בשרימד־בהאגותם נאמר שמחול הראסה חל בליל הירח המלא של עונת השרת. מן הפרקים הקודמים מסתבר שחגיגת גוורדהנה פוג׳א נחוגה מיד אחרי ליל חצי־הסהר החשוך שבראשית חודש קארתתיקה. אחר כך נחוג טקס הבהראתרידויתייה; ואז כעסו של אינדרה ניתך בצורת סופות גשמים וברד. קרישנה הרים אז את גבעת גוורדהנה והחזיק אותה במשך שבעה ימים, עד ליום התשיעי להתמלאות הירח. ביום העשירי תושבי ורינדאונה שוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה, ולמחרת חגג ננדה מהאראג׳ה את אקאדשי. בדואדשי שאחריו, ננדה מהאראג׳ה הלך לרחוץ בגנגס ונתפס בידי אנשיו של ורונה, וקרישנה בא והציל אותו. אחר כך הראה לו ולכל רועי הבקר את השמים הרוחניים.
מחול הראסה חל בליל הירח המלא של עונת השרת
כך חלף לו ליל הירח המלא של עונת השרת. ליל הירח המלא של חודש אאשוינה נקרא שארד־פורנימא, ומן השרימד־בהאגותם מסתבר שקרישנה המתין שנה שלמה לליל ירח שכזה עד שחולל את מחול הראסה עם הגופיות. בגיל שבע הוא הרים את גבעת גוורדהנה, מכאן שמחול הראסה חל כשהיה בן שמונה.
הספרות הודית מסבירה שכאשר רקדן אחד רוקד עם רקדניות רבות, מחול קבוצתי כזה נקרא מחול ראסה. וכך, כאשר הגיע ליל הירח של עונת השרת, קרישנה התקשט בפרחי העונה, ובמיוחד בפרחי מלליקא ריחניים. הוא זכר את תפילתן של הגופיות לאלה קאתיאיני ובקשתן להינשא לו. הוא חשב שליל הירח המלא של עונת השרת, מתאים להפליא למחול; כך גם תתגשם תשוקתן של הגופיות.
המילים שמופיעות בשרימד־בהאגותם בהקשר זה הן בהגואן אפי. כלומר, שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, ומכאן שהוא מלא בששת השפעים כולם ואינו זקוק לדבר. למרות זאת, הוא חפץ ליהנות בחברתן של הגופיות. המילים בהגואן אפי מרמזות גם שהמחול אינו מחול רגיל בין נערים ונערות. בשרימד־בהאגותם מופיעה המילה יוגמאיאם אופאשריתה, שפירושה, כי המחול הזה עם הגופיות התבצע במישור של יוגמאיא, ולא של מהאמאיא. ריקודם של נערים ונערות בעולם החומרי מתחולל בממלכתה של מהאמאיא, האנרגיה החיצונית. בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה משול ההבדל שבין מישור היוגמאיא לזה של מהאמאיא, להבדל בין זהב לברזל; הברזל והזהב שניהם נחשבים אמנם למתכות, אלא שאיכותם שונה לגמרי. וכך, אף שמחול הראסה של קרישנה עם הגופיות נראה כמו יחסים רגילים בין בנים לבנות, איכותו שונה לחלוטין. וישנוים גדולים יודעים להעריך את ההבדל הזה, כיוון שהם מבינים את ההבדל בין אהבה לקרישנה לתאווה.
ריקודים במישור של מהאמאיא מבוססים על עינוג חושים. ואילו כאשר קרישנה הזמין את הגופיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו. קרישנדאסה קויראג׳ה גוסואמי, מחבר הצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה, הסביר שתאווה פירושה עינוג חושים, וגם אהבה פירושה עינוג חושים – עינוג חושיו של קרישנה. במילים אחרות, פעולה שנעשית לצורך עינוג חושים אישי, היא חומרית, וכשנעשית לעינוגו של קרישנה, היא נחשבת לפעילות רוחנית. עקרון עינוג החושים קיים בכל מקרה, אלא שבמישור של פעילות רוחנית, זהו עינוג החושים של קרישנה, אישיות אלוה, ובמישור החומרי המבצע מבקש לענג את עצמו. במישור החומרי, כאשר משרת למשל, משרת את אדונו, הוא אינו מבקש לספק את האדון אלא את חושיו שלו. ללא משכורת, הוא יפסיק מיד את שירותו. מכאן ששירותו נועד למעשה, לספק אותו עצמו. במישור הרוחני לעומת זאת, משרתו של האל משרת אותו ללא תשלום, וממשיך לשרת בכל תנאי. זהו ההבדל בין תודעת קרישנה לבין תודעה חומרית.
מסתבר שקרישנה בילה במחול הראסה עם הגופיות כאשר היה בן שמונה. רבות מן הגופיות היו כבר נשואות אז, כיוון שבהודו, ובמיוחד באותם ימים, נהגו הילדות להינשא בגיל צעיר מאד, ולפעמים כבר בגיל שתיים עשרה היו יולדות ילד. הגופיות שרצו להינשא לקרישנה, היו לכן, נשואות כבר, ואף־על־פי־כן המשיכו לקוות שקרישנה יהיה בעלן. אהבתן אליו היתה ברוח של אהובות, ונקראת משום כך פרקייה־רסה. כאשר גבר או אשה נשואים משתוקקים לאשה או לגבר מחוץ לנישואיהם, זה נקרא פרקייה־רסה.
