למגעו של קרישנה, השיל הנחש את גוף הזחל והפך לאל־למחצה יפיפה, וידיאדהרה
פעם אחת השתוקקו רועי הבקר של ורינדאונה, בהנהגת ננדה מהאראג׳ה, ללכת לאמביקאונה, כדי לערוך שם את טקס השיוראתרי. הראסה־לילא התחולל בסתיו, וטקס ההולי או הדוליאתרא הוא האירוע הגדול שמתרחש אחריו. בין הראסה־לילא לטקס הדוליאתרא חל חג חשוב נוסף, שיוראתרי, שנחוג במיוחד על־ידי השיויתים, דבקיו של שיוה. אף שהבהקתות, או דבקיו של קרישנה, אינם נוהגים בדרך כלל לחוג את הטקס הזה, לעיתים גם הם מתאוים להשתתף בו, כאות הוקרה לשיוה שנחשב לגדול הוישנוים. משום כך נאמר בשרימד־בהאגותם שרועי הבקר בהנהגת ננדה מהאראג׳ה ״השתוקקו פעם אחת״. פירושו של דבר שלא נהגו לחוג את הטקס בדרך קבע, אבל פעם אחת ביקשו, מתוך סקרנות, ללכת לאמביקאונה. אמביקאונה מצוי במקום כלשהו במחוז גוג׳רת, ונאמר ששכן לגדות נהר הסרסותי, אף שנהר זה לא זורם בגוג׳רת. הנהר היחיד שעובר שם הוא הסורמתי. כל אתרי הקודש החשובים בהודו מצויים ליד נהרות גדולים כגון הגנגס, הימונא, הסרסותי, הנרמדא, הגודאורי, הקאורי וכו׳. אמביקאונה שכן אם כן, לגדות הסרסותי, ורועי הבקר עם ננדה מהאראג׳ה הלכו לשם.
במסירות רבה הם סגדו למורתים של שיוה ואמביקא שבמקדש. בדרך כלל, ליד מקדשו של שיוה מצוי מקדש נוסף של אמביקא (או דורגא). זאת משום שאמביקא היא אשתו של שיוה ונחשבת לנעלה ולצנועה שבנשים. היא אינה נוטשת את חברת בעלה לעולם. כאשר הגיעו רועי הבקר למקום, הם רחצו תחילה בנהר. כאשר מגיעים למקום קדוש הכלל הוא קודם כול להתרחץ, ולעיתים גם לגלח את הראש. זוהי החובה הראשונה. אחרי הרחצה הם סגדו למורתים במקדש, ואחר כך חילקו תרומות באתרים הקדושים.
על־פי השיטה הודית, הבראהמנים הם מקבלי התרומות. השאסתרה הודית מורה שרק הם וסנניאסים זכאים לקבל תרומות. רועי הבקר חילקו פרות מעוטרות בתכשיטי זהב ובזרים יפים. הבראהמנים מקבלים תרומות מאחר שאינם עוסקים בשום מלאכה רווחית. הם אמורים לעסוק במקצועות הברהמיניים, שהם, על־פי הבהגוד־גיתא, לימוד, חיי סיגופים וצנע. אל להם להסתפק בלימוד עצמי; עליהם ללמד גם אחרים. בראהמנה אינו אמור להישאר בראהמנה יחידי; עליו ליצור בראהמנים נוספים. מי שנכון להיות לתלמידו, יכול להפוך גם הוא לבראהמנה. הבראהמנה עוסק תמיד בסגידה לוישנו. משום כך הספרות הודית מורה להעניק לו תרומות. כך מספקים את וישנו, ומספקים גם את כל האלים־למחצה.
עולי הרגל מתרחצים, סוגדים למורתי, ומחלקים תרומות. הם אמורים גם לצום יום אחד. עליהם לשהות באתר הקודש לפחות שלושה ימים, וביום הראשון לצום לגמרי, מלבד מעט מים בלילה, שלא נחשבים לשבירת צום.
