רק חיקוי עלילותיו הרבות של קרישנה פייס את דעתן של הגופיות
כאשר קרישנה נעלם לפתע פתאום מן הגופיות, הן החלו לחפש אחריו בכל עבר. אך כיוון שלא מצאו אותו, נמלאו אימה ודעתן כמו נטרפה עליהן, ורק הגו בעלילותיו באהבה עזה. שקועות בהגותן, זכרונן אבד, וכך, לעיניהן המעומעמות מדמע ניגלו כל עלילותיו, גם שיחותיו הקסומות עמן, חיבוקיו, נישוקיו ושאר מעשיו. ברוב משיכתן אליו, הן החלו לחקות את ריקודו, את הילוכו וחיוכו, כאילו היו בעצמן קרישנה. בהעדרו, הן הפכו כולן למטורפות; וכל אחת הכריזה שהיא עצמה קרישנה. במהרה הן התקבצו יחדיו וקראו בקול בשמו של קרישנה ויצאו לחפש אחריו בכל קצות היער. למעשה, קרישנה מצוי בכול. הוא בשמים; הוא גם ביער; הוא בתוך הלב – הוא בכל מקום.
הגופיות פנו ושאלו את העצים. ביער היו מיני צמחים שונים – עצים גדולים וגם שיחים קטנים. הגופיות שאלו אותם: ״עץ בניאן יקר, האם ראית את בנו של ננדה מהאראג׳ה עובר כאן, צוחק ומנגן בחלילו? הוא גנב את לבנו ונעלם. אם ראית אותו, אמור נא בטובך לאן פנה. עץ אשוקה יקר, עץ פרחי הנאגה ועץ הצ׳מפקה, האם ראיתם את אחיו הצעיר של בלראמה עובר בדרך זו? הוא הסתלק בגלל גאותנו.״ הגופיות היו מודעות לסיבת העלמותו הפתאומית של קרישנה. הן הבינו שכאשר בילו עמו, חשבו עצמן למבורכות שבנשים ונמלאו גאוה, ואז קרישנה נעלם, כדי להכניע את גאותן. קרישנה אינו רוצה שדבקיו יתגאו על שירותם. הוא מקבל את שירותו של כל אחד, אולם אינו חפץ שדבק אחד יתנשא על רעהו. ואם מתעורר לעיתים רגש כזה, הוא משנה את גישתו כלפי הדבק ושם לו קץ.
הגופיות פנו אז אל צמח התולסי: ״תולסי יקרה, את אהובה עד מאד על קרישנה ועליך מקשטים תמיד את כפות רגלי הלוטוס שלו. פרחי מאלתי ומלליקא, פרחי יסמין, אין ספק שקרישנה נגע בכולכם בשעה שפסע כאן, אחרי שעינג אותנו בעונג נשגב. האם ראיתם את מאדהוה עובר בדרך זו? הו עצי מנגו, עצי פרי הג׳ק, גם עצי אגס ואסנה! הו עץ תות, עצי בל וקדמבה – ברוב צדיקותכם זכיתם כולכם לגדול לגדות הימונא. אין ספק שקרישנה עבר בדרך הזאת. אימרו בטובכם, לאן פנה?״
הגופיות הביטו גם באדמה שעליה פסעו ופנו אליה, ״אדמה יקרה, כמה סיגופים ביצעת כדי לזכות ולהתקשט עתה בטביעות רגליו של קרישנה? כולך מלאת חדוה; העצים והשיחים העליזים הללו הם שיער גופך. אהובה את מאד על קרישנה, אחרת, מדוע חיבק אותך בדמותו כוראהה, חזיר הבר? כאשר שקעת במים, הוא משה אותך, נושא את כל כובדך על ניביו.״
עתה, לאחר שפנו אל העצים והשיחים הרבים, הן פנו אל הצבאים היפיפיים שהביטו בהן בנועם. ״נראה,״ הן אמרו לצבאים, ״שקרישנה, שהוא נאראינה העילאי, פסע כאן עם לקשמי, אלת המזל. כי אלמלא כן, כיצד נישא כאן עם משב הרוח הקליל, ניחוח הזר שלו – מעורב בקונקומה האדומה מחזה של אלת המזל? נראה שהם חלפו ממש כאן ונגעו בגופכם, ועתה ברוב עונג אתם מביטים בנו באהדה. התואילו לומר לנו בטובכם באיזו דרך קרישנה הלך? קרישנה הוא מיטיבה של ורינדאונה. הוא חביב עמכם כמו עמנו; אחרי שנטש אותנו, הוא בילה מן הסתם בחברתכם. הו עצים בני מזל! אנו הוגות בקרישנה, אחיו הצעיר של בלראמה. בשעה שפסע כאן, ידו האחת נחה על כתפה של אלת המזל והשניה מנענעת פרח לוטוס, אין ספק כי התרצה עד מאד מהשתחוותכם, גם הביט אליכם ברוב עונג.״