למעשה, קרישנה הוא בעל של כל אחד, שהרי הוא המתענג העליון. כל הגופיות רצו להינשא לו, וקרישנה כמובן, לא יכול היה להינשא לכולן. אבל בגלל נטייתן הטבעית לראות בו את בעלן העליון, נקראים היחסים שבין הגופיות לקרישנה פרקייה־רסה. יחסי הפרקייה־רסה מתקיימים לעד בגולוקה ורינדאונה שבעולם הרוחני, ושם כמובן, לא יתכן שיהיו נגועים ברוח הניאוף, שמאפיינת יחסים מסוג זה בעולם החומרי. הפרקייה־רסה בעולם החומרי היא מגונה ונתעבת, בעוד שבעולם הרוחני היא מהווה בסיס ליחסים הנעלים ביותר בין קרישנה לגופיות. ישנן מערכות יחסים נוספות עם קרישנה: יחסי משרת ואדון, יחסי ידידות, יחסי הורים לבנם ויחסי נאהבים. אלא שמכל הרסות הללו, הפרקייה־רסה נחשבת לעליונה.
העולם החומרי הינו בבואתו המעוותת של העולם הרוחני; זה משול לבבואת עץ על גדות מים: חלקו העליון של העץ נראה כאילו הוא החלק התחתון. וכך גם הפרקייה־רסה. כאשר משתקפת בצורה מעוותת בעולם החומרי – היא מגונה. אותם אנשים שמנסים לחקות את מחול הראסה של קרישנה עם הגופיות, נהנים בסך הכול מבבואה נתעבת של הפרקייה־רסה הנשגבת. איש בעולם החומרי לא יכול ליהנות מפרקייה־רסה נשגבת. בשרימד־בהאגותם נאמר שאין לנסות ולהתענג אפילו בחלום או בדמיון על יחסים כאלה, ומי שעושה זאת, כמו לוגם רעל קטלני ביותר.
וכך, כאשר קרישנה, המתענג העליון, חפץ ליהנות בחברת הגופיות בליל הירח המלא של עונת השרת, ממש באותו רגע הפציע בשמים הירח, מלך הכוכבים, במלוא הדרו ויופיו. ליל הירח המלא של עונת השרת הוא הלילה היפה ביותר בשנה. בעיר אגרה שבמחוז אותתר פרדש בהודו, יש מצבת ענק, התאג׳ מאהאל, שעשויה כולה משיש משובח. בלילה זה באים תיירים רבים לצפות בהשתקפותו היפיפיה של הירח באבן; עד היום מהולל אם כן, יופיו של ליל הירח המלא בעונת השרת.
כאשר הירח המלא עלה מפאתי מזרח, לבש הכול גוון אדמדם, והשמים נראו כמו נצבעו בקונקומה. כאשר בעל שב הביתה לאחר היעדרות ממושכת, הוא מקשט את פני אשתו בקונקומה אדומה. כמותו, לאחר ציפיה ממושכת לבואו, צבע עתה הירח הזוהר של עונת השרת את שמי מזרח.
הירח שעלה, הגביר את תשוקתו של קרישנה לרקוד עם הגופיות. היער ליבלב בשלל פרחים ריחניים, והאווירה כולה היתה צוננת וחדורה במשובת חג. קרישנה נשף אז בחלילו, והגופיות של ורינדאונה כולן נהיו כמכושפות. משיכתן אל הצלילים עוד התעצמה אלפי מונים בגלל ליל הירח המלא, האופק האדום, האווירה השלווה והצוננת, והפרחים המלבלבים. הגופיות מטבען כבר נמשכו אל יופיו של קרישנה, ועתה, למשמע צלילי חלילו, הן כמו נמלאו תאווה לספק את חושיו.
מיד הן נטשו כל אחת את עיסוקה, ויצאו לעבר מקומו של קרישנה. במרוצתן, היטלטלו עגיליהן בחוזקה. הן מיהרו לעבר ומשיוטה. כמה מהן חלבו בדיוק את הפרות, אולם בשל החפזון, נטשו את החליבה בלתי גמורה. היתה אחת שמילאה בדיוק את סיר החלב ושמה לשפות אותו על התנור, אולם היא מיהרה והלכה אל קרישנה, מבלי לתת עוד דעתה לחלב הגולש. היו גופיות שהניקו בדיוק את הפעוטות, והיו שהגישו מזון לבני המשפחה, אך כולן נטשו בחופזה את עיסוקן ואצו לעבר צלילי החליל. היו גופיות ששרתו את בעליהן, היו שבדיוק אכלו, אולם מיד עזבו ושכחו כליל את בעליהן או את רעבונן. כמה ניסו אפילו להתקשט לרגל הפגישה עם קרישנה באיפור ובבגדים נאים, אולם ברוב להיטותן, לא הצליחו לסיים את האיפור, גם לא להתלבש כראוי, והאיפור יצא חפוז ואקראי. היו אפילו שלבשו את מלבושן העליון על חלק גופן התחתון ואת התחתון על חלק הגוף העליון.
