רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן של הגופִּיות
כאשר קְרּישְׁנַּה נעלם לפתע פתאום מן הגופִּיות, הן החלו לחפש אחריו בכל עבר. אך כיוון שלא מצאו אותו, נמלאו אימה ודעתן כמו נטרפה עליהן, ורק הגו בעלילותיו באהבה עזה. שקועות בהגותן, זכרונן אבד, וכך, לעיניהן המעומעמות מדמע ניגלו כל עלילותיו, גם שיחותיו הקסומות עמן, חיבוקיו, נישוקיו ושאר מעשיו. ברוב משיכתן אליו, הן החלו לחקות את ריקודו, את הילוכו וחיוכו, כאילו היו בעצמן קְרּישְׁנַּה. בהעדרו, הן הפכו כולן למטורפות; וכל אחת הכריזה שהיא עצמה קְרּישְׁנַּה. במהרה הן התקבצו יחדיו וקראו בקול בשמו של קְרּישְׁנַּה ויצאו לחפש אחריו בכל קצות היער. למעשה, קְרּישְׁנַּה מצוי בכול. הוא בשמים; הוא גם ביער; הוא בתוך הלב – הוא בכל מקום.
הגופִּיות פנו ושאלו את העצים. ביער היו מיני צמחים שונים – עצים גדולים וגם שיחים קטנים. הגופִּיות שאלו אותם: ״עץ בַּניאן יקר, האם ראית את בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה עובר כאן, צוחק ומנגן בחלילו? הוא גנב את לבנו ונעלם. אם ראית אותו, אמור נא בטובך לאן פנה. עץ אַשׂוקַה יקר, עץ פרחי הנָאגַה ועץ הצַ׳מְפַּקַה, האם ראיתם את אחיו הצעיר של בַּלַרָאמַה עובר בדרך זו? הוא הסתלק בגלל גאותנו.״ הגופִּיות היו מודעות לסיבת העלמותו הפתאומית של קְרּישְׁנַּה. הן הבינו שכאשר בילו עמו, חשבו עצמן למבורכות שבנשים ונמלאו גאוה, ואז קְרּישְׁנַּה נעלם, כדי להכניע את גאותן. קְרּישְׁנַּה אינו רוצה שדבקיו יתגאו על שירותם. הוא מקבל את שירותו של כל אחד, אולם אינו חפץ שדבק אחד יתנשא על רעהו. ואם מתעורר לעיתים רגש כזה, הוא משנה את גישתו כלפי הדבק ושם לו קץ.
הגופִּיות פנו אז אל צמח התוּלַסִי: ״תוּלַסִי יקרה, את אהובה עד מאד על קְרּישְׁנַּה ועליך מקשטים תמיד את כפות רגלי הלוטוס שלו. פרחי מָאלַתִי ומַלְליקָא, פרחי יסמין, אין ספק שקְרּישְׁנַּה נגע בכולכם בשעה שפסע כאן, אחרי שעינג אותנו בעונג נשגב. האם ראיתם את מָאדְהַוַה עובר בדרך זו? הו עצי מנגו, עצי פרי הגַ׳ק, גם עצי אגס ואַסַנַה! הו עץ תות, עצי בֵל וקַדַמְבַּה – ברוב צדיקותכם זכיתם כולכם לגדול לגדות היַמוּנָא. אין ספק שקְרּישְׁנַּה עבר בדרך הזאת. אימרו בטובכם, לאן פנה?״
הגופִּיות הביטו גם באדמה שעליה פסעו ופנו אליה, ״אדמה יקרה, כמה סיגופים ביצעת כדי לזכות ולהתקשט עתה בטביעות רגליו של קְרּישְׁנַּה? כולך מלאת חדוה; העצים והשיחים העליזים הללו הם שיער גופך. אהובה את מאד על קְרּישְׁנַּה, אחרת, מדוע חיבק אותך בדמותו כוַרָאהַה, חזיר הבר? כאשר שקעת במים, הוא משה אותך, נושא את כל כובדך על ניביו.״
עתה, לאחר שפנו אל העצים והשיחים הרבים, הן פנו אל הצבאים היפיפיים שהביטו בהן בנועם. ״נראה,״ הן אמרו לצבאים, ״שקְרּישְׁנַּה, שהוא נָארָאיַנַּה העילאי, פסע כאן עם לַקְשְׁמִי, אלת המזל. כי אלמלא כן, כיצד נישא כאן עם משב הרוח הקליל, ניחוח הזר שלו – מעורב בקוּנקוּמַה האדומה מחזה של אלת המזל? נראה שהם חלפו ממש כאן ונגעו בגופכם, ועתה ברוב עונג אתם מביטים בנו באהדה. התואילו לומר לנו בטובכם באיזו דרך קְרּישְׁנַּה הלך? קְרּישְׁנַּה הוא מיטיבה של וְרּינְדָאוַנַה. הוא חביב עמכם כמו עמנו; אחרי שנטש אותנו, הוא בילה מן הסתם בחברתכם. הו עצים בני מזל! אנו הוגות בקְרּישְׁנַּה, אחיו הצעיר של בַּלַרָאמַה. בשעה שפסע כאן, ידו האחת נחה על כתפה של אלת המזל והשניה מנענעת פרח לוטוס, אין ספק כי התרצה עד מאד מהשתחוותכם, גם הביט אליכם ברוב עונג.״
