הרעב הציק לילדים והם פנו אל קרישנה ובלראמה
שעות הבוקר חלפו והרעב הציק עתה לילדים, כיוון שלא אכלו ארוחת בוקר. הם פנו אל קרישנה ובלראמה: ״קרישנה ובלראמה יקרים, אתם שניכם כל־יכולים, ומסוגלים להרוג דמונים רבים. אבל היום אנחנו רעבים מאד, ומוטרדים מכך. עשו נא משהו כדי לשים לזה קץ.״
לבקשת חבריהם, חשבו קרישנה ובלראמה שעתה זה הזמן ליטות חסד לנשותיהם של בראהמנים שבדיוק עסקו בהקרבות. הנשים היו דבקות מסורות לאל, וקרישנה ניצל את ההזדמנות כדי להעניק להן את ברכתו. הוא אמר, ״ידידי הטובים, לכו נא אל בתיהם של הבראהמנים שבקרבת מקום. אלה, מתאווים להתעלות לעדן, ועורכים עתה הקרבה ודית שנקראת אאנגירסה. לכו כולכם אליהם.״ אך הוא גם הזהיר, ״הבראהמנים הללו אינם וישנוים; הם אינם מסוגלים אפילו לזמר את שמותינו, קרישנה ובלראמה. הם עסוקים מאד בזימרת המיזמורים הודיים, אף שתכלית כל הידע הודי היא למצוא אותי. מכל מקום, מאחר שאינם נמשכים לשמותינו, עדיף שלא תבקשו את התרומות בשמי. מוטב לציין את שמו של בלראמה.״ תרומות ניתנות לרוב לבראהמנים מיומנים, אלא שקרישנה ובלראמה לא נולדו למשפחות שכאלה. בלראמה נודע כבנו של וסודוה, שהיה קשתרייה, וקרישנה היה ידוע בורינדאונה כבנו של ננדה מהאראג׳ה, שהיה וישיה. שניהם לא השתייכו איפוא, לקהילת הבראהמנים. הוא חשש שהבראהמנים העוסקים בהקרבה לא ייטו לתרום לקשתרייה או לוישיה, אולם חשב, ״עדיף לומר את שמו של בלראמה, כי אולי יעדיפו לתרום לקשתרייה, מאשר לי, שאיני אלא וישיה.״
להוראתו של אישיות אלוה העילאי, הלכו כל הילדים וביקשו תרומות מן הבראהמנים. הם ניגשו אליהם עם ידיים צמודות, השתטחו על האדמה והשתחוו לפניהם. ״הו אלים ארציים, שמעו לדברינו, כי צווינו על־ידי קרישנה ובלראמה. אנו מקווים ששניהם מוכרים לכם היטב. כל טוב לכם. קרישנה ובלראמה רועים את הפרות בקרבת מקום ואנו התלווינו אליהם. באנו לבקש ממכם קצת אוכל. כולכם בראהמנים ויודעים את עקרונות הדת. לכן, אם אתם סבורים שאנו ראויים לתרומות, הרינו מבקשים קצת אוכל, כדי לאכול יחד עם קרישנה ובלראמה. אתם, הבראהמנים, מכובדים ביותר בחברה האנושית ומומחים בעקרונות הדת ובטקסיה.״
הילדים היו בסך הכול ילדי כפר, ולא היו אמורים להתמצא בכל העקרונות הודיים ובהילכות הדת. אולם הם מרמזים פה שבגלל התרועעותם עם קרישנה ובלראמה, היו בקיאים בכל אלה. כאשר אישויות אלוה, קרישנה ובלראמה, ביקשו מזון, מיהרו הילדים והביאו להם, ללא היסוס, שכן נאמר בבהגוד־גיתא כי יש לבצע יג׳נה (הקרבה) לסיפוקו של וישנו בלבד.
הילדים המשיכו, ״וישנו, בדמותו כקרישנה ובלראמה, עומד עתה ומצפה. מהרו ומיסרו לנו כל אוכל שנמצא ברשותכם.״ הם הסבירו גם מתי מותר לקבל מזון. וישנוים, או דבקים טהורים, אינם נוהגים ליטול חלק בטקסי הקרבה רגילים, אף שהם מיטיבים להכיר את טקסי הדיקשא פשוסמתהה סותראמניה. אפשר לקבל מזון אחרי טקס הדיקשא, לפני שמתחיל טקס הקרבת החיות ופולחן הסותראמני, שבו מעלים מנחת יין. הילדים אמרו, ״אנחנו יכולים לקבל ממכם מזון בשלב הזה של הטקס, כי זה אינו אסור עדיין. תנו לנו בבקשה עכשיו.״ למרות שחבריהם של קרישנה ובלראמה היו ילדי רועים פשוטים, הם יכלו להורות אפילו לבראהמנים רמי יחס שעסקו בטקסי קרבן ודיים. אלא שהסמארתה־בראהמנים, שהתעניינו בהקרבות בלבד, לא הבינו את הוראות דבקיו הנשגבים של האל. הם לא ידעו להעריך אפילו, שהאל העליון – קרישנה־בלראמה – מבקש מהם תרומות. הם לא שעו לטיעונים וסירבו לדבר עם הילדים. למרות ידיעתם את נוהלי הפולחן הודי, כל אותם בראהמנים לא־דבקים, אף שחושבים את עצמם למתקדמים מאד, אינם אלא סכלים ונבערים. מעשיהם כולם לשוא, שהרי אינם יודעים את מטרת הודות, שהיא, על־פי הבהגוד־גיתא, להבין את קרישנה. בקיאותם בטקסי הפולחן, לא מסייעת להם להבין את קרישנה; מכאן שהבנתם חיצונית ושטחית. משום כך, לדעתו רבת הערך של שרי צ׳יתניה, לא נחוץ להיוולד למשפחת בראהמנים; די לדעת את קרישנה או את המדע של תודעת קרישנה, כדי להפוך לנעלה מבראהמנה ולשמש כמורה רוחני.
ביצוע הקרבה כרוך בפרטים רבים, שידועים בשם הכללי דשה. אלה הם: קאלה פירושו זמן, פריתