"נהר היַמוּנָא הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קְרּישְׁנַּה"
הגופִּיות של ורּינְדָאוַנַה נמשכו אל קְרּישְׁנַּה כל כך, עד כי לא הסתפקו במחול הרָאסַה הלילי; הן רצו ליהנות מחברתו גם בשעות היום. כאשר היה הולך ליער עם חבריו הרועים והפרות, אף שלא יכלו להצטרף אליו בעצמן, ליבן הלך עמו. וכיוון שלבן היה עמו, הן יכלו להתענג על חברתו, דרך געגועיהן העזים אליו. שְׂרִי צַ׳יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ ותלמידיו הישירים, הגוסְוָאמִים, לימדו כיצד לפתח תחושת געגועים עזה שכזו. גם כאשר איננו מצויים עם קְרּישְׁנַּה במישרין, ביכולתנו להתרועע עמו, כמו הגופִּיות, דרך געגועים. דמותו הנשגבת של קְרּישְׁנַּה, מעלותיו, עלילותיו וחפציו – כולם זהים לו. ישנן תשע דרכים לשירות מסור. אולם שירות מסור מתוך געגועים מרומם לשלב השלמות העליון – למישור של הגופִּיות.
שְׂרִיניוָאסָאצָ׳ארְיַה אומר בתפילתו לששת הגוסְוָאמִים, שהם נטשו שיפעה חומרית, תפקיד ממשלתי, ומעמד של נסיכים, והלכו לורּינְדָאוַנַה, שם חיו כמו קבצנים רגילים, מבקשים נדבות מדלת לדלת. אולם כיון שהיו חדורים כליל בתחושת הגעגועים של הגופִּיות, הם חוו כל רגע באושר עילאי. גם שְׂרִי צַ׳יְתַנְיַה בגַ׳גַנְנָאתְהַה פּוּרִי, חדור בהלך רוחה של רָאדְהאָרָאנִי, חש געגועים עזים אל שְׂרִי קְרּישְׁנַּה. כמותם, גם כל מי שמשתייכים לשושלת המורים של מָאדְהְוַה־גַוּדִּייַה־סַמְפְּרַדָאיַה צריכים לחוש געגועי פרידה כאלה אל קְרּישְׁנַּה. לסגוד לדמותו הנשגבת, לשוחח אודות בשורתו, עלילותיו, מעלותיו, חפציו ובני לוויתו הנשגבים. תפקידו של המורה הרוחני להוביל את הדבק אל שלב השלמות העליון. ותחושת געגועים מתמדת תוך כדי שירות לאל היא שלמותה של תודעת קְרּישְׁנַּה.
הגופִּיות נהגו לשוחח ביניהן אודות קְרּישְׁנַּה. וכזו היתה שיחתן: ״ידידותי היקרות,״ אמרה גופִּי אחת, ״אתן יודעות שכאשר קְרּישְׁנַּה משתרע על הארץ, הוא נשען על מרפקו השמאלי, ואת ראשו הוא מניח על כף ידו השמאלית. בשעה שהוא מנגן בחלילו עם אצבעותיו העדינות, הוא מזיז את גבותיו המצודדות. הצלילים שהוא מפיק יוצרים אוירה מקסימה, ותושבי עדן שטסים בחלל עם נשותיהם ואהובותיהם, עוצרים את אוירוניהם, מאובנים מן הצלילים הקסומים. ישובות באוירונים, נשות האלים נמלאות בושה על כשרונן שלהן לנגן ולשיר. הן גם נמלאות בתשוקה מינית עזה ושערן נפרע ומלבושן ההדוק מתרופף.״
גופִּי אחרת אמרה, ״ידידותי, כמה יפה הוא קְרּישְׁנַּה! אלת המזל אינה נוטשת את חזהו לעולם, וצוארו מעוטר תמיד בענק זהב. קְרּישְׁנַּה יפה התואר מנגן בחלילו כדי לנסוך חיים בלב דבקיו הרבים. הוא ידידן היחיד של ישויות החיים הסובלות. בשעה שהוא מנגן בחלילו, הפרות ושאר חיות ורּינְדָאוַנַה, שבדרך כלל שקועות באכילה, מחזיקות רק קמצוץ מזון בפיהן וחדלות ללעוס. אוזניהן מזדקרות אל על והן קופאות על מקומן, כמו לא היו יצורים חיים, אלא חיות מצוירות. אפילו אלה מוקסמות מנגינתו, קל וחומר אנחנו.״
גופִּי נוספת אמרה, ״ידידותי היקרות, כאשר קְרּישְׁנַּה עובר עם נוצות טווס נעוצות לראשו וגופו מעוטר במחצבי וְרּינְדָאוַנַה, כל בעלי החיים נאלמים דום. נאלמים דום גם דברים חסרי חיים כגון נהרות ואגמים. הוא נראה ממש כמו גיבור, מקושט בעלים ופרחים לגופו. כאשר הוא מנגן בחלילו וקורא עם בַּלַרָאַמה לפרות, נהר היַמוּנָא פוסק מזרימתו וממתין למשב הרוח שישא אליו את אבק כפות רגלי הלוטוס שלו. הנהר הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קְרּישְׁנַּה. הוא נשאר שם, קופא על מקומו ועוצר את גליו, כמו שאנו עוצרות את דמעותינו מרוב תסכול וגעגועים לקְרּישְׁנַּה.״
בהעדרו של קְרּישְׁנַּה, היו הגופִּיות מזילות דמעות ללא הרף. רק לעיתים, כשציפו לבואו, היו חדלות. אולם אז, כאשר נוכחו שאינו בא, ברוב תסכול היו שוב מתחילות לבכות.