היו גופִּיות שפנו אל גופִּיות ידידות: ״ידידות יקרות, מדוע אינכן שואלות את המטפסים הללו, שמחבקים בשמחה שכזו את העצים הגדולים, כמו היו בעליהם? נראה שקְרּישְׁנַּה נגע עם ציפורניו בפרחיהם, אחרת, מדוע הם חשים עליצות שכזו?״
לאחר שחיפשו וחיפשו בכל עבר, הגופִּיות התעייפו, והחלו לשוחח כמטורפות. רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן. אחת מהן חיקתה את הזדה פּוּתַנָא, ואחרת, את קְרּישְׁנַּה יונק משדיה. גופִּי אחת חיקתה עגלת יד, ואחרת נשכבה מתחת לעגלה, כמו קְרּישְׁנַּה, כדי להרוג את הזד שַׂקְטָאסוּרַה. הן חיקו את קְרּישְׁנַּה הפעוט שרוע על הארץ, וגופִּי אחת הפכה לזד תְרּינָּאוַרְתַה כשחטפה את הפעוט ונשאה אותו לשמים; היתה גם גופִּי שחיקתה אותו מנסה ללכת, מצלצל בפעמוני קרסוליו. שתי גופִּיות הפכו לקְרּישְׁנַּה ובַּלַרָאמַה, ונוספות הפכו לחבריהם הרועים. היתה גופִּי שהתחפשה לבַּקָאסוּרַה, וגופִּי אחרת הפילה אותה, כפי שהזד בַּקָאסוּרַה נפל אחרי שמת. גם היתה גופִּי שהכניעה את הזד וַתְסָאסוּרַה. אחר כך, כמו שקְרּישְׁנַּה נוהג לקרוא בשמות פרותיו השונות, היו גופִּיות שחיקו אותו כך קורא לפרותיו. גופִּי אחת ניגנה בחליל, ואחרות שיבחו את נגינתה, כמו שילדי הרועים מהללים את קְרּישְׁנַּה. אחת הגופִּיות נשאה את חברתה על כתפיה, כשם שקְרּישְׁנַּה נושא את חבריו, וכשהיא שקועה כליל במחשבות אודות קְרּישְׁנַּה, הכריזה שהיא קְרּישְׁנַּה עצמו והתרברבה: ״הביטו כולכן בתנועותי!״ גופִּי אחת פרסה את צעיפה אל על ואמרה, ״אל תפחדו עוד מגשמי הזלעפות והסופות העזות. אני אציל אותכן!״ כך היא חיקתה את הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה. היתה גופִּי שדרכה בחוזקה על ראשה של אחרת ואמרה, ״קָאלייַה שפל שכמוך! עתה אעניש אותך קשות. נטוש מקום זה מיד! ירדתי עלי אדמות כדי להעניש את כל הרשעים והנוכלים!״ וגופִּי אחרת אמרה לחברותיה, ״ראו, שריפת היער עומדת לכלות את כולנו. עיצמו נא את עיניכן, ומיד אציל אתכן מן הסכנה הנוראה.״
מטורפות לחלוטין בגלל העדרו של קְרּישְׁנַּה, הגופִּיות שאלו אודותיו את העצים והשיחים. הן מצאו במקומות אחדים על האדמה את טביעות רגליו, מעוטרות בסימני דגל, פרח לוטוס, קלשון וברק. נרגשות למראה הטביעות, הן צעקו, ״הנה טביעות רגליו של קְרּישְׁנַּה. הסימנים – דגל, פרח הלוטוס, הקלשון והברק – כולם נראים כאן בבירור.