נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה חזר לוְרּינְדָאוַנַה בלי קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה. רק רועי הבקר והילדים שבו עמו. אין ספק שהיה זה מראה מעציב עד מאד עבור הגופִּיות, אמא יַשׂודָא, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ושאר תושבי הכפר. דבקים רבים ניסו להסביר את העדרותו של קְרּישְׁנַּה מוְרּינְדָאוַנַה. כי לדעתם של מומחים, קְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה המקורי, אינו עוזב את וְרּינְדָאוַנַה, ולו בצעד, לעולם. הוא נשאר שם תמיד. אלה מסבירים שקְרּישְׁנַּה לא נעדר למעשה מוְרּינְדָאוַנַה; הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה כפי שהבטיח.
כאשר קְרּישְׁנַּה עזב למַתְהוּרָא על מרכבתו של אַקְרֻוּרַה, הגופִּיות ניסו לחסום את דרכו. קְרּישְׁנַּה הבטיח להן אז שישוב מיד אחרי שיסיים את עיסוקיו, גם ביקש שלא יצטערו כל כך, ובזכות מילותיו, הן כבשו את יגונן ונרגעו. מכל מקום, כאשר לא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה, נראה היה כאילו רימה אותן או שלא יכול היה לעמוד בהבטחתו. אלא שלדעתם של הדבקים הבקיאים, קְרּישְׁנַּה לא רימה, גם לא הפר את הבטחתו. הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה בזהותו האמיתית, ונשאר בהתרחבות הבְּהַוַה שלו עם הגופִּיות ואמא יַשׂודָא. קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה לא נישארו במַתְהוּרָא בדמותם האמיתית, אלא בהתרחבותם כוָאסוּדֵוַה וסַנְקַרְשַׁנַּה. קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה האמיתיים נמצאים בוְרּינְדָאוַנַה בהתרחבות הבְּהַוַה שלהם, בעוד שבמַתְהוּרָא הם מופיעים בהתרחבויות פְּרַבְּהַוַה ווַיְבְּהַוַה. זו דעתם של דבקים מתקדמים בתודעת קְרּישְׁנַּה. מכל מקום, לפני שובו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה לוְרּינְדָאוַנַה, התנהלה שיחה בינו לבין קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה לגבי אפשרות של פרידה, והם כולם הסכימו שזה בלתי נימנע.
וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי היו הוריהם האמיתיים של קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, ועתה, אחרי מותו של קַמְּסַה, הם רצו שישארו איתם. כל עוד הלה חי, נשארו השניים בוְרּינְדָאוַנַה, תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה. אולם עתה רק טבעי שהוריהם רצו שישארו עמם, במיוחד לצורך עריכת טקסי ההיטהרות, או טקס החוט הקדוש. הם רצו גם להעניק להם השכלה נאותה, כחובתו של כל אב. שיקול נוסף היה שידידיו של קַמְּסַה מחוץ לעיר כולם תיכננו עתה לתקוף את מַתְהוּרָא. זו היתה סיבה נוספת להישארותו של קְרּישְׁנַּה שם. הוא לא רצה שתושבי וְרּינְדָאוַנַה יוטרדו מאויבים כגון דַנְתַוַקְרַה וגַ׳רָאסַנְדְהַה. כי אם היה שב לוְרּינְדָאוַנַה, אלה היו מתקיפים גם את וְרּינְדָאוַנַה ומפריעים את שלוותה. קְרּישְׁנַּה החליט איפוא, להישאר במַתְהוּרָא, ונַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה שב לוְרּינְדָאוַנַה. תושבי וְרּינְדָאוַנַה חשו אמנם געגועים אל קְרּישְׁנַּה, אלא שקְרּישְׁנַּה היה איתם תמיד בלִילָא שלו, או בעלילותיו, וכך למעשה, היו שרויים באקסטזה מתמדת.
