קרישנה וננדה מהאראג׳ה קיבלו את פניו של אקרורה בחום, גם הציעו לו מקום מנוחה ללילה. ואז הלכו קרישנה ובלראמה לאכול ארוחת ערב. ובינתיים אקרורה, ישוב על מיטתו, הירהר כיצד התגשמו כל אותן משאלות שהיו בלבו בדרכו ממתהורא לורינדאונה. קרישנה הינו בעלה של אלת המזל; וכאשר הוא מתרצה מדבקו הטהור, ביכולתו להעניק לו את כל שבלבבו. אלא שדבק טהור אינו מבקש דבר לתועלתו האישית.

אחרי שקרישנה ובלראמה סיימו את ארוחתם, הם שבו לאחל לילה טוב לאקרורה. קרישנה שאל אודות דודו קמסה, ״כיצד הוא מתיחס אל ידידיו?״ הוא גם חקר בשלום קרוביו והתעניין בתכניותיו של קמסה. אחר כך הוא בישר לאקרורה שהוא שמח מאד על ביקורו. הוא גם שאל האם קרוביו וידידיו כולם חשים בטוב ופטורים ממיחושים וחולי. ואז הביע צערו על כך שדודו קמסה שולט בממלכה; שיטתו המדינית הינה נחשלת מאד ולא ניתן לצפות לכל רווחה או שיגשוג לתושבים בעת שלטונו. ואז אמר, ״רק בגלל שאני בנו, נאלץ אבי לעמוד בקשיים נוראיים. בגלל אותה סיבה הוא גם איבד בנים רבים. מה רב עתה מזלי שבאת לכאן כידידי וקרובי. אקרורה ידידי הטוב, גלה לי את מטרת בואך לורינדאונה.״

או אז פתח אקרורה, בן שושלת הידו, והסביר את ההתפתחויות האחרונות במתהורא, לרבות נסיונו של קמסה להרוג את וסודוה, אביו של קרישנה. הוא סיפר כל מה שהתרחש אחרי שנארדה גילה שקרישנה הינו בנו של וסודוה. יושב לצידו של קרישנה בביתו של ננדה מהאראג׳ה, הוא גולל את כל מעלליו של קמסה. גם כיצד הלה נפגש עם נארדה וכיצד שלח אותו עצמו לורינדאונה. קמסה למד מפגישתו עם נארדה שקרישנה הועבר מיד עם לידתו לורינדאונה, והוא זה שהרג את כל הזדים ששלח לשם. עתה אקרורה הסביר את תכלית בואו: לקחת עמו את קרישנה למתהורא. קרישנה ובלראמה, שהיו מומחים בהריגת אויבים, ציחקקו קלות למישמע תכניותיו של קמסה.

הם ביקשו מננדה מהאראג׳ה להזמין את כל ילדי הרועים לבוא איתם למתהורא, להשתתף בטקס הדהנור־יג׳נה. קמסה הלא רצה שכולם ייטלו חלק בחגיגה. או אז, להוראתו של קרישנה, ננדה קרא מיד לנערים וביקש שיאספו חלב ומוצרי חלב לרוב, כדי להביאם לטקס. הוא הורה גם למפקד המשטרה בורינדאונה להודיע לתושבים על החגיגה הגדולה ולהזמין אותם כולם. אחר כך הוא קבע עם הילדים את מועד היציאה לבוקר שלמחרת, והורה גם שיכינו את הפרות והשורים שישאו אותם לשם.