כל הגופיות נחפזו לעזוב את בתיהן, וכאשר נודע יעדן לבעלים, לאחים ולאבות הם הוכו בתדהמה. נערות צעירות מוגנות תמיד בידי בעל, אח בוגר או אב. שומרים בוגרים אלה ניסו עתה לאסור על הגופיות ללכת אל קרישנה, אך הן לא שעו לדבריהם. מי שלבו נמשך לקרישנה בתודעת קרישנה מלאה, נכון לזנוח כל חובה ארצית, אפילו היא דחופה ביותר. תודעת קרישנה בכוחה לשחרר מכל פעילות חומרית. שרילה רופה גוסואמי חיבר פסוק יפיפה שבו מייעצת גופי אחת לחברתה, ״ידידתי היקרה, אם את חפצה עדין ליהנות מחברה, מידידות ומאהבה ארצית, אנא, אל תלכי לראות את העלם החייכני גווינדה, שעומד לגדות הימונא ומנגן בחלילו, שפתיו זוהרות לאור הירח המלא.״ שרילה רופה גוסואמי מורה בעקיפין שמי שנשבה בקסם פניו החייכניות של קרישנה, מאבד כל משיכה להנאות חומריות. זהו המבחן להתקדמות בתודעת קרישנה: עד כמה מאבד האדם עניין בפעילות חומרית ובעינוג חושיו.
היו מכל מקום, כמה גופיות שבעליהן נעלו אותן בכוח בחדרן ומנעו מהן ללכת אל קרישנה. אלה עצמו את עיניהן והחלו להגות בדמותו הנשגבת. הן נשאו את דמותו של קרישנה בלבן תמיד, ומכאן שהיו הנעלות שביוגים. בבהגוד־גיתא נאמר שמי שתמיד הוגה בקרישנה באהבה ובאמונה, הוא היוגי העליון. למעשה, היוגי אמור למקד את מחשבו בדמותו של וישנו; זוהי יוגה אמיתית. קרישנה הוא מקור כל דמויותיו של וישנו (וישנו תתתוה). אותן גופיות שלא יכלו ללכת אל קרישנה, הגו בו כמו יוגים מושלמים.
פעילות ישויות החיים במצב המותנה מניבה שני סוגים של תוצאות: ישות חיים מותנית שמעשיה רעים, פוגשת בסבל, וזו שמעשיה טובים, זוכה בהנאה חומרית. אלא שבין אם זה סבל חומרי ובין אם הנאה – הנהנה או הסובל מותנה לטבע החומרי.
קבוצות שונות של גופיות נאספו סביב קרישנה, רובן בנות לוויה נצחיות שלו. בברהמה־סמהיתא נאמר, אאננדה־צ׳ין־מיה־רסה־פרתיבהאויתאבהיה: בני לוויתו של קרישנה בעולם הרוחני, ובמיוחד הגופיות, הם גילויי אנרגית העונג של קרישנה. כולן מתרחבות משרימתי ראדהאראני. אולם כאשר קרישנה מגלה את עלילותיו הנשגבות בכמה מיקומי העולם החומרי, מצטרפים אליו בנוסף לבני הלוויה הנצחיים גם דבקים מן העולם החומרי שהתעלו לדרגה שכזו. אותן גופיות שהצטרפו לעלילותיו של קרישנה בעולם החומרי, היו לפנים בני אנוש רגילים. ואם נותרו עדיין סבוכות מעט בפעילות עברן, הרי שהגותן המתמדת בקרישנה שיחררה אותן כליל מתגובות הקרמה. ערגתן העזה והכאב שבאי יכולתן לראות אותו, שיחררו אותן מכל תגובה נפשעת, ואהבתן האקסטתית והנשגבת, שעוד התעצמה בהעדרו, רוממה אותן מעל לכל התגובות למעשיהן הצדיקים. פעילות צדיקה, כמו פעילות נפשעת, מתנה את ישות החיים ללידה ומוות. אלא שהגופיות שהגו בקרישנה, התעלו מעבר לכל תגובה חיובית או שלילית; הן היטהרו והתעלו למעמדן של הגופיות שהתרחבו מאנרגית העונג. הגופיות שהגו בקרישנה וחשבו אותו למאהבן, היטהרו מתגובות הטבע החומרי. היו אפילו שנטשו מיד את גופן החומרי, תוצר שלוש המידות החומריות.
כאשר קרישנה הזמין את הגופיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו
מהאראג׳ה פריקשית הקשיב להסברו של שוקדוה גוסואמי אודות הגופיות שנאספו לרקוד עם קרישנה את מחול הראסה. הוא תמה כיצד פשוט על־ידי הגות בקרישנה כמאהב, הן השתחררו מכל טומאה של לידה ומוות חומריים. הוא אמר, ״הגופיות לא ידעו שקרישנה הוא אלוהים. הן קיבלו אותו כעלם יפה, וחשבו אותו לאהובן. כיצד יכולה איפוא, המחשבה על אהוב לשחרר מהתניה חומרית?״ ניתן לטעון כאן שקרישנה וישות החיים זהים באיכותם. ישויות החיים הן חלקיקים של קרישנה, ומכאן שגם הן ברהמן, אולם קרישנה הוא העליון – פרברהמן. דבק שהוגה בקרישנה משתחרר מזוהמה חומרית; השאלה לכן, מדוע לא ניתן להפוך לבן חורין על־ידי הגות בכל אחד אחר? מאחר שכל ישויות החיים הינן ברהמן, מדוע לא די להגות בבעל או בבן, או בסתם ישות חיים, כדי להשתחרר מטומאת הטבע החומרי? זו שאלה נבונה מאד, כי אנשים משוללי אמונה נוטים תמיד לחקות את קרישנה. רבים הנוכלים בימינו, בקלי־יוגה, שחושבים את עצמם לגדולים כמו קרישנה ומרמים אחרים ומלמדים שמיקוד המחשבה בהם הינו טוב כמו הגות בקרישנה. מהאראג׳ה פריקשית שאל את שאלתו, מודע לסכנה שבהליכה עיוורת אחר חקיינים זדוניים שכאלה. למרבה המזל שאלה זו נרשמה בשרימד־בהאגותם, כאזהרה לכל אותם אנשים תמימים שחושבים את ההגות באדם סתמי לזהה להגות בקרישנה.