מאז שקְרּישְׁנַּה עזב למַתְהוּרָא, תושבי וְרּינְדָאוַנַה, ובמיוחד אמא יַשׂודָא, נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, הגופִּיות וילדי הרועים, כולם לא חדלו מלהגות בו. הם חשבו: ״קְרּישְׁנַּה נהג לשחק כך. כך נשף בחלילו. כך התבדח איתנו וחיבק אותנו.״ זה נקרא לִילָא־סְמַרַנַּה. זהו התהליך המומלץ ביותר על־ידי דבקים מתקדמים להתרועעות עם האל; אפילו שְׂרִי צַ׳יְתַנְיַה התרועע כך עם קְרּישְׁנַּה במשך שהותו בפּוּרִי. אותם דבקים שמצויים בשלב הנשגב ביותר של שירות מסור, חיים עם קְרּישְׁנַּה תמיד, דרך זכירת עלילותיו. שְׂרִי וישְׂוַנָאתְהַה צַ׳קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה העניק לנו ספרות נשגבת בשם קְרּישְׁנַּה־בּהָאוַנָאמְרּיתַה כולה מלאה בעלילותיו של קְרּישְׁנַּה. ועל־ידי קריאת ספרים שכאלה משתקעת המחשבה כליל בקְרּישְׁנַּה. כל ספר שמספר את עלילותיו של קְרּישְׁנַּה, כמו הספר הזה, ״סיפורי קְרּישְׁנַּה״, או הספר ״צַ׳יְתַנְיַה־צַ׳ריתָאמְרּיתַה״, מהווה נחמה לאותם דבקים שחשים געגועים אל קְרּישְׁנַּה.
והנה כיצד ניתן להסביר את העובדה שקְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה לא שבו לוְרּינְדָאוַנַה: הם לא הפרו את הבטחתם לשוב, הם גם לא נעדרו, אולם נוכחותם היתה נחוצה במַתְהוּרָא.
ובינתיים בא לבקר את קְרּישְׁנַּה אוּדְדְהַוַה, בן דודו מדְוָארַקָא. הוא היה בן אחיו של וַסוּדֵוַה וכמעט בן גילו של קְרּישְׁנַּה. גם בהופעתו נראה דומה מאד לקְרּישְׁנַּה. אחרי שחזר מתקופת לימודיו, קְרּישְׁנַּה שמח מאד לראות את חברו הטוב מכול. הוא רצה לשלוח אותו לוְרּינְדָאוַנַה עם מסר ממנו, כדי להקל על געגועיהם העזים של תושבי הכפר.
בבְּהַגַוַד־גִיתָא נאמר, יֵא יַתְהָא מָאםּ פְַּרפַּדְיַנְתֵא: קְרּישְׁנַּה נענה תמיד. הוא נענה לדבק כמידת התקדמותו בשירות מסור. הגופִּיות הגו בקְרּישְׁנַּה בגעגועיהן עשרים וארבע שעות ביממה. גם קְרּישְׁנַּה הגה תמיד בגופִּיות, באמא יַשׂודָא, בנַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ובתושבי וְרּינְדָאוַנַה, אף שלכאורה נמצא הרחק מהם. הוא הבין את יגונם הנשגב ובחר לשלוח את אוּדְדְהַוַה עם מסר נחמה.
אוּדְדְהַוַה מתואר כנעלה מכל בני הוְרּישְׁנִּי; שווה כמעט לקְרּישְׁנַּה. הוא היה חבר יקר לאל, ומשום שהיה תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, המורה וכוהן הדת של כוכבי עדן, הרי שהיה גם חכם מאד וחד החלטה. הוא היה איפוא, רב כישורים ושכל, וקְרּישְׁנַּה, ידידו האוהב, רצה שילך לוְרּינְדָאוַנַה ללמוד את רוח המסירות האקסטתית של תושביה. מכאן שגם המשכיל ביותר מבחינה חומרית, ואפילו תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, יכול עוד ללמוד מן הגופִּיות ותושבי וְרּינְדָאוַנַה מהי דרגת האהבה העליונה לקְרּישְׁנַּה. השליחות לוְרּינְדָאוַנַה עם מסר נחמה, היתה למעשה ביטוי לחסד מיוחד של קְרּישְׁנַּה לאוּדְדְהַוַה.