רק הגופיות, משנודע להן שאקרורה בא לקחת את קרישנה ובלראמה למתהורא, נתקפו בעתה. היו כמה שפניהן ממש השחירו מעצבות; נשימתן הפכה לוהטת ולבן הלם בחוזקה. גם שערן ובגדיהן נפרעו. היו גם כאלה שעסקו בדיוק בעבודות הבית, וכששמעו שקרישנה ובלראמה נוסעים למתהורא, הן חדלו מכל מלאכה, כמו שכחו הכול, ממש כמו אדם שאך נקרא למות ולעזוב את העולם. היו גם שהתעלפו מיד, מצער הפרידה. זכרון חיוכו המצודד של קרישנה ושיחותיו עמן עוד הוסיף על כאבן. הן הגו במעלותיו של אישיות אלוה—כיצד נע בשטח ורינדאונה, כיצד שבה את לבבן בהלצות. עתה, הוגות בפרידתן הקרובה ממנו, הן התקבצו יחדיו בלב הולם בכבדות. שקועות כליל במחשבות אודותיו, דמעות זלגו מעיניהן והן החלו לשוחח ביניהן.

״הו השגחה עליונה, כמה אכזרית את! נראה שאין בלבך כל חמלה לזולתך. את מפגישה בין ידידים, אולם אחר כך, עוד בטרם השביעו את כל מאווייהם, את מפרידה ביניהם. משחקך דומה סתם למשחק ילדים. זה ממש לא הוגן! הראית לנו את קרישנה היפה—שערו הכחלחל, המסתלסל, מפאר את מצחו הרחב ואת אפו החטוב, וחיוכו משכך כל מחלוקת וריב בעולם זה—ועתה את מפרידה בינינו. הו השגחה עליונה, כמה את אכזרית! אולם המפליא הוא שאת מופיעה עתה כ׳אקרורה׳ שפירושו ׳לא אכזר׳. בהתחלה דוקא הערכנו את מיומנותך, על העינים שהענקת לנו כדי לחזות ביופיו של קרישנה. אולם עתה, כמו יצור מטופש, את מנסה לקחת את עינינו, כדי שלא נשוב לראות אותו יותר. גם קרישנה, בנו של ננדה מהאראג׳ה, הינו אכזר מאד! הוא צריך תמיד חברים חדשים; הוא אינו נוטה לשמור ידידותו למשך זמן. אנחנו, הגופיות מורינדאונה, נטשנו בית, ידידים וקרובים והפכנו לאמותיו, אולם עתה הוא זונח אותנו והולך לו. התמסרנו לו כליל, והוא אפילו לא מביט לעברינו. עכשיו כל נערות מתהורא יזכו בהזדמנות. מלאות ציפיה לבואו, הן יתמוגגו ממתק פניו החייכניות וישתו מדבשן. למרות שאנו מודעות ליציבותו של קרישנה והחלטיותו, אנחנו מפחדות שברגע שיראה את פניהן היפיפיות של הבנות הצעירות ששם, הוא ישכח את עצמו. אנו חוששות שיכנע לשליטתן וישכח אותנו, נערות הכפר הפשוטות. הוא לא ייטה לנו עוד חסד. ובגלל שלא ירצה לעזוב את חברתן של נערות מתהורא, איננו מצפות עוד לשובו.״

הגופיות ניסו אז לדמיין לעצמן את האירועים הנפלאים שיתרחשו במתהורא. קרישנה יעבור ברחובות ונשות העיר והבנות הצעירות כולן ישקיפו עליו ממרפסות בתיהן. העיר מתהורא נחלקה לקהילות שונות—דשארהה, בהוג׳ה, אנדהקה וסאתותה—ואלה כולן השתייכו למשפחתו של קרישנה, כלומר שושלת הידו. הכול ידעו כבר שקרישנה, מקלטה של אלת המזל ומאגר כל עונג ומעלות נשגבות, עומד להגיע, וכולם ציפו לבואו.

עתה החלו הגופיות לגנות את מעשיו של אקרורה. הוא לוקח מהן את קרישנה, אשר יקר להן מן היקר מכול, ומקור חדוה לעיניהן. הוא יעלם מתחום ראייתן, ואקרורה אפילו לא בא להודיע להן או לנחם. מדוע הוא חסר כל רחמים ואינו חומל עליהן? הגופיות גם אמרו: ״המפליא ביותר זה שקרישנה בנו של ננדה, ללא כל התחשבות, כבר התיישב במרכבה. זה מוכיח שהוא לא נבון בכלל. הוא אולי חכם—אבל לא בן תרבות. גם כל רועי הבקר הינם קשי לב, וכבר רותמים את השורים והעגלים לקראת המסע למתהורא. וגם זקני הכפר הינם חסרי רחמים; מדוע אינם מקשיבים לתחינותינו ועוצרים את קרישנה מלנסוע? והאלים־למחצה, גם הם אינם נוטים לנו חסדם ומונעים את הנסיעה למתהורא.״