למעשה, אפילו הגות באלים־למחצה אינה זהה להגות בקרישנה. גם ספר הוישנוה תנתרה מזהיר שמי שמשווה את וישנו, נאראינה או קרישנה לאלים־למחצה הינו פאסנדה, או עברין. שוקדוה גוסואמי השיב אז לשאלתו של מהאראג׳ה פריקשית, ״מלכי היקר, שאלתך כבר הושבה, עוד לפני אירוע זה.״
פריקשית מהאראג׳ה ביקש להבהיר את הנקודה, אולם מורו הרוחני השיב לו בחוכמה, ״מדוע אתה שב ושואל שאלה שכבר הוסברה לך? מדוע אתה שכחן כל כך?״ מעמדו של המורה הרוחני תמיד נעלה יותר, וזכותו לנזוף בתלמיד. זאת למרות ששוקדוה גוסואמי ידע כי מהאראג׳ה פריקשית לא שאל את שאלתו למען הבנתו שלו, אלא כאזהרה לאותם אנשים תמימים בעתיד שיחשבו אחרים לזהים לקרישנה.
שוקדוה גוסואמי הזכיר למהאראג׳ה פריקשית את סיפור גאולתו של שישופאלה. הלה קינא בקרישנה תמיד, ובגלל קינאתו, נהרג לבסוף בידי קרישנה. מאחר שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, הרי שדי היה לשישופאלה לראות אותו בכדי לזכות בגאולה. ואם אדם צר עין יכול היה להפוך לבן חורין על־ידי מיקוד מחשבתו בקרישנה, קל וחומר הגופיות שיקרות כל כך לקרישנה והוגות בו באהבה תמיד. חייב להיות הבדל כלשהו בין אויבים לידידים. ומאחר שאפילו אויביו של קרישנה זוכים להשתחרר מטומאה חומרית ולהתאחד עם העליון, אין ספק כי גם הגופיות, ידידותיו היקרות, הן בנות חורין ומצויות עמו.
בנוסף, בבהגוד־גיתא קרישנה מכונה הרישיקשה. גם שוקדוה גוסואמי מסביר שקרישנה הינו הרישיקשה, או נשמת־העל, בעוד שאדם רגיל הוא נשמה מותנית שמכוסה בגוף חומרי. מאחר שהינו הרישיקשה, אין הבדל בין גופו לעצמו, ומי שמבדיל ביניהם, אינו אלא טיפש מטופש. קרישנה הינו הרישיקשה ואדהוקשג׳ה. אלה שתי המילים שבהן השתמש מהאראג׳ה פריקשית בהקשר זה. הרישיקשה הוא נשמת־העל, ואדהוקשג׳ה הינו אישיות אלוה העילאי הנשגב לטבע החומרי. הוא נוטה חסדו לישויות החיים הפשוטות ומופיע כמות שהוא, אלא שלמרבה הצער, ישנם סכלים שטועים וחושבים אותו לסתם אדם ארצי, וסוללים כך את דרכם לגיהנום. שוקדוה גוסואמי שב ואישש שקרישנה הינו אישיות אלוה; בלתי נכחד, בלתי מדיד ופטור מכל טומאה חומרית.
שוקדוה גוסואמי המשיך והסביר למהאראג׳ה פריקשית שקרישנה אינו אדם רגיל. הוא אישיות אלוה העילאי וניחן במלוא המעלות הרוחניות כולן. הוא מופיע בעולם החומרי בחסדו שלו, וכאשר הוא עושה זאת – הריהו מופיע כמות שהוא, ללא שינוי. זה מאושש גם בבהגוד־גיתא, שם האל אומר שהוא מופיע באונו הרוחני. הופעתו אינה נתונה לשליטת האון החומרי; אדרבה, און זה נתון לשליטתו. בבהגוד־גיתא נאמר שהאנרגיה החומרית פועלת תחת השגחתו, וגם בברהמה־סמהיתא מאושש שאנרגיה זו, כלומר דורגא, פועלת כמו צל שנע עם תנועת העצם. המסקנה איפוא, שמי שנקשר בדרך כלשהי או נמשך לקרישנה, בין אם בגלל יופיו או בגלל מעלותיו, שפעתו, פרסומו, כוחו, פרישותו או ידיעתו, ואפילו הוא נמשך אליו מתוך תאווה, כעס ופחד, או ידידות ואהבה – גאולתו מזוהמת החומר מובטחת.
בפרק השמונה עשר של הבהגוד־גיתא מכריז האל כי מי שמטיף לתודעת קרישנה יקר לו מאד. לא פעם נתקל הדבק בקשיים רבים במאמצו להטיף לתודעת קרישנה טהורה. הוא נתון לעיתים לפגיעות גופניות, ואפילו מוצא את מותו. אולם משום שהוא נכון לסיגופים שכאלה למען קרישנה, קרישנה מכריז כי הוא יקר לו מאד מאד. מאחר שאפילו אויביו של קרישנה הממקדים בו מחשבם, זוכים לגאולה, קל וחומר אותם אנשים שיקרים לו כל כך. מכאן שמי שעוסק בהטפת תודעת קרישנה בעולם – גאולתו מובטחת בכל הנסיבות. אולם מטיפים שכאלה אינם שואפים אפילו לגאולה, שהרי עצם העיסוק בתודעת קרישנה, או בשירות מסור, הוא כבר גאולה. שוקדוה גוסואמי מבטיח איפוא, למהאראג׳ה פריקשית, שמי שנמשך לקרישנה, משתחרר משעבוד חומרי. זאת משום שקרישנה הוא אדונו הנשגב של הכוח המיסטי כולו.
