אישיות אלוה העילאי, הורג הזד מדהו, נענה לדרישתם התקיפה של מתאבקיו של קמסה והתייצב לפני צ׳אנורה, ואילו בלראמה, בנה של רוהיני, פנה להילחם נגד מושטיקה. קרישנה וצ׳אנורה לפתו איש את יריבו בידיו וברגליו, וכמותם גם בלראמה ומושטיקה, והחלו לדחוף זה את זה, מייחלים לנצחון. הם הצמידו כף יד לכף יד, שוק לשוק, ראש לראש, וחזה לחזה, וחבטו והלמו זה בזה, ועתה גם משכו זה את זה ממקום למקום. אחד תפס את השני והשליכו לארץ, והשני הסתער אז מאחור או מלפנים וניסה ללפות את יריבו ולגבור עליו. הקרב התעצם עם כל צעד. היו שם הרמות, גרירות ודחיפות, ושוב נשתלבו הידים והרגלים יחדיו. אמנות ההיאבקות הוצגה שם בשלמותה, כשכל אחד מנסה בכל כוחו לגבור על יריבו.
רק הצופים בתחרות היו בלתי מרוצים; הכוחות לא ניראו להם שווים. קרישנה ובלראמה היו לדעתם רק נערים, בעוד שצ׳אנורה ומושטיקה הינם ענקים וחזקים כמו סלע. מלאי חמלה ואהדה, רבים מן הצופים החלו לשוחח: ״ידידים, סכנה נשקפת פה.״ היה מי שאמר, ״תחרות בלתי הוגנת שכזו מתנהלת ממש לנגד עיניו של המלך.״ הם לא מצאו עוד הנאה בתחרות; כיצד יכלו לעודד מלחמה בין חזק לחלש? ״מושטיקה וצ׳אנורה הינם חזקים כמו ברק או כמו הר גדול, ואילו קרישנה ובלראמה הינם צעירים ורכים בשנים. עקרון הצדק נטש כבר מזמן את האסיפה הזאת. מי שמודעים לעקרונות תרבות וצדק, לא ישארו לצפות בתחרות בלתי הוגנת שכזו. אין ספק שמשתתפי התחרות אינם נאורים במיוחד; וגם אם ידברו וגם אם ישתקו, יאלצו לסבול מן התגובות לפשעיהם.״ אחד מן הצופים אמר, ״ראו את פניו של קרישנה. בגלל מאמץ הקרב, אגלי זיעה מבצבצים עליהן ומשווים להן מראה של פרח לוטוס מעוטר בטיפות מים. וראו כיצד הפכו פניו של בלראמה יפיפיים במיוחד; בגלל המאבק המאומץ עם מושטיקה, סומק אדמדם נראה עתה על פניו הלבנות.״
גם הנשים שבקהל שוחחו ביניהן, ״ידידות, דמו בנפשכן את מזלה של אדמת ורינדאונה; אישיות אלוה מצוי בה תמיד, מקושט בזרי פרחים ורועה את הפרות עם אחיו בלראמה. חבריו ילדי הרועים מתלווים אליו תמיד, והוא מנגן בחלילו הנשגב. מה רב גם מזלם של תושבי ורינדאונה; אלה חוזים תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה ובלראמה—מושא סגידתם של אלים־למחצה גדולים כמו ברהמא, שיוה ואלת המזל. ונערות ורג׳בהומי—לא ניתן אפילו לאמוד את מעשיהן הצדיקים, בזכותם הן מבלות בחברתו של אישיות אלוה ומביטות ביפי תארו, שאין דומה או שווה לו. דבר לא ידמה ליפי גופו של קרישנה או לבוהקו; אין נפלא ממנו גם אין שווה לו. קרישנה ובלראמה הינם מאגר המעלות כולן—כלומר, שיפעה, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות. הגופיות זוכות ברוב מזלן לראות את קרישנה ולחשוב אודותיו עשרים וארבע שעות ביממה—בשעת חליבה, בזמן ניפוי השעורה או בעת חביצת החמאה בבוקר. גם בזמן ניקוי הבית ושטיפת הרצפות, נתונות מחשבותיהן לקרישנה. ״
הגופיות מציגות דוגמה מושלמת כיצד להישאר מודע לקרישנה גם בשעה שמעורבים בעיסוקים ארציים. ומי שהוגה בקרישנה תמיד, אינו מושפע מהטומאה שבמעורבות שכזו. מכאן שהגופיות שרויות בטראנס, או בסמאדהי, מושלם; הן השיגו שלמות עליונה בכוחות הנסתר. הבהגוד־גיתא מאששת שמי שהוגה בקרישנה תמיד, הינו הנעלה מכל סוגי היוגים. ״ידידותי היקרות,״ אמרה אשה אחת לרעותיה, ״אין ספק שהגופיות בצעו את הנעלים שבכל מעשי הצדקה והחסד. כי אלמלא כן, כיצד זכו לראות את קרישנה בוקר וערב—לפני לכתו למרעה עם הפרות וחבריו, ועם שובו עם ערב? לא פעם גם זכו לראות אותו מנגן בחלילו או שולח אליהן חיוך זוהר.״