רועי הבקר בילו את הלילה לגדות נהר הסרסותי. הם צמו במשך היום ושתו רק מעט מים בלילה. אולם כאשר התכוננו לשנתם, הופיע לפתע נחש גדול מן היער הסמוך והחל לבלוע ברעבתנות את ננדה מהאראג׳ה. ננדה זעק בחוסר ישע, ״קרישנה, בני היקר, בוא, תציל אותי מסכנה! נחש בולע אותי!״ לצעקתו נעורו כל הרועים ונוכחו במתרחש. הם מיהרו ותפסו בולי עץ בוערים והיכו בנחש כדי להורגו. אולם למרות החבטות והעצים הבוערים, הנחש לא הרפה מנסיונו לבלוע את ננדה מהאראג׳ה.
ואז הופיע קרישנה למקום. הוא רק נגע בנחש עם כפות רגלי הלוטוס שלו, ומיד למגעו, השיל הנחש את גוף הזחל, והפך לאל־למחצה יפיפה, וידיאדהרה. יפה תואר ורב קסם, הוא נראה ממש נערץ. זוהר בהק מגופו וענק זהב השתלשל על צוארו. הוא השתחווה לפני קרישנה ונעמד לפניו בענוה. קרישנה שאל אותו, ״אל־למחצה יפיפה שכמותך, נראה שזכית בחסדיה של אלת המזל. כיצד הידרדרת וביצעת מעשה נתעב כל כך, שבעטיו זכית בגוף נחש?״ האל פתח אז והחל לגולל את סיפור חייו הקודמים.
״אלי היקר,״ הוא אמר, ״בחיי הקודמים נקראתי וידיאדהרה ויופיי נודע בעולם כולו. הייתי אישיות מהוללת, ונהגתי לתור באוירוני ברחבי תבל. במסעותי, פגשתי יום אחד בחכם אאנגירא. הוא היה מכוער מאד, ומרוב גאוה על יופיי, לעגתי לו. החכם העניש אותי על שפלותי וקילל אותי להפוך לנחש.״
ראוי כאן לציין שללא חסדו של קרישנה, אלוה העילאי, הכול נתונים להשפעת מידות הטבע, אפילו אם הם נעלים ומצטיינים מבחינה חומרית. וידיאדהרה היה אל־למחצה בעל מעמד חומרי רם. הוא גם היה יפה מאד, ובזכות מעמדו יכול היה לתור עם אוירונו בכל רחבי תבל. למרות זאת קולל והפך לנחש בחייו הבאים. גם ממעמד רם ניתן לגלוש למיני חיים נתעבים, אם לא נזהרים. זו טעות לחשוב שמי שמגיע לגוף אדם, אינו יכול להידרדר ממעמדו. וידיאדהרה אומר בעצמו שלמרות שהיה אל־למחצה, הוא קולל והפך לנחש. מכל מקום, בזכות מגע כף רגלו של קרישנה, הוא הפך מיד מודע לקרישנה. אך הודה שחטא בחייו הקודמים. אדם אשר מודע לקרישנה יודע שהוא בסך הכול משרת של המשרת של קרישנה; כשלעצמו הוא חסר משמעות, וכל טוב שהוא עושה, הוא עושה בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני.
האל־למחצה וידיאדהרה המשיך והגיד לשרי קרישנה: ״בגלל הגאוה על יפי תארי, לעגתי לגופו המכוער של החכם אאנגירא. הוא קילל אותי על חטאי והפכתי לנחש. מכל מקום, עתה אני סבור שקללתו של החכם לא היתה קללה בכלל, אלא ברכה גדולה; כי אלמלא כן, כיצד הייתי זוכה במגע כפות רגליך ומשתחרר מכל זיהום חומרי?״
ארבעה דברים בעולם החומרי נחשבים לרבי ערך: יחוס משפחתי, עושר רב, השכלה גבוהה ויופי. אלה נחשבים לנכסים חומריים. אלא שלמרבה הצער, ללא תודעת קרישנה נכסים אלה הופכים לא פעם מקור לחטא והידרדרות. וידיאדהרה היה אל־למחצה יפה תואר, ואף־על־פי־כן קולל בגלל גאותו והפך לנחש. נחש נחשב לאכזרי ולקנאי ביצורים, אולם בני אדם שמקנאים בזולתם הם שפלים אף מנחשים. נחשים עוד ניתן להכניע ולרסן באמצעות מנתרות כישוף ועשבים שונים, אולם דבר לא מסוגל לרסן אדם קנאי.