הגופיות התפללו אל האלים־למחצה שיחוללו פורענות טבע כלשהי, כגון סופה עזה או ממטרי גשמים, כדי שקרישנה לא יוכל ללכת. כיוון שלא ראו מוצא אחר, הן חשבו, ״למרות נוכחותם של המבוגרים, האחראים עלינו, בעצמנו נעצור את קרישנה. אין לנו ברירה אלא לנקוט בעצמנו בפעולה. כולם קשרו קשר נגדינו לקחת את קרישנה מתחום ראייתנו. אלא שבלעדיו איננו מסוגלות לחיות ולו לרגע.״ הגופיות החליטו לחסום את הדרך בפני מרכבתו של קרישנה. הן שוחחו ביניהן: ״בילינו לילה ארוך מאד—שנראה כמו רגע קט—מחוללות עם קרישנה את מחול הראסה. הבטנו בחיוכו הענוג, גם חיבקנו ושוחחנו. כיצד נוכל לחיות אתה, ולו לרגע, אם ינטוש אותנו? בסופו של יום, בשעת ערב, קרישנה נוהג לשוב הביתה עם אחיו בלראמה וחבריו. פניו מאובקות באבק שעולה מטלפי הפרות, הוא מחייך אלינו במבט אוהב ומנגן בחלילו. כיצד נוכל לשכוח אותו? כיצד נוכל לשכוח את קרישנה, שהינו עצם חיינו ונשמתנו? הוא כבר גנב את לבבנו, ימים כלילות, ואם ילך, כיצד נוכל להמשיך ולחיות?״ חושבות כך, צערן עוד הוסיף והתעצמם, וכבר לא יכלו לשלוט במחשבתן ופרצו בבכי תמרורים, קוראות בשמותיו השונים של קרישנה, ״הו דאמודרה! הו מאדהוה!״

כל הלילה שלפני נסיעתו של קרישנה, בילו הגופיות בבכי. ואקרורה, מיד עם זריחת החמה, סיים את רחצת הבוקר ועלה על מרכבתו ויצא למתהורא עם קרישנה ובלראמה. ננדה מהאראג׳ה ורועי הבקר העמיסו את עגלות השורים בכדי חרס גדולים מלאים במוצרי חלב, כגון יוגורט, חלב וגהי, ויצאו מיד בעקבותיהם.

קרישנה ביקש אמנם מן הגופיות שיפנו את הדרך, אלא שאלה נעמדו כולן סביב למרכבה והביטו בקרישנה במבט מתחנן. קרישנה נרעש מאד מצערן, אולם חובתו היתה לצאת למתהורא, כנבואתו של נארדה. הוא ניחם אז את הגופיות ואמר שלא יצטערו; כי ישוב מהר, ברגע שיגמור את עניניו. אולם דבריו לא שיכנעו אותן לזוז. המרכבה מכל מקום, פרצה אז מערבה והתרחקה, והגופיות ליוו אותה במחשבתן רחוק ככל האפשר. הן הביטו בדגלה כל עוד זה נראה, ולבסוף ראו ממרחק רק גל אבק. קפואות על מקומן, הן צפו במרכבה עד שנעלמה כליל, דוממות כמו דמויות מצוירות. בטוחות שקרישנה לא יחזור במהרה, הן שבו אז, מאוכזבות מאד, לבתיהן. שבורות כליל מהעדרו, הן הגו יומם וליל בעלילותיו, ומצאו בכך נחמה כלשהי.