קרישנה, שהינו נשמת־העל שבכל ישות חיה, הבין את חרדתן של הנשים לשלומו, והחליט לשים כבר קץ לקרב, ולהרוג את המתאבקים. גם הוריהם של קרישנה ובלראמה, כלומר ננדה מהאראג׳ה, ישודא, וסודוה ודוקי, חרדו מאד, כי לא הבינו את כוחם הבלתי מוגבל של ילדיהם. בלראמה נלחם עם המתאבק מושטיקה, וקרישנה, אישיות אלוה, נלחם עם צ׳אנורה. עתה, כמו מתאכזר לצ׳אנורה, קרישנה הלם בו שלוש פעמים באגרופו, ולתדהמת הצופים, היטלטל המתאבק הענק, ונהדף. צ׳אנורה ניסה אז בפעם האחרונה לתקוף, והסתער על קרישנה, כמו נץ שעט על טרפו. הוא שילב את שתי ידיו והחל להלום בחזהו של קרישנה, אולם האל נשאר בלתי מוטרד, ממש כמו פיל שחובטים עליו עם זר פרחים. קרישנה מיהר אז ותפס את שתי ידיו של צ׳אנורה והחל לנופף אותו סביב, ובמהלך התנועה הסיבובית, הלה איבד את חייו. קרישנה השליך אותו לאדמה, והוא צנח, כמו דגלו של אינדרה, ותכשיטיו ועדיו כולם התפזרו לכל עבר.
גם מושטיקה היכה את בלראמה, ובלראמה השיב לו במכה אחת אפיים. אחוז כולו בחיל ורעדה, פיו נוטף דם וקיא, מושטיקה נפח אז את נשמתו ונפל, כמו עץ שנכרת בסופה. אחרי מותם של השניים, הסתער המתאבק קוטה, אולם בלראמה תפס אותו מיד בידו השמאלית והרג אותו כלאחר יד. המתאבק שלה התפרץ, וקרישנה בעט בו וניפץ את ראשו. עכשיו הסתער המתאבק תושלה, אלא שגם זה נהרג מיד באותו אופן. כך המיתו קרישנה ובלראמה את כל המתאבקים הגדולים, ושאר המתאבקים נסו על נפשם מן הזירה. ילדי הרועים רצו אז ברוב שמחה לברך את חבריהם, קרישנה ובלראמה, ובשעה ששוחחו אודות הניצחון הגדול, הלמו גם התופים, ופעמוני הקרסול של קרישנה ובלראמה צילצלו.
קהל הצופים כולם מחאו כפיהם בהתרגשות, ושמחתם היתה ללא גבול. הבראהמנים, משולהבים, נשאו דברי הלל. רק קמסה נעצב; הוא לא מחא כפיו, גם לא בירך את קרישנה. נרגז על הלמות התופים, שבישרה את נצחונו של קרישנה, ומצטער על מותם של המתאבקים ומנוסת השאר, הוא הורה מיד להפסיק את התיפוף. הוא גם אמר למרעיו: ״אני מצווה כי תסלקו מיד את שני בניו של וסודוה מחוץ למתהורא. את ילדי הרועים שבאו איתם תשדדו ותבזזו מרכושם. ננדה מהאראג׳ה נהג ברמאות, ומשום כך איסרו אותו והירגו אותו מיד. וגם וסודוה הנוכל צריך למות. הירגו גם את אבי, אוגרסנה, שתומך תמיד באויבי, נגד רצוני.״
דבריו של קמסה הציתו את חמתו של קרישנה, וכהרף עין הוא קפץ מעבר לשומריו הגבוהים של המלך. קמסה היה מוכן למתקפתו של קרישנה; כבר מראשית ידע שהוא יהיה סיבת מותו. הוא שלף בן רגע את חרבו ואחז במגינו, והיה מוכן להשיב מלחמה. אף שנופף בחרבו לכל עבר, אישיות אלוה רב האון, תפס אותו בכוח. האל, מקלטה של הבריאה כולה, שמטבור הלוטוס שלו זו מתחוללת, הפיל אז את כתרו של קמסה מראשו ומשך את שיערו הארוך בידו. הוא גרר את קמסה ממושבו אל זירת ההיאבקות והשליך אותו לארץ. או אז הוא התיישב על חזהו ברגליים פסוקות והחל להלום בו עוד ועוד; עד שהלה נפח את נשמתו, פשוט ממהלומות אגרופיו.
עתה, כדי להבטיח להוריו שאכן הוא מת, קרישנה גרר את קמסה, ממש כמו אריה שגורר פיל שהמית. קול שאגה אדיר עלה אז מכל עבר; חלקו היה תרועות שמחה, וחלקו זעקות ובכי. מן היום שנודע לקמסה שיומת בידי בנה השמיני של דוקי, הוא לא פסק מלהגות בקרישנה. הוא הגה בו עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעה שאכל, גם בשעה שהלך, ואפילו כאשר נשם. רק טבעי איפוא, שזכה בגאולה. בבהגוד־גיתא נאמר, סדא תד־בהאוה־בהאויתה: גופו הבא של האדם נקבע לו על־פי המחשבות שחשב בחייו. קמסה הגה בקרישנה אוחז בגלגל, כלומר בנאראינה שאוחז בגלגל, בקונכיה, בפרח לוטוס ובאלה.