קְרּישְׁנַּה הינו אישיות אלוה המקורי, המקור לוישְׁנּוּ על שלל דמויותיו, וילדי הרועים היו כולם אלים־למחצה. אלים־למחצה כגון שׂיוַה, בְּרַהְמָא, אינְדְרַה וצַ׳נְדְרַה, כולם סוגדים לוישְׁנּוּ ומצויים סביבו. וכאשר קְרּישְׁנַּה תר ביערות ורּינְדָאוַנַה, או טיפס על גבעת גווַרְדְהַנַה, היו ילדי הרועים מתלווים אליו. בשעה שפסע, הוא ניגן בחלילו, כדי לקרוא לפרותיו. ומעצם נוכחותו הפכו העצים, השיחים וכל צמחי היער מודעים לקְרּישְׁנַּה. מי שמודע לקְרּישְׁנַּה רוצה להקריב לו הכול; ולמרות שצמחים אינם ניחנים בדרך כלל בתודעה מפותחת, בזכות נוכחותו ונוכחות ידידיו, גם הם הפכו מודעים לו וביקשו להעניק לו הכול – כל שיש ברשותם – והשירו מענפיהם פירות, פרחים וצוף לרוב.
כאשר קְרּישְׁנַּה פסע על גדות נהר היַמוּנָא, תילַקַה יפיפה קישט את פניו, זר מפרחי יער עיטר את צוארו, ומשחת עץ סנדל ועלי תוּלַסִי קישטו את גופו. האוירה, רווּיה בנקטר מתוק שכזה, הטריפה את דעתן של הדבורים. וקְרּישְׁנַּה, מרוצה מזמזומן, הצטרף בנגינת חלילו, והצלילים היו כה ערבים יחדיו, עד כי כל יצורי המים, גם העגורים, הברבורים, הברוזים וכל מיני הציפורים, כולם היו כמכושפים. הם נאלמו דום, חדלו מכל שחיה או מעוף, עצמו את עיניהם וסגדו בהגות עמוקה לקְרּישְׁנַּה.
גופִּי אחת אמרה, ״ידידותי, קְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה מקושטים להפליא בעגילים ובענקי פנינים. הם משתעשעים להם על פסגת גווַרְדְהַנַה, וכאשר קְרּישְׁנַּה מנגן בחלילו, כמו מכשף בקסמיו את הבריאה כולה, הכול נמלא בעונג נשגב. העננים חוששים מפניו ופוסקים מלרעום בקול; במקום להפריע לצלילי החליל, הם חוזרים אחריו בקול רעם חרישי, בברכת שלום לקְרּישְׁנַּה חברם.״
קְרּישְׁנַּה נחשב לחברו של הענן, כיוון ששניהם מפיגים את מצוקתו של הסובל. מי שסובלים בלהט החום, מצנן אותם הענן עם גשמיו. כמותו, מביא קְרּישְׁנַּה הקלה למי שנטרדים בעולם החומרי מאש המצוקות החומריות. קְרּישְׁנַּה והענן ידידים גם בגלל צבע גופם הדומה. הענן, שמבקש לברך את חברו העילאי, אינו ממטיר מים אלא פרחים קטנים, שמכסים את ראשו של קְרּישְׁנַּה ומגינים עליו מפני השמש היוקדת.