הריבון ואקרורה ובלראמה נהגו את המרכבה במהירות רבה לעבר גדות הימונא. מי שרוחץ במי הימונא, משתחרר מכל התגובות לחטאיו. קרישנה ובלראמה רחצו בנהר ושטפו את פניהם. ולאחר ששתו ממימיו הזכים והצלולים כבדולח, הם שבו והתישבו במרכבה. המרכבה ניצבה בצלו של עץ גדול, ושני האחים התישבו בה. גם אקרורה ביקש אז את רשותם לרחוץ בנהר. הנוהג הודי הוא שאחרי רחצה בנהר, עומדים, כשלפחות חצי גוף טובל במים, וממלמלים את מנתרת הגאיתרי. אקרורה, בשעה שעמד כך, ראה לפתע את קרישנה ובלראמה במים ונדהם; הוא היה בטוח שהשאיר אותם יושבים במרכבה. מבולבל, הוא מיהר אז ויצא לבדוק היכן הנערים, אולם להפתעתו אלה ישבו במרכבה, כמקודם. עתה, לאחר שראה אותם במרכבה, הוא תמה האם באמת ראה אותם במים, ושב אל הנהר. והנה שוב קרישנה ובלראמה, ועמם הפעם גם אלים־למחצה רבים וכל הסידדהים, הצ׳ארנים והגנדהרוים. כולם עומדים לפני האל, שהיה שרוע שם. הוא ראה גם את ששה נאגה, עם אלפי ראשיו. ששה נאגה עטה מלבושים כחולים וצואריו כולם היו לבנים, כמו פסגות הרים מושלגות. קרישנה, פניו אומרות חכמה ודעת, נח בחיקו העקלקל של ששה נאגה, עם ארבע ידיו ועיניו אדמדמות כעלעלי הלוטוס.

במילים אחרות, עם שובו ראה אקרורה את בלראמה הופך לששה נאגה ואת קרישנה הופך למהא־וישנו. הוא ראה את אישיות אלוה בעל ארבע הידים מחייך בנועם רב ומקסים לב כול, גם שולח מבטיו בכול. כולו היה יפה תואר; אפו ישר, מצחו רחב, אזניו מורמות, ושפתיו אדמדמות. זרועותיו החסונות הגיעו לברכיו, כתפיו היו גבוהות, וחזהו רחב, דמוי צדף. טבורו היה עמוק מאד, ועל בטנו נראו שלושה קוים. מתניו היו רחבים וגדולים, דומים לירכי אשה, ושוקיו דמו לחדקו של פיל. שאר חלקי רגליו, גם פרקיו וקצות איבריו כולם היו יפים מאד. צפרני רגליו זהרו, ואצבעותיו היו ענוגות כעלעלי הלוטוס. כתרו היה מעוטר באבני חן יקרות. חגורה יפה הקיפה את מתניו, וחוט קדוש השתלשל וחצה את חזהו. צמידים קישטו את ידיו וזרועותיו, ופעמונים עיטרו את קרסוליו. יופיו היה מהמם, וכפות ידיו היו כפרחי לוטוס. עוד העצימו את יופיו סמליו המיוחדים של וישנו שאחז בארבע ידיו—קונכיה, אלה, דיסקוס ופרח לוטוס. חזהו גם עוטר בסימנו המיוחד של וישנו, והוא ענד זר פרחים רענן. מראהו כולו היה יפה עד מאד. אקרורה גם ראה אותו מוקף בבני לויה קרובים כגון ארבעת הקומארים—סנקה, סנאתנה, סננדה וסנתקומארה, גם בני לויה כמו סוננדה וננדה, ואלים־למחצה כגון ברהמא ושיוה. היו שם תשעת החכמים הדגולים, גם דבקים כמו פרהלאדה ונארדה, שנשאו תפילות בטוהר לב ובמילים זכות. מראהו הנשגב של האל הציף את אקרורה במסירות עזה וכולו החל לרעוד בחדוה עילאית. אף שלרגע התבלבל, מיד הוא התעשת ותודעתו התבהרה, ואז כפף ראשו לפני האל, ובכפיים צמודות ובקול משתנק, הוא נשא תפילות.