היו גופיות שפנו אל גופיות ידידות: ״ידידות יקרות, מדוע אינכן שואלות את המטפסים הללו, שמחבקים בשמחה שכזו את העצים הגדולים, כמו היו בעליהם? נראה שקרישנה נגע עם ציפורניו בפרחיהם, אחרת, מדוע הם חשים עליצות שכזו?״
לאחר שחיפשו וחיפשו בכל עבר, הגופיות התעייפו, והחלו לשוחח כמטורפות. רק חיקוי עלילותיו הרבות של קרישנה פייס את דעתן. אחת מהן חיקתה את הזדה פותנא, ואחרת, את קרישנה יונק משדיה. גופי אחת חיקתה עגלת יד, ואחרת נשכבה מתחת לעגלה, כמו קרישנה, כדי להרוג את הזד שקטאסורה. הן חיקו את קרישנה הפעוט שרוע על הארץ, וגופי אחת הפכה לזד תרינאורתה כשחטפה את הפעוט ונשאה אותו לשמים; היתה גם גופי שחיקתה אותו מנסה ללכת, מצלצל בפעמוני קרסוליו. שתי גופיות הפכו לקרישנה ובלראמה, ונוספות הפכו לחבריהם הרועים. היתה גופי שהתחפשה לבקאסורה, וגופי אחרת הפילה אותה, כפי שהזד בקאסורה נפל אחרי שמת. גם היתה גופי שהכניעה את הזד ותסאסורה. אחר כך, כמו שקרישנה נוהג לקרוא בשמות פרותיו השונות, היו גופיות שחיקו אותו כך קורא לפרותיו. גופי אחת ניגנה בחליל, ואחרות שיבחו את נגינתה, כמו שילדי הרועים מהללים את קרישנה. אחת הגופיות נשאה את חברתה על כתפיה, כשם שקרישנה נושא את חבריו, וכשהיא שקועה כליל במחשבות אודות קרישנה, הכריזה שהיא קרישנה עצמו והתרברבה: ״הביטו כולכן בתנועותי!״ גופי אחת פרסה את צעיפה אל על ואמרה, ״אל תפחדו עוד מגשמי הזלעפות והסופות העזות. אני אציל אותכן!״ כך היא חיקתה את הרמת גבעת גוורדהנה. היתה גופי שדרכה בחוזקה על ראשה של אחרת ואמרה, ״קאלייה שפל שכמוך! עתה אעניש אותך קשות. נטוש מקום זה מיד! ירדתי עלי אדמות כדי להעניש את כל הרשעים והנוכלים!״ וגופי אחרת אמרה לחברותיה, ״ראו, שריפת היער עומדת לכלות את כולנו. עיצמו נא את עיניכן, ומיד אציל אתכן מן הסכנה הנוראה.״
מטורפות לחלוטין בגלל העדרו של קרישנה, הגופיות שאלו אודותיו את העצים והשיחים. הן מצאו במקומות אחדים על האדמה את טביעות רגליו, מעוטרות בסימני דגל, פרח לוטוס, קלשון וברק. נרגשות למראה הטביעות, הן צעקו, ״הנה טביעות רגליו של קרישנה. הסימנים – דגל, פרח הלוטוס, הקלשון והברק – כולם נראים כאן בבירור.