטקס הנשים הגישו לה את שאריות האוכל כפרסאדם, והיא קיבלה את זה בכבוד רב. היא גם השתחוותה לפני הנשים ולפני האלה, ואז, משתם כל טקס הסגידה, היא אחזה ביד אחת מחברותיה ויצאה מן המקדש, בלויית השאר.
הנסיכים והמבקרים שבאו לקונדינה לרגל הנישואים כולם התקהלו עתה מחוץ למקדש, מתאוים לראות את רוקמיני. הנסיכים במיוחד השתוקקו לראות אותה, איש איש מהם חושב לזכות בה לאשה. כאחוזי הלם הם צפו בה אז, חושבים שהבורא ברא אותה במיוחד כדי לבלבל את דעתם של כל הנסיכים אבירי הרוח. גופה היה חטוב להפליא ומתניה צרים. היו לה עינים ירוקות, שפתים ורדרדות, ופנים יפיפיות מעוטרות בשיערה הפזור ובעגילים. לכפות רגליה היא ענדה צמידים משובצים באבני חן. בוהק גופה ויופיה כמו צוירו ביד אמן, שהפליא לחזור על תיאוריהם של המשוררים הגדולים. חזה מתואר כגבוה מעט, ומסתבר מזה שהיתה בסך הכול נערה צעירה, לא יותר מבת שלושה עשרה או ארבע עשרה. יופיה נועד במיוחד למשוך את לבבו של קרישנה. למרות שהנסיכים כולם צפו עתה באיבריה החטובים להפליא, היא לא נמלאה כל גאוה. עיניה נעו באי שקט, וכאשר חייכה בפשטות, כמו ילדה תמה, ניראו שיניה כפרחי לוטוס. היא פסעה באיטיות לביתה, מצפה שקרישנה יחטוף אותה בכל רגע. רגליה נעו כמו ברבור במלוא הדרו, ואצעדותיה צלצלו רכות.
כפי שהזכרנו כבר, כל הנסיכים הגיבורים שנאספו שם נירעשו כל כך מיופיה של רוקמיני, עד שכמעט איבדו את הכרתם. מלאי תאוה, הם השתוקקו, ללא תקווה, לזכות בידה, משווים את יופים שלהם לשלה. שרימתי רוקמיני מכל מקום, לא התעניינה באיש מהם; בלבה היא רק ציפתה שקרישנה יבוא וישא אותה משם. בשעה שסידרה את התכשיטים שעל אצבע ידה השמאלית, היא הביטה במקרה אל הנסיכים, ופתאום הבחינה בקרישנה ביניהם. אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, היא תמיד חשבה עליו; ומשום כך לא התקשתה לזהות אותו בין קהל המלכים. קרישנה, מתעלם מאלה, ניצל את ההזדמנות והרים אז את רוקמיני על מרכבתו, שעל דיגלה התנוססה דמותו של גרודה. הוא התקדם לאט וללא פחד, חוטף אותה כמו אריה שחוטף צבי מלהקת תנים. ובינתים גם בלראמה הופיע בזירה, בלווית צבא חילי שושלת הידו.
ג׳ראסנדהה, שהובס כבר פעמים רבות בידי קרישנה, החל לשאוג: ״כיצד זה קורה? קרישנה חוטף את רוקמיני מאיתנו ללא כל התנגדות! מה ערך היותנו לוחמים וקשתים עזים? הי נסיכים, ראו! מעשה זה מכפיש את שמנו. כאילו חטף התן את שללו של האריה.״