קְרּישְׁנַּה נקרא הַרי, כלומר מי שמפיג את כל מצוקותיהן של הנשמות המסורות. שְׂרִי צַ׳יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ קבע ששום סגידה אינה נעלה מזו של הגופִּיות. קְרּישְׁנַּה חרד ליגונן של הגופִּיות, ומשום כך שוחח עם אוּדְדְהַוַה וביקש ממנו באדיבות ללכת לוְרּינְדָאוַנַה. הוא הושיט לו ידו ואמר, ״ידידי אציל הנפש, לך מיד לוְרּינְדָאוַנַה ונסה נא לנחם את אבי ואמי, נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ויַשׂודָאדֵוִי. נסה לנחם גם את הגופִּיות. מרוב צער, הן כמו מתייסרות במחלה קשה. לך ומסור להן את דברי. אפשר שזה יקל כלשהו על מצבן. הגופִּיות חושבות עלי תמיד. הן הקדישו לי את גופן, את תשוקתן, את חייהן ואת נשמתן. כמו הגופִּיות, כל מי שהקריב עבורי חברה, ידידות, אהבה ונוחות אישית—אני דואג תמיד לשלומו. חובתי לגונן על דבקים נעלים שכאלה. הגופִּיות הינן יקרות לי מכול. אפילו לרגע אינן חודלות מלהגות בי; הן כמעט מתות מחרדה מרוב געגועים אלי, ורק התקווה לשובי הקרוב שומרת אותן בחיים.״
לבקשתו של קְרּישְׁנַּה, אוּדְדְהַוַה מיהר אז ויצא על מרכבתו עם מסר לגוקוּלַה. הוא הגיע לוְרּינְדָאוַנַה עם שקיעה—הפרות שבו בדיוק מן המרעה. אוּדְדְהַוַה ומרכבתו כוסו באבק טלפיהן. הוא ראה את השוורים רודפים אחרי פרות כדי להזדווג; והיו פרות כבדות עטינים שרצו אחרי העגלים כדי להשקות אותם חלב. אדמת וְרּינְדָאוַנַה כולה מלאה בפרות לבנות ובעגליהן. הפרות התרוצצו בכל גוקוּלַה וצלילי חליבה נשמעו. בתי המגורים קושטו לצורך סגידה לאל השמש ולאל האש. הם הותקנו גם לקבלת פניהם של אורחים, פרות, בְּרָאהְמַנּים ואלים־למחצה. הבתים הוארו במנורות, וקטורת ריחנית הוסיפה טוהר וקדושה. היו גם זרי פרחים לרוב וציפורים חגות וצליל זימזום הדבורים. ובאגמים רבו פרחי הלוטוס, והיו גם ברוזים וברבורים לרוב.
אוּדְדְהַוַה נכנס אז לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה, והתקבל שם כנציגו של וָאסוּדֵוַה. נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה הציע לו מושב והתיישב לידו. הוא שאל אודות מסר מקְרּישְׁנַּה, מבַּלַרָאמַה ומשאר בני המשפחה במַתְהוּרָא. הוא הבין שאוּדְדְהַוַה הינו קרוב מאד לקְרּישְׁנַּה, ובודאי הביא עמו מסר חיובי. ״אוּדְדְהַוַה יקירי, כיצד נהנה ידידי וַסוּדֵוַה מחייו? משוחרר מכלאו של קַמְּסַה, הוא שוהה עכשיו עם ידידיו ועם ילדיו, קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה; הוא בודאי שמח מאד. ספר לי מה שלומו. אנחנו גם שמחים מאד שקַמְּסַה החוטא הגדול כבר מת. תמיד היה מלא איבה כלפי משפחת היַדוּ, גם כלפי ידידיו וקרוביו. מעשיו הנפשעים גרמו עתה למותו, ולמות כל אחיו.״
״אמור נא, האם קְרּישְׁנַּה זוכר את אביו ואמו ואת ידידיו וחבריו מוְרּינְדָאוַנַה? האם הוא מרבה להיזכר בפרותיו, בגופִּיות שלו, בגבעת גווַרְדְהַנַה שלו, ובשדות המרעה שלו? או שמא כבר שכח את כל אלה? האם ישנו סיכוי שיחזור אל קרוביו וידידיו, ושוב נזכה לראות את פניו היפות עם אפו החטוב ועיניו דמויות הלוטוס? אנו זוכרים כיצד הציל אותנו משריפת יער, גם כיצד הציל אותנו מן הנחש הגדול קָאלייַה במי היַמוּנָא. חובנו לו עצום—הוא הציל אותנו מזדים וגונן עלינו מסכנות רבות. אוּדְדְהַוַה יקירי, בשעה שאנו מעלים לנגד עינינו את פניו ואת עיניו היפיפיות ונזכרים במעשיו בוְרּינְדָאוַנַה, מוצפים ברגשות, פעילותנו משתתקת כליל, ואנו רק הוגים בו—כיצד נהג לחייך ולהביט אלינו. בטיולינו לגדות היַמוּנָא, או לאגמים אחרים בוְרּינְדָאוַנַה, או לגבעת גווַרְדְהַנַה ולשדות המרעה, אנו מוצאים עדיין את טביעות עקבותיו באדמה. הוא הרבה כל כך לבקר בכל המקומות הללו, ואנו נזכרים כיצד השתעשע בהם. כאשר דמותו נגלית כך במֵחְשָבנו, זו כובשת אז את מחשבותינו כליל.״