״אלי,״ המשיך וידיאדהרה, ״עתה אני סבור שהתנקתי מכל חטא. משום כך אני מבקש את רשותך לשוב למשכני בעדן.״ בקשתו מלמדת שמי שקשורים לפעילות נושאת גמול ומבקשים את הנוחות שבמערכות הכוכבים העליונות – אלה אינם יכולים להשיג את משאת נפשם ללא אישורו של אלוהים. בבהגוד־גיתא נאמר שאנשים מעוטי תבונה מבקשים ברכות חומריות, וסוגדים לצורך זה לאלים־למחצה השונים. אלא שלמעשה, בכוחם של האלים־למחצה להעניק ברכות רק עם אישורו של וישנו, או קרישנה. ללא אישורו, אין ביכולתם להעניק שום ברכה חומרית. מכאן שגם מי שמבקש אחר רווח חומרי יכול לסגוד לקרישנה ולבקש את זה ממנו. בכוחו של קרישנה להעניק כל ברכה, לרבות ברכות חומריות. אולם הפניה אליו שונה מן הפניה אל האלים־למחצה. דהרווה מהאראג׳ה סגד לאישיות אלוה לצורך ברכה חומרית. אולם אחר כך, כאשר זכה בחסדו של האל וראה אותו, הוא נהיה מסופק כליל וסירב לקבל את הברכה שביקש. אדם נבון אינו סוגד לכן, לאלים־למחצה, גם לא מבקש מהם טובות. הוא פונה לתודעת קרישנה במישרין. ואם נעור בו רצון חומרי כלשהו, הריהו מבקש את זה מקרישנה ולא מן האלים־למחצה.
וידיאדהרה, ציפה לאישורו של קרישנה לשוב לכוכבי עדן, ואמר, ״כיוון שנגעת בי בכפות רגלי הלוטוס שלך, אני פטור עתה מכל סבלות החומר. אתה האדיר והחזק מכל חכמי הנסתר. אתה הינך אישיות אלוה המקורי, אדון כל הדבקים. אתה מספק את צרכיהן של כל שלוש המערכות, ומשום כך הריני מבקש את רשותך. קבל נא אותי כנשמה מסורה לך לחלוטין. אני יודע היטב שמי שמזמרים ללא הרף את שמך הקדוש, משתחררים מן התגובות הנפשעות כולן, קל וחומר מי שזכו במגע כפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך אני בטוח עתה שנפטרתי מקללתו של הבראהמנה.״
וידיאדהרה קיבל אז את רשותו של קרישנה לשוב לביתו שבמערכות הכוכבים העליונות. משזכה בכבוד הזה, הוא הקיף את האל כמה פעמים, ואז השתחווה לפניו ושב לכוכבו בעדן. כך ניצל ננדה מהאראג׳ה מסכנה נוראה – להיבלע בפי נחש.