על־פי דעתם של בני סמכא, קמסה זכה אחרי מותו בסארופיה־מוקתי, או בדמות זהה לזו של נאראינה (וישנו). בכוכבי הויקונטהה התושבים כולם ניחנים במראה גופו של נאראינה. קמסה הפך אחרי מותו לבן חורין והתעלה לויקונטהלוקה. אירוע זה מלמד שאפילו מי שחושב אודות האל מתוך איבה, זוכה בגאולה ומגיע לכוכבי הויקונטהה. קל וחומר איפוא, הדבקים הטהורים שהוגים באל באופן חיובי. האויבים שקרישנה הורג, זוכים בגאולה ומגיעים לרוב לברהמג׳יותי הבלתי אישי. מאחר שאישיות אלוה הינו כולו טוב, הרי שכל מי שהוגה בו, בין אם כאויב ובין אם כידיד, זוכה בגאולה. אלא שגאולתם של הדבקים שונה מזו של האויבים. אויביו זוכים בדרך כלל בגאולת הסאיוג׳יה, ולעיתים גם בגאולת הסארופיה.
היו לקמסה שמונה אחים, ובראשם קנקה, כולם צעירים ממנו. וכאשר הבינו שאחיהם הבכור נהרג, אלה הסתערו יחדיו על קרישנה, מלאי חימה, מנסים להרוג אותו. קמסה ואחיו היו כולם דודיו של קרישנה; הם היו אחיה של אמו, דוקי. קרישנה, כשהרג את קמסה, המית איפוא דוד, דבר שנוגד את הכללים הודיים. קרישנה אינו תלוי אמנם בכללים הודיים, אולם רק בלית ברירה הוא עובר עליהם. איש מלבד קרישנה לא יכול היה להרוג את קמסה; קרישנה נאלץ איפוא, להמית אותו בעצמו. אולם באשר לשמונת אחיו, בלראמה טיפל בזה. אמו, רוהיני היתה אמנם אשתו של וסודוה, אולם לא היתה אחות של קמסה, ומשום כך יכול היה לקחת על עצמו את המלאכה. הוא תפס בנשק הראשון שהזדמן לו (קרוב לודאי חת הפיל שנשא), והמית את האחים בזה אחר זה, כמו אריה שהורג להקת צבאים. קרישנה ובלראמה איששו במעשם את דברי הכתובים שהאל מתגלה כדי לגונן על הצדיקים ולכלות את הרשעים, אשר עוינים תמיד את האלים־למחצה.
אלים למחצה מכוכבים עליונים החלו להמטיר פרחים, כאות ברכה לקרישנה ולבלראמה. היו ביניהם גם שיוה וברהמא הדגולים וכולם הריעו בשמחה, עולצים על מותו של קמסה. התופים הלמו, פרחים נשרו מעדן, ונשות האלים חוללו בהתרגשות.
רק נשותיהם של קמסה ושמונת אחיו קוננו והיכו על מצחן והזילו דמעות רבות על מותם הפתאומי של בעליהן. מתייפחות מרה ומחבקות את גופותיהם, הן פנו בבכי אל המתים: ״בעלינו היקרים, כה רחומים הייתם ומגוננים על התלויים בכם. עתה, עם מותכם, גם אנחנו כמו מתות, ואיתנו בתיכם וילדיכם. מותכם חילל כליל את כל האירועים המבורכים שעמדו להתרחש, כגון קרבן הקשת. ואתם מתים עתה משום שהתאכזרתם לחפים מפשע. מותכם היה בלתי נמנע, כי ייסרתם אנשים תמימים, חוקי הטבע אינם שותקים על עוול שכזה. אנו יודעות שקרישנה הינו אישיות אלוה. הוא אדון הכול והנהנה העליון. מכאן שמי שמתעלם מסמכותו, לא ידע אושר, גם יפגוש בסופו, כמותכם, במותו.״
קרישנה, חומל על דודותיו, ניסה לנחם אותן כמידת יכולתו. הוא גם ניהל בעצמו את טקסי הלוויה, שהרי היה אחינם של המתים. כאשר כל זה תם ונשלם, קרישנה ובלראמה מיהרו לשחרר את הוריהם, וסודוה ודוקי, שנכלאו בידי קמסה. הם נפלו לרגליהם ואמרו תפילות. משום שקרישנה היה בנם, וסודוה ודוקי נאלצו לסבול תלאות רבות. שניהם היו מודעים למעמדו הרם של קרישנה. ואף שנגע בכפות רגליהם והשתחוה לפניהם בתפילות, הם לא חיבקו אותו; הם סתם עמדו שם והקשיבו לדבריו. קרישנה נולד אמנם כבנם, אולם תמיד היו מודעים למעמדו.