ואז, כאשר התקבצו כל הגופיות סביב קרישנה, כמתואר, האל קיבל את פניהן בברכה, אך גם ריפה את ידיהן במילים מתחכמות. קרישנה הינו הדובר העילאי; הוא דיבר את הבהגוד־גיתא, ובכוחו לדון בנעלים וברמים שבנושאים הפילוסופיים, המדיניים והכלכליים – בכול. עתה הוא דיבר אל הגופיות שהיו יקרות לו מכול. הוא חפץ להקסים אותן בצחצוחי לשונו, ואמר:
״הו נשות ורינדאונה בנות מזל ויקרות עד מאד! מה נאה שבאתן הלום. אני תקווה שהכול שפיר בורינדאונה. עתה צוו עלי. מה אוכל לעשות למענכן? מה תכלית בואכן לכאן באישון ליל? שבו נא בבקשה ואימרו לי כיצד אוכל לשרתכן?״
הגופיות באו כדי ליהנות מחברתו של קרישנה – כדי לרקוד עמו, להתחבק ולהתנשק איתו. לכן הן הופתעו, לנוכח קבלת פנים רשמית שכזו, על־פי כל גינוני הנימוס. קרישנה נהג בהן כמו היו נשות חברה רגילות. הן חייכו זו אל זו והאזינו ברוב קשב לדבריו. והוא, מבחין בחיוכן, אמר, ״ידידותי היקרות, מן הסתם ידוע לכן שהיער בחשכת הליל מסוכן עד מאד. חיות הטרף – הנמרים, הדובים, התנים והזאבים – יוצאים עתה לשחר אחר טרפם. הסכנה רבה, ולא ניתן למצוא עוד מקום בטוח. הם משוטטים בכל מקום ומחפשים טרף. הסתכנתן מאד בבואכן לכאן. שובו נא לבתיכן ללא דיחוי.״
אולם כאשר ראה שהן ממשיכות לחייך, הוא אמר, ״אני מעריך עד מאד את חיטובי גופכן. לכולכן מותניים צרים ונאים.״ הגופיות כולן היו יפות תואר. הן מתוארות במילה סומדהימא; יופיה של אשה מתואר כסומדהימא כאשר מתניה צרים.
קרישנה ביקש להצביע על כך שאינן מבוגרות דיין להשגיח על עצמן. למעשה, הן היו זקוקות להגנה. לכן לא היה זה נבון ביותר לצאת כך בחשכת הליל. הוא גם הסביר שהוא עצמו נער צעיר והן נערות, ו״אין זה נאה לנערים ונערות להתרועע יחדיו באישון ליל.״ אלא שהגופיות לא נראו מאושרות ביותר מהצעה זו. עתה החל קרישנה לתקוף את הנושא בדרך שונה.
״ידידותי היקרות, ביכולתי להבין שנטשתן את בתיכן ללא רשות; אין ספק כי האמהות, האבות, האחים הבוגרים, אולי אפילו הילדים, וכמובן גם הבעלים שלכן – כולם חרדים למצוא אתכן. עד שלא תשובו, הם ישארו מודאגים מאד ולא יחדלו מחיפושיהם. אל תתמהמהו וחיזרו מיד להרגיע אותם.״
הגופיות שנטרדו ונרגזו כלשהו מהצעה בלתי מתחשבת שכזו, הפנו אז את תשומת לבן אל יפי היער. היער כולו הואר בבוהק זוהרו של הירח; רוח חרישית נשבה וליטפה את הפרחים וניענעה קלות את עלי העצים הירקרקים. קרישנה, שהבחין במבטן, ניצל את ההזדמנות ויעץ, ״נראה שבאתן כדי לחזות ביופיו של יער ורינדאונה בלילה זה. אולם עתה, לאחר שהתמלאה משאלתכן, מהרו בבקשה וחיזרו לבתיכן. לפי הבנתי, כולכן נשים צנועות ונאמנות. עתה, לאחר שצפיתן באוירתו הקסומה של יער ורינדאונה, שובו נא לבתיכן ושרתו בנאמנות את בעליכן. למרות גילכן הצעיר, אחדות מכן השאירו תינוקות פעוטים בבית, ואלה מן הסתם בוכים. שובו מיד להניק אותם בחלבכן. אני מבין גם שכולכן אוהבות אותי מאד, ואהבתכן הנשגבת הניעה אתכן לבוא לכאן, למישמע צלילי חלילי. אהבתכן מבורכת מאד, שהרי אני הינני אישיות אלוה העילאי. ישויות החיים כולן הן חלקיקים שלי, ורק טבעי שיאהבו אותי. אני מכבד את אהבתכן ומברך עליה, ועתה שובו לבתיכן. עלי להסביר גם שלאשה צנועה נחשב השירות הנאמן לבעלה לעקרון הדת העליון. על האשה להיות צנועה ונאמנה לבעלה, גם מוקירה את ידידיו, צייתנית להוריו, ומלאת חיבה כלפי אחיו הצעירים. והחשוב מכול, עליה להשגיח על ילדיה.״