״ הן הלכו אחר העקבות, ועד מהרה מצאו נוספות לצידן, ונמלאו עוגמה. ״הי הביטו! של מי טביעות הרגליים הללו? הן מצויות לצד טביעות רגלי בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה. אין ספק כי קְרּישְׁנַּה עבר כאן, ידו האחת נחה על גופִּי מסוימת זו, ממש כמו פיל שצועד לצד אהובתו הפילה. אפשר להבין מזה שאהבתה ושירותה של אותה גופִּי עזים משלנו. כי למרות שנטש אותנו, את חברתה לא יכול היה לעזוב, ולקח אותה עמו. חישבו ידידות כמה מפואר ונשגב אבק המקום הזה. אפילו בְּרַהְמָא, שׂיוַה ולַקְשְׁמִי, אלת המזל, סוגדים לאבק כפות רגלי הלוטוס של קְרּישְׁנַּה. אולם למרבה הצער, אותה גופִּי מתייחדת עתה עמו ומתענגת על נקטר נשיקותיו, ואותנו הותירו לאנחות. ראו כאן חברותי! פה איננו רואות עוד את עקבות רגליה של הגופִּי. נראה שבגלל העשב הדוקרני, קְרּישְׁנַּה נשא כאן את רָאדְהָארָאנִּי על כתפיו. כמה היא יקרה לו! ופה כנראה קטף פרחים כדי לשמחה, כי במקום שמתח את גופו לקטוף את הפרחים הגבוהים אנו מוצאות רק חצי טביעת רגל שלו. וכאן ידידותי, נראה שקְרּישְׁנַּה התיישב עמה על הארץ וניסה לנעוץ את הפרחים בשערה. אין ספק שהם ישבו כאן יחדיו. קְרּישְׁנַּה מסופק בעצמו, ואינו זקוק לשום מקור הנאה חיצוני. והנה, כדי לשמח את דבקתו, הוא נהג ברָאדְהָארָאנִּי ממש כמו שנער תאוותן נוהג בחברתו. ברוב חביבותו הוא מתעלם וגם סולח על כל הטרדה מצידה.״
עתה החלו כל הגופִּיות להצביע על מגרעותיה של אותה גופִּי מסוימת. הן אמרו כי הגופִּי הראשית שהלכה עם קְרּישְׁנַּה לבד, רָאדְהָארָאנִּי זו, גאה מן הסתם על מעמדה וחושבת עצמה לחשובה שבגופִּיות. ״אך אילו לא ניחנה במעלות וביופי בלתי רגילים, מדוע קְרּישְׁנַּה זנח את כולנו ולקח עמו רק אותה? נראה שהיא משכה את קְרּישְׁנַּה אל מעמקי היער ואמרה לו, ׳קְרּישְׁנַּה יקר, התעייפתי מאד. איני מסוגלת עוד ללכת. אנא, שא אותי לאן שתחפוץ.׳ אז קְרּישְׁנַּה אמר בוודאי לרָאדְהָארָאנִּי, ׳עלי אם כן, על כתפי.׳ אלא שאז הוא לפתע פתאום נעלם, ורָאדְהָארָאנִּי קוראת לו כעת ובוכה, ׳אהובי היקר, יקירי, כה עדין אתה וחזק. לאן נעלמת? איני אלא שפחתך הכנועה והמסורה. עצוב לי כל כך. שוב אלי.׳ אולם קְרּישְׁנַּה לא שב. הוא צופה בוודאי מרחוק, נהנה מצערה.״
כאשר הסתבר לגופִּיות שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קְרּישְׁנַּה, רב היה צערן
הגופִּיות העמיקו ביער בחיפושן אחר קְרּישְׁנַּה. אולם כאשר הסתבר להן שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קְרּישְׁנַּה, רב היה צערן. זהו המבחן של תודעת קְרּישְׁנַּה. תחילה, הן קינאו מעט ברָאדְהָארָאנִּי שהלכה לבדה עם קְרּישְׁנַּה, כשהן נזנחו. אולם אחר כך, כאשר ראו שגם היא ננטשה ומקוננת עתה, הן חסו עליה. כאשר מצאו אותה ושמעו ממנה על התנהגותה החצופה והגאותנית, ועל המחיר ששילמה, הן השתתפו מאד בצערה. ואז, כולן, גם רָאדְהָארָאנִּי, המשיכו בחיפושן במעבה היער, עד שלא ראו עוד את אור הירח.
כאשר נוכחו שהעלטה גוברת, הן עצרו. כאשר מחשבותיהן ותבונתן היו שקועות כליל בקְרּישְׁנַּה, הן החלו לחקות את מעשיו ודיבורו. לבן ונשמתן היו נתונים לו כליל, ועתה החלו לזמר את תפארתו, שוכחות לגמרי כל משפחה ובית. על גדות היַמוּנָא הן התקבצו יחדיו וזימרו את תפארתו של שְׂרִי קְרּישְׁנַּה – הַרֵא קְרּישְׁנַּה, הַרֵא קְרּישְׁנַּה, קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה, הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא – מצפות לשובו אליהן.