״אנו סבורים שקְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה הינם אלים־למחצה ראשיים מעדן שבאו לבצע משימה מיוחדת עלי אדמות. גם גַרְגַמוּני ניבא את זה כאשר ערך לקְרּישְׁנַּה הורוסקופ. אם קְרּישְׁנַּה אינו אישיות מיוחדת, כיצד הצליח להרוג את קַמְּסַה, שהיה חזק כמו 10,000 פילים? היו שם מתאבקים נוספים אדירי כוח, וגם הפיל הענק, קוּוַלְיָאפִּידַּה. וקְרּישְׁנַּה הרג את כל החיות והזדים הללו, כמו שאריה ממית חיה סתמית. כמה מופלא כיצד תפס בידו את הקשת הגדולה, שהותקנה משלושה עצי תמר מחוברים יחדיו, ושבר אותה כהרף עין. מפליא כיצד נשא את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו האחת במשך שבעה ימים. הוא הרג זדים כמו פְּרַלַמְבָּאסוּרַה, דְהֵנוּקָאסוּרַה, אַרישְׁטָאסוּרַה, תְרּינָּאוַרְתַה ובַּקָאסוּרַה—כולם רבי עוצמה והפילו אימתם אפילו על אלים מעדן, אולם קְרּישְׁנַּה המית אותם כלאחר יד.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה התרגש כל כך מסיפור המעשים המופלאים של קְרּישְׁנַּה, עד כי מילותיו נעתקו, ולא יכל עוד להמשיך ולספר. אמא יַשׂודָא ישבה לצדו והאזינה לדבריו מבלי להוציא הגה. היא רק בכתה ללא הפסק וחלב ניגר משדיה. אוּדְדְהַוַה, נרעש ממצבם, מעוצמת הגותם בקְרּישְׁנַּה, אישיות אלוה העילאי, ומאהבתם העזה אליו, החל אז לדבר: ״אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה, אתם הינכם הנעלים באנשים; כי איש מלבדכם אינו מסוגל להגות מתוך אקסטזה נשגבת שכזו.״
קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה שניהם הינם אישיות אלוה המקורי, ממנו נובע עולם התופעות. הם הראשיים מבין האישויות כולן. שניהם הינם סיבתה הראשונית של הבריאה החומרית. התגלויות הפּוּרוּשַׁה, שפועלים תחתם, הם מי שמפעילים את הטבע החומרי. יצוג חלקי שלהם נכנס ללבה של כל ישות חיה. הם גם מקור כל ידע ושיכחה. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבְּהַגַוַד־גִיתָא: ״אני נמצא בלבו של כל אחד וגורם לו לזכור וגם לשכוח. אני מחבר הוֵדָאנְתַה המקורי, ואני גם יודע הוֵדות האמיתי.״ מי שבשעת מותו ממקד את מֵחְשָבו המטוהר בקְרּישְׁנַּה, ולוּ גם לרגע, הינו זכאי לנטוש את הגוף החומרי ולהופיע בגופו הרוחני, המקורי, אשר זוהר כמו השמש במלוא זריחתה. מי שפורש כך מן החיים, נכנס מיד לממלכה הרוחנית, וַיְקוּנְּטְהַה. זוהי תוצאתו של תירגול תודעת קְרּישְׁנַּה.
אם נתרגל תודעת קְרּישְׁנַּה בגופנו הנוכחי, בשעה שבריאותנו ומצבנו הנפשי תקינים, סביר מאד שפשוט על־ידי זימרת המַהָא־מַנְתְרַה הקדושה הַרֵא קְרּישְׁנַּה נוכל למקד את מֵחְשָבנו בקְרּישְׁנַּה בשעת המוות. או אז יהפכו חיינו למוצלחים. לעומת זאת, מי שמֵחְשָבו שקוע תמיד בפעילות חומרית, נהנתנית—רק טבעי שגם בשעת המוות יהגה בזה. ואז יאלץ לשוב ולהיכנס לגוף חומרי מותנה, ולסבול משלוש מצוקות הקיום החומרי. מכל מקום, תושבי וְרּינְדָאוַנַה, ובמיוחד נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה, אמא יַשׂודָא והגופִּיות, היו שקועים בתודעת קְרּישְׁנַּה תמיד, ואם ננקוט על־פי דוגמתם, ולוּ גם במידה מזערית, אין ספק שחיינו יהפכו למוצלחים, ונזכה להיכנס לממלכה הרוחנית.