קרישנה הסביר כך את חובות האשה. הוא הדגיש גם את חשיבות השירות לבעל: ״אשה שמתאווה להתעלות לכוכבי עדן לאחר נטישת גופה, אל לה לעזוב את בעלה לעולם; אפילו זה אינו ניחן באופי מעולה, גם אינו עשיר ומצליח, או אפילו הוא זקן, נכה וחולה חשוך מרפא. החברה גם מגנה אשה לא נאמנה שמחפשת לה גבר אחר. התנהגות שכזו לא תרומם אותה לכוכבי עדן אלא תדרדר. עקרונות החיים הודיים אוסרים על אשה נשואה לחפש לה מאהב. וגם אם אתן קשורות אלי מאד וחפצות בחברתי, עצתי שלא תנסו ליהנות עמי באופן אישי. עדיף שתשובו לבתיכן ושם, שוחחו אודותי, חישבו עלי, זיכרו אותי תמיד, וזמרו את שמותי, וכך מובטח שתתעלו למישור הרוחני. אין צורך שתעמדו לידי. חיזרו נא לבתיכן.״
הוראותיו של אישיות אלוה לגופיות לא היו אירוניות כלל. כל אשה הגונה צריכה להתייחס לאלה ברצינות רבה. אישיות אלוה מדגיש כאן במיוחד את תומתן של הנשים. ומכאן שכל אשה רצינית שמבקשת להתעלות בחיים, צריכה לקיים עקרון זה. קרישנה הינו מוקד אהבתן של כל ישויות החיים. ומי שפיתח את אהבתו אליו, כבר התעלה מעבר לכללים הודיים כולם. כזה היה מעמדן של הגופיות, שראו את קרישנה פנים אל פנים – מעמד שאינו אפשרי לשום אשה המותנית עדיין לחומר. אלא שלמרבה הצער, ישנם נוכלים שמתחזים לקרישנה ומחקים את יחסיו עם הגופיות. אלה דוגלים בפילוסופית המוניזם, או האחדות, ובחוסר אחריות מנצלים את הראסה־לילא כדי לפתות נשים תמימות ולהדיח אותן בשמה של הגשמה רוחנית. קרישנה מזהיר כאן ומרמז שמה שהיה אפשרי לגופיות, אינו אפשרי לשום אשה רגילה. אשה שמבקשת להתעלות ולהתקדם בתודעת קרישנה, אל לה ללכת שולל אחר רמאי שמתחזה לקרישנה. כמומלץ כאן, עליה למקד את מסירותה בזימרה ובהגות אודות קרישנה. אין ללמוד מדוגמתם של הסהג׳ייות, או הדבקים־לכאורה שמתייחסים אל התירגול הרוחני בזולות ובקלות דעת.
דבריו של קרישנה דיכדכו את הגופיות והעציבו אותן מאד. הן חששו עתה שתשוקתן ליהנות עם קרישנה במחול הראסה לא תתגשם. הן נמלאו חרדה, ובמצוקתן, החלו מתנשמות בכבדות. הן לא הביטו עוד אל קרישנה, אלא שחו ראשיהן לאדמה והחלו לחרוץ בחול קווים מעוקלים עם אצבעות רגליהן. דמעות רבות זלגו מעיניהן ושטפו עמן את האיפור. הדמעות התערבבו עם הקונקומה שעל חזן והמשיכו וזלגו לארץ. הגופיות לא פצו הגה, רק ניצבו שם דוממות. אולם שתיקתן ביטאה את ליבן הפצוע.
הגופיות לא היו נשים רגילות. למעשה, במהותן הן במישור של קרישנה. הן בנות לוויתו הנצחיות. בברהמה־סמהיתא מאושש שהן התרחבויות אנרגית העונג שלו, וכאונו, אינן שונות ממנו. למרות שמילותיו ציערו אותן, הן לא חפצו להשיב לו במילים בוטות; רק רצו לנזוף בו על דבריו הבלתי מתחשבים. לכן פתחו ואמרו לו בקול משתנק. הן לא רצו לפגוע בקרישנה כיוון שהיה יקר להן מכול; הוא היה לבן ונשמתן. רק הוא היה בלבן, והן היו נשמות מסורות לו כליל. רק טבעי שלשמע דבריו הקשים, הן ניסו להשיב, אלא שבניסיונן, מפלי דמעות זלגו מעיניהן. לבסוף הצליחו ואמרו:
״קרישנה, כמה אכזר אתה! אל לך לדבר כך. כולנו נשמות מסורות לך לחלוטין. קבל נא אותנו וחדל מדיבורך האכזרי. נכון שאתה אישיות אלוה העילאי, וביכולתך לעשות כרצונך, אולם אין זה יאה למעמדך לנהוג בנו בצורה אכזרית שכזו. עזבנו הכול ובאנו אליך, כדי למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. נכון גם שאתה עצמאי לחלוטין ויכול לנהוג כרצונך, אולם אל נא תדחה אותנו. אנו דבקותיך, ועליך לקבל אותנו כשם שנאראינה מקבל את דבקיו. רבים מדבקיו של נאראינה מתפללים אליו לגאולה, וזו מוענקת להם. והנה אתה, כיצד ביכולתך לדחות אותנו בשעה שאין לנו מקלט אחר מלבדך?״