רועי הבקר, שסיימו את כל טקסי הסגידה לשיוה ואמביקא, התכוננו עתה לשוב לורינדאונה. בדרכם חזרה, הם חזרו ושוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה. ועם שסיפרו את סיפור גאולתו של וידיאדהרה, עוד גברה והתעצמה זיקתם אל האל. הם באו כדי לסגוד לשיוה ואמביקא, והנה עוד גברה משיכתם לקרישנה. גם הגופיות סגדו לאלה קאתיאיני כדי להעמיק את זיקתן לקרישנה. בבהגוד־גיתא נאמר שמי שסוגדים לאלים־למחצה כגון ברהמא, שיוה, אינדרה וצ׳נדרה, לצורך ברכות אישיות כלשהן – הם חסרי תבונה ושכחו את מטרת החיים האמיתית. אולם רועי הבקר תושבי ורינדאונה לא היו אנשים רגילים. את כל מעשיהם עשו למען קרישנה. הסגידה לאלים־למחצה מבורכת רק כאשר היא מסייעת להתקרב אל קרישנה, ולא כאשר תכליתה היא רווח אישי.
אחרי אירוע זה, בלילה ענוג אחד, קרישנה ואחיו הבכור, בלראמה רב הכוח, שמו פעמיהם לעבר יער ורינדאונה, בלווית יפיפיות ורג׳בהומי. ביער החלו כולם להשתעשע זה עם זה. הבנות הצעירות היו לבושות להפליא, משוחות במשחת עץ סנדל, ומעוטרות בפרחים. הירח זהר בשמים, מוקף בכוכבים מנצנצים, רוח קלה נשבה ונשאה עמה את ניחוח פרחי המלליקא, ודבורים, מבוסמות מריח הפרחים, המו כאחוזות טירוף. באוירה קסומה זו, פצחו קרישנה ובלראמה בזמר עדין. והנערות, שקועות בקצב שירתם, כמעט שכחו את עצמן כליל; שערן נפרע, מלבושן התרופף וזריהן נשרו לארץ.
לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שנקהאסורה, הלם בו והרג אותו
ואז, בעודם שקועים כל כך, כמו עד כדי טירוף, הופיע לזירה דמון מרושע, ממקורביו של קוורה (שר האוצר של כוכבי עדן). שמו של הדמון היה שנקהאסורה, בגלל אבן החן דמויות הקונכיה שנשא לראשו. ממש כמו שני בניו של קוורה שנמלאו גאוה על רכושם ושיפעתם והתעלמו מנוכחותו של נארדה מוני, גם דמון זה התייהר מאד על שיפעתו החומרית. הוא חשב שקרישנה ובלראמה הם שני ילדי רועים רגילים שמשתעשעים עם נערות יפיפיות רבות. אדם עשיר בעולם החומרי נוטה לחשוב שכל הנשים היפות מגיעות לו. כמותו, גם שנקהאסורה, שהשתייך לקהילתו העשירה של קוורה, חשב שהוא, ולא קרישנה ובלראמה, זכאי להשתעשע עם יפיפיות רבות כאלה. כך, החליט לחטוף את כולן. הוא הופיע לפני קרישנה ובלראמה ובנות ורג׳ה והחל להוביל את הבנות לעבר צפון. הוא פקד עליהן כאילו היה אדונן ובעלן. זאת למרות נוכחותם של קרישנה ובלראמה. הבנות, שנחטפו בכוח, זעקו לעזרתם של קרישנה ובלראמה. ושני האחים, תפסו בבולי עץ גדולים, ויצאו מיד בעקבותיהן, צועקים אליהן, ״אל תפחדו! אל תפחדו! אנו באים מיד להעניש את הרשע.״ עד מהרה הם השיגו אותו, והלה, שחשב את שניהם לחזקים מדי, נטש את חברתן של הגופיות, והחל לנוס על נפשו. אולם קרישנה לא הניח לו להימלט. הוא הפקיד את הגופיות בידי בלראמה, ויצא לדלוק אחרי שנקהאסורה, במטרה להשיג את אבן החן דמוית הקונכיה שעל ראשו. לאחר מרדף קצר הוא תפס אותו, הלם עם אגרופו בראשו והרג אותו. ואז לקח את אבן החן ושב, ובנוכחות בנות ורג׳ה העניק את האבן לאחיו בלראמה.