"הילוכו של קְרּישְׁנַּה רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו"
אחת הגופִּיות אמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, מבין כל ילדי הרועים, בנך מומחה מאד. הוא בקי בכל סוגי האמנויות – מיטיב לרעות את הפרות, וגם נגן מחונן בחליל. הוא מחבר את לחניו בעצמו, ואז מנגן אותם עם החליל בין שפתותיו. וכאשר הוא מנגן, בבוקר או בערב, האלים־למחצה כגון שׂיוַה, בְּרַהְמָא, אינְדְרַה וצַ׳נְדְרַה כולם שחים ראשיהם ומאזינים ברוב קשב. למרות שכל אלה מלומדים גדולים, אין ביכולתם להבין את מבנהו של הלחן. הם מקשיבים ומנסים להבין, אבל רק מתבלבלים.״
גופִּי אחרת אמרה, ״ידידה יקרה, כאשר קְרּישְׁנַּה שב הביתה עם הפרות, טביעות רגליו – המעוטרות בדגל, ברק, קלשון ופרח לוטוס – מפיגות את מכאובה של האדמה, המיוסרת מכובד פסיעותיהן של הפרות. הילוכו רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו. ואז אנו קופאות על מקומנו ונאלמות דום כמו עצים. אנו שוכחות אפילו את מראנו.״
לקְרּישְׁנַּה היו אלפי פרות שנחלקו לקבוצות על־פי צבעיהן. כאשר היה חוזר מן המרעה, היה מקבץ אותן יחדיו. הוַיְשְׁנַּוים מזמרים על שרשרת בת 108 חרוזים, שמסמלים את 108 הגופִּיות הראשיות. גם קְרּישְׁנַּה נהג למנות 108 קבוצות שונות של פרות.
״כאשר קְרּישְׁנַּה שב, הוא עונד זר תוּלַסִי,״ תיארה גופִּי לחברתה. ״הוא מניח ידו על כתף אחד הילדים ונושף בחלילו הנשגב. נשותיהם של הצבאים השחורים מוקסמות כליל מן הצלילים, שדומים לצלילי הוִינָּא. האילות מתקרבות אל קְרּישְׁנַּה, ומאובנות כמכושפות, הן שוכחות את בתיהן ובעליהן. אלה נשבות בצלילי החליל כמו שאנו נשבות בים מעלותיו הנשגבות של קְרּישְׁנַּה.״
היתה גופִּי שאמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, כאשר בנך שב הביתה, הוא מתקשט בניצני פרחי הקוּנְדַה, וכדי לשמח את חבריו, הוא נושף בחלילו. משב רוח קליל בא אז מדרום ומענג את האוירה בצינתו ובשלל ניחוחותיו. אלים־למחצה כמו הגַנְדְהַרְוים והסידְדְהים מנצלים את האוירה ונושאים תפילות לאל ומנגנים בשופרים ובתופים. מה רב חסדו של קְרּישְׁנַּה לתושבי וְרַגַ׳בְּהֻוּמי, ורּינְדָאוַנַה! כאשר הוא שב עם הפרות ועם ידידיו, כולם הוגים בו כמרים גבעת גווַרְדְהַנַה. אלים־למחצה חשובים כמו בְּרַהְמָא ושׂיוַה מנצלים את ההזדמנות ויורדים כדי לשאת לו תפילת ערב. הם מתלווים אל הילדים ושרים הלל לנפלאותיו.״
״קְרּישְׁנַּה משול לירח, שנולד מים רחמה של דֵוַקִי. בשובו עם ערב, אף שנראה תשוש, הוא מנסה לשמח את תושבי וְרַגַ׳בְּהֻוּמי בנוכחותו המבורכת. בשובו, מעוטר בזר פרחים, נראות פניו יפות להפליא. הוא נכנס לורּינְדָאוַנַה ופסיעותיו כפסיעות הפיל, ובאיטיות הוא נכנס כך לביתו. עם כניסתו, הגברים, הנשים והפרות כולם שוכחים מיד את חומו של היום.״
כך היו מתארות הגופִּיות ונזכרות בעלילותיו הנשגבות ובמעשיו של קְרּישְׁנַּה, כאשר נעדר מורּינְדָאוַנַה. תיאורים כאלה נותנים לנו מושג כלשהו על קסמו של קְרּישְׁנַּה. כל דבר וכל אחד נמשכים אליו – זהו התיאור המושלם של כוח משיכתו. מי שמבקש להתמלא כולו בתודעת קְרּישְׁנַּה יכול ללמוד רבות מדוגמתן של הגופִּיות. בקלות רבה אפשר להתרועע עם קְרּישְׁנַּה דרך זכירת עלילותיו הנשגבות. כל אחד נוטה לאהוב מישהו. תודעת קְרּישְׁנַּה פירושה להפוך את קְרּישְׁנַּה למושא האהבה המרכזי. די לזמר את המַנְתְרַה הַרֵא קְרּישְׁנַּה בדרך קבע ולזכור את עלילותיו הנשגבות, כדי להפוך מודעים לקְרּישְׁנַּה כליל, ולחיות חיים נשגבים ורבי ערך.