״הו קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אתה הינך המורה העליון. אין כל ספק בכך. הוראותיך לנשים להישאר נאמנות לבעלן, לחוס על ילדיהן, לדאוג למשק הבית ולציית לבוגרי המשפחה – אין ספק כי אלה תואמות כליל את עקרונות השאסתרה. אולם אנו יודעות גם שדי לחסות בכפות רגליך כדי לקיים את העקרונות הללו בשלמותם. בעלינו, ידידינו, בני משפחתנו וילדינו כולם יקרים לנו רק בגלל נוכחותך בהם, כנשמת־העל שבכל יצורי החיים. וללא נוכחותך, הם כולם חסרי ערך. כאשר אתה נוטש את הגוף, הוא מת. והשאסתרה מורה להשליך גוף מת שכזה לנהר או לשרוף אותו. מכאן שבסופו של דבר אתה הינך האישיות היקרה בעולם. לכן, כיצד ניוותר ללא בעל, ידידים, בנים או בנות, אם אנו נותנות את אהבתנו לך ושמות בך מיבטחנו? אשה שבוחרת אותך לבעלה העליון, לא תיוותר עוד ללא בעל, כפי שקורה בתפיסה גופנית. מאחר שקיבלנו אותך כבעלנו העליון, איננו צפויות כלל לפירוד, גירושים או התאלמנות. אתה הבעל הנצחי, הבן הנצחי, הידיד הנצחי והאדון הנצחי, ומי שעורר את יחסיו עמך, הינו מאושר לעד. מאחר שהינך מורם של עקרונות הדת, הרי שכפות רגלי הלוטוס שלך הן מושא הסגידה העליון. גם השאסתרה קובעת, אאצ׳אריה־אופאסנא: הסגידה לכפות רגליך היא העקרון החשוב מכול. ובנוסף, בבהגוד־גיתא נאמר שאתה הינך המתענג הבלעדי, הכול גם שייך לך ואתה החבר היחיד. לכן, נטשנו ידידים, חברה ואהבה לכאורה, ובאנו אליך כדי שתתענג עלינו. מי יתן ונוכל לענג אותך לעד. היה נא אדוננו, שכן זוהי זכותך הטבעית. היה גם ידידנו העליון, כי מעצם טבעך הינך כזה. הבה ונחבק אותך כאהובנו העילאי.״
אז אמרו הגופיות לקרישנה בעל עיני הלוטוס, ״אל נא תאכזב את ערגתנו העזה ליהנות עמך כבעל. כי מיהו הנאור, החפץ בטובתו האישית, שלא יפנה את נטייתו לאהבה אליך? רק מי שבתעתועי האנרגיה החומרית מחפשים סיפוק באמצעים כוזבים – רק אלה מנסים להתענג בנפרד ממך. כל אותם בעלים, ידידים, בנים, בנות, אמהות ואבות לכאורה – הם בסך הכול מקור לסבל חומרי. הם גם לא הפכו איש למאושר בעולם החומרי. למרות שאב ואם אמורים להגן על ילדיהם, רבים הילדים שנותרים ללא מזון או מחסה. גם רבים הרופאים הטובים, אלא שאף אחד מאלה אינו יכול להשיב לחיים חולה שמת. ורבים אמצעי ההגנה, אולם כולם חסרי תועלת למי שנגזר עליו גורלו. מכאן שללא הגנתך, כל מקורות ההגנה המדומים הללו, בסך הכול מוסיפים סבל על הסבל. לכן אדוננו היקר, אדון כל האדונים, אל נא תכחיד את כמיהתנו זו, לזכות בך כבעלנו העליון.״
״קרישנה יקר, אין ספק שכנשים, לבנו מסופק בעבודות הבית ובדאגה למשפחה. אלא שלבנו כבר נגנב כליל בידך, ואיננו יכולות להעסיק אותו עוד בענייני המשפחה. בנוסף, אף שאתה חוזר ומבקש שנשוב לבתינו, ואף שזו הוראה צודקת בהחלט, למרבה הצער, רגלינו נתקעו כאן ונאלמו דום. אין בכוחן לזוז ולו גם צעד מכפות רגלי הלוטוס שלך. וגם אם נציית לבקשתך ונשוב לבתינו, מה נעשה שם? איבדנו כל יכולת לפעול בלעדיך. במקום להעסיק את לבנו במשפחה ובמשק בית, נעורה בנו עתה תאווה מסוג שונה, שבוערת ומתעצמת בלבנו. אנא קרישנה יקר, בחיוך היפה ובצלילי שפתיך הנשגבים, כבה את האש היוקדת הזו. כי אם לא תאתר לבקשתנו, אין ספק שנשרף כולנו באש הפרידה ממך. ואז, כשנהגה בך וביפי מראך, אין ספק שניטוש את גופנו. כי כך לפחות נוכל לשכון לכפות רגליך בחיינו הבאים. ואם תגיד, קרישנה יקר, שעם שובנו הביתה יוכלו בעלינו להשביע את שלהבת התשוקה שבלבנו, עלינו לומר שזה בלתי אפשרי עוד. פעם בעבר כבר זכינו ליהנות עמך ביער; נגעת אז בחזנו. מאז אנו חשות את עצמנו מבורכות כמו אלות המזל שמענגות אותך בכוכבי הויקונטהה. ומאחר שטעמנו טעמו של עונג נשגב שכזה, איננו נוטות עוד לפנות לאיש מלבדך כדי להשביע את תאוותנו.״
״קרישנה, האלים־למחצה כולם סוגדים לאלת המזל, וזו מצויה תמיד על חזך בכוכבי הויקונטהה. כדי לזכות ולחסות מעט בכפות רגלי הלוטוס שלך, שמכוסות תמיד בעלי תולסי, היה עליה לעמוד בסיגופים קשים עד מאד. כפות רגליך מהוות מקלט ראוי למשרתיך, ואפילו אלת המזל יורדת מחזך כדי לסגוד להן. עתה, משבאנו לחסות תחת אבק כפות רגליך, אל נא תדחה אותנו, כי כולנו נשמות מסורות לך כליל.״
״קרישנה יקר, אתה ידוע כהרי, שמפיג את מצוקתן של כל ישויות החיים, ובמיוחד של מי שנטשו כל קשרי משפחה ובית והתמסרו לך כליל. נטשנו את בתינו מתוך תקווה להקדיש לחלוטין את חיינו לשירותך. ועתה אנו רק מתפללות להפוך לאמותיך. איננו מבקשות אפילו להפוך לנשותיך; קבל אותנו בסך הכול כשפחותיך. אתה הינך אלוה עליון שאוהב ליהנות מפרקייה־רסה ומפורסם כרודף־נשים נשגב. משום כך באנו כדי להשביע את מאווייך הנשגבים. אנו מבקשות גם לספק את תשוקתנו שלנו, כי מראה פניך החייכניות מילא אותנו בתאווה. הופענו לפניך מקושטות בעדיים ובמלבושים, אולם עד אשר לא תחבק אותנו, יוותרו אלה, גם יפי מראנו, בלתי מושלמים. הו אישיות עליונה, רק אם תתווסף לקישוטינו כפורושה־בהושנה, או התכשיט הזכרי, תהפוך התקשטותנו למושלמת; גם מאוויינו יתמלאו כולם.״
״קרישנה יקר, אתה מעוטר בתילקה ובעגילים, פניך היפיפיות מוקפות בגלי שיער, וחיוכך מקסים. מראה זה שובה את לבנו. אנו נמשכות גם לזרועותיך, שמשרות תמיד ביטחון על הנשמות המסורות. גם חזך, אותו מחבקת תמיד אלת המזל, הינו רב קסם. אולם איננו מבקשות לתפוס את מקומה; אנו לגמרי מסופקות לשמש כמשרתותיך. ואם תאשים שאנו מעודדות פריצות, תעלה מיד השאלה היכן היא אותה אשה, בכל שלושת העולמות, שאינה נמשכת ליופיך ולקסם מקצבם של השירים שמופקים מחלילך? הגברים והנשים שבשלושת העולמות כולם משתייכים לפרקריתי, או לאון הגבולי, ומכאן שביחס אליך אין כל הבדל ביניהם. אף אחד למעשה, אינו המתענג, או הגבר; כולם נועדו לענג אותך. אין אשה בשלושת העולמות שלא תסטה מדרך הצניעות, אם נשבתה בקסמך. יופייך העילאי מקסים את הנשים, מקסים את הגברים, ומקסים אפילו פרות, ציפורים וחיות יער, גם עצים, פירות ופרחים – כל אחד וכל דבר. גם אנחנו שבויות בו כליל. מכל מקום, זה ידוע לכול שממש כשם שוישנו מגונן תמיד על האלים־למחצה מפני מתקפתם של הדמונים, אתה הופעת בורינדאונה כדי להגן על תושביה ממצוקות ויסורים. הו ידידו של הסובל, שים נא את ידך על חזנו הבוער, שים גם את ידך על ראשנו כי התמסרנו לך ואנו אמותיך הנצחיות. אולם אם אתה חושש שכפות ידיך דמויות הלוטוס ישרפו לאפר מלהט חזנו, היה סמוך ובטוח שתחוש רק עונג, ולא כאב, ממש כשם שפרח הלוטוס, אף שענוג ורך, נהנה מקרני השמש החמות.״
אישיות אלוה חייך אז, למישמע תחינתן המפצירה של הגופיות, ואף שהוא מסתפק בעצמו, כדי לשמח אותן, החל אז לחבק ולנשק אותן – כרצונן. וכאשר הביט על פניהן, מחייך, יופיין עוד הוסיף והתעצם מאה מונים. הוא נהנה בחברתן, כמו הירח המלא בין רבבות כוכבים מנצנצים. אישיות אלוה העילאי, מוקף במאות גופיות ומקושט בזר פרחים בשלל גוונים, פסע אז ושוטט ביער ורינדאונה, לעיתים מזמר לעצמו, ולעיתים שר עם הגופיות, עד שהגיעו אל החול הצונן שלגדות הימונא, שם צמחו שושני מים ולוטוסים לרוב. ואז, באווירה הנשגבת, התחילו קרישנה והגופיות להשתעשע יחדיו. בשעה שפסעו על גדות הנהר היה קרישנה מניח זרועותיו סביב ראשה של אחת הגופיות, או סביב חזה או מתניה. הם צבטו זה את זה, התבדחו, הביטו זה אל זה ונהנו. וכאשר קרישנה נגע בגופן של הגופיות, להיטותן לחבק אותו עוד גברה. כך הם נהנו יחדיו ממשובות שכאלה. הגופיות זכו והתברכו במלוא חסדו של האל, כי נהנו בחברתו ללא שמץ של חיי מין ארציים.
מכל מקום, עד מהרה נמלאו הגופיות בגאוה. הן חשבו עצמן למבורכות שבנשות היקום, כי זכו בחברתו של קרישנה. וקרישנה, שידוע כקשוה, הבין מיד את סיבת גאותן, וכדי ליטות להן חסד מיוחד ולרסן את גאותן הכוזבת, הוא נעלם מיד משם, מפגין כך את מעלת פרישותו. אישיות אלוה ניחן בששת השפעים במלואם, וכאן זו דוגמה לשיפעת הפרישות. פרישותו הוכיחה שהוא חופשי לחלוטין; הוא מסתפק לגמרי בעצמו ואינו תלוי באיש. זהו המישור שבו מתרחשות העלילות הנשגבות.