״יַשׂודָא ונַנְדַה יקרים,״ אוּדְדְהַוַה המשיך, ״מֵחְשָבכם ממוקד כולו בדמותו הנשגבת של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, שהינו מקור הבְּרַהְמַן הבלתי אישי. זוהר הבְּרַהְמַן הינו בסך הכול ההילה שמופצת מגופו של נָארָאיַנַּה. ומאחר ששניכם שקועים תמיד במחשבות אקסטתיות אודות קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, מה עוד נותר לכם לעשות? הבאתי עמי מסר מקְרּישְׁנַּה, ובמסר נאמר שישוב במהרה לוְרּינְדָאוַנַה לשמח את שניכם בנוכחותו. קְרּישְׁנַּה הבטיח שישוב לוְרּינְדָאוַנַה אחרי שיסיים את עיסוקיו במַתְהוּרָא. ואין ספק שיקיים את הבטחתו. משום כך שניכם, ברוכי המזל מכול, אל נא תתעצבו כל כך על העדרו.״
״כבר עתה אתם חווים את נוכחותו עשרים וארבע שעות ביממה. ואף־על־פי־כן הוא יבוא במהרה לראות אותכם. למעשה, הוא נוכח בכול ומצוי בלב כול, ממש כמו שאש מצויה בעץ. מאחר שהוא הינו נשמת־העל, איש אינו אויבו, גם איש אינו ידידו. אף לא אחד שווה לו, גם לא נחות או נעלה ממנו. למעשה, אין לו אב, אין לו אם, גם לא אחים וקרובים. הוא אינו זקוק לחברה, ידידות ואהבה. גופו אינו חומרי; הוא לא מופיע או נולד כמו בן אדם רגיל. הוא אינו מתגלגל במיני חיים גבוהים או נחותים, כמו ישות חיים רגילה, שנאלצת לקבל את גופה על־פי מעשיה בעבר. הוא מופיע באמצעות אונו הפנימי כדי לגונן על הדבקים. הוא אינו נתון למידות הטבע לעולם, אף שבשעה שהוא מופיע בעולם החומרי, נראה שמעשיו, כמו כל ישות חיים אחרת, מושפעים מן המידות. למעשה, הוא הינו מי שאחראי לתהליכי הבריאה החומרית. הוא בורא את עולם התופעות, מקיים אותו וגם מכחיד. טועה מי שחושב את קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה לבני אנוש רגילים; כמוהו כאדם אחוז סחרחורת שרואה את העולם כולו נע סביבו. אישיות אלוה אינו בנו של איש; למעשה, הוא האב של כל אחד, האם, והשליט העליון. אין בזה ספק. כל אשר נחווה, כל הקיים, גם כל אשר אינו קיים, וכל אשר יהיה קיים בעתיד, מן הקטן ביותר עד לגדול—דבר אינו נפרד מאישיות אלוה העילאי. הכול מצוי בו, אולם הוא עצמו נבדל מהכול.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ואוּדְדְהַוַה העבירו כך את כל הלילה בשיחה אודות קְרּישְׁנַּה. עם בוקר, החלו הגופִּיות בטקס האָארָאתְריקַה. הן הדליקו מנורות והתיזו חמאה מעורבת ביוגורט. אחרי שסיימו את המַנְגַלַה־אָארָאתְריקַה, הן החלו לחבוץ את היוגורט לחמאה. והמנורות שהשתקפו בתכשיטיהן הפכו אפילו זוהרות עוד יותר. מוט החביצה, זרועותיהן, עגליהן, צמידיהן ושדיהן—הכל זע, ואבקת הקוּנְקוּמַה שיוותה לפניהן גוון אדמדם, כמו השמש בזריחתה. הן חבצו ושוררו על תהילותיו של קְרּישְׁנַּה; שני הצלילים השתלבו יחדיו והגיעו למרום וטיהרו את היקום כולו. אחרי זריחת השמש, באו הגופִּיות, כמנהגן, להשתחוות לפני נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה ויַשׂודָא. אולם כאשר ראו את מרכבת הזהב של אוּדְדְהַוַה בפתח ביתם, הן השתאו וחקרו זו את זו: איזו מרכבה זו, ולמי היא שייכת? היו שחשבו שאַקְרֻוּרַה, שלקח מהן את קְרּישְׁנַּה, שב עתה. הן לא העריכו את אַקְרֻוּרַה ביותר; בגלל שירותו לקַמְּסַה, הוא לקח את קְרּישְׁנַּה למַתְהוּרָא. הגופִּיות סברו שמן הסתם הוא בא עתה לעולל שוב משהו אכזרי. אולם הן גם חשבו, ״ללא קְרּישְׁנַּה, אדוננו העליון, אנחנו כמו גופות מתות עתה. מה עוד אפשר לעולל לגופות מתות שכאלה?״ ובינתיים אוּדְדְהַוַה סיים את טקסי ההיטהרות, התפילות והזימרה, ויצא אליהן.