״ הן הלכו אחר העקבות, ועד מהרה מצאו נוספות לצידן, ונמלאו עוגמה. ״הי הביטו! של מי טביעות הרגליים הללו? הן מצויות לצד טביעות רגלי בנו של ננדה מהאראג׳ה. אין ספק כי קרישנה עבר כאן, ידו האחת נחה על גופי מסוימת זו, ממש כמו פיל שצועד לצד אהובתו הפילה. אפשר להבין מזה שאהבתה ושירותה של אותה גופי עזים משלנו. כי למרות שנטש אותנו, את חברתה לא יכול היה לעזוב, ולקח אותה עמו. חישבו ידידות כמה מפואר ונשגב אבק המקום הזה. אפילו ברהמא, שיוה ולקשמי, אלת המזל, סוגדים לאבק כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. אולם למרבה הצער, אותה גופי מתייחדת עתה עמו ומתענגת על נקטר נשיקותיו, ואותנו הותירו לאנחות. ראו כאן חברותי! פה איננו רואות עוד את עקבות רגליה של הגופי. נראה שבגלל העשב הדוקרני, קרישנה נשא כאן את ראדהאראני על כתפיו. כמה היא יקרה לו! ופה כנראה קטף פרחים כדי לשמחה, כי במקום שמתח את גופו לקטוף את הפרחים הגבוהים אנו מוצאות רק חצי טביעת רגל שלו. וכאן ידידותי, נראה שקרישנה התיישב עמה על הארץ וניסה לנעוץ את הפרחים בשערה. אין ספק שהם ישבו כאן יחדיו. קרישנה מסופק בעצמו, ואינו זקוק לשום מקור הנאה חיצוני. והנה, כדי לשמח את דבקתו, הוא נהג בראדהאראני ממש כמו שנער תאוותן נוהג בחברתו. ברוב חביבותו הוא מתעלם וגם סולח על כל הטרדה מצידה.״
עתה החלו כל הגופיות להצביע על מגרעותיה של אותה גופי מסוימת. הן אמרו כי הגופי הראשית שהלכה עם קרישנה לבד, ראדהאראני זו, גאה מן הסתם על מעמדה וחושבת עצמה לחשובה שבגופיות. ״אך אילו לא ניחנה במעלות וביופי בלתי רגילים, מדוע קרישנה זנח את כולנו ולקח עמו רק אותה? נראה שהיא משכה את קרישנה אל מעמקי היער ואמרה לו, ׳קרישנה יקר, התעייפתי מאד. איני מסוגלת עוד ללכת. אנא, שא אותי לאן שתחפוץ.׳ אז קרישנה אמר בוודאי לראדהאראני, ׳עלי אם כן, על כתפי.׳ אלא שאז הוא לפתע פתאום נעלם, וראדהאראני קוראת לו כעת ובוכה, ׳אהובי היקר, יקירי, כה עדין אתה וחזק. לאן נעלמת? איני אלא שפחתך הכנועה והמסורה. עצוב לי כל כך. שוב אלי.׳ אולם קרישנה לא שב. הוא צופה בוודאי מרחוק, נהנה מצערה.״
כאשר הסתבר לגופיות שראדהאראני אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן
הגופיות העמיקו ביער בחיפושן אחר קרישנה. אולם כאשר הסתבר להן שראדהאראני אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן. זהו המבחן של תודעת קרישנה. תחילה, הן קינאו מעט בראדהאראני שהלכה לבדה עם קרישנה, כשהן נזנחו. אולם אחר כך, כאשר ראו שגם היא ננטשה ומקוננת עתה, הן חסו עליה. כאשר מצאו אותה ושמעו ממנה על התנהגותה החצופה והגאותנית, ועל המחיר ששילמה, הן השתתפו מאד בצערה. ואז, כולן, גם ראדהאראני, המשיכו בחיפושן במעבה היער, עד שלא ראו עוד את אור הירח.
כאשר נוכחו שהעלטה גוברת, הן עצרו. כאשר מחשבותיהן ותבונתן היו שקועות כליל בקרישנה, הן החלו לחקות את מעשיו ודיבורו. לבן ונשמתן היו נתונים לו כליל, ועתה החלו לזמר את תפארתו, שוכחות לגמרי כל משפחה ובית. על גדות הימונא הן התקבצו יחדיו וזימרו את תפארתו של שרי קרישנה – הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא – מצפות לשובו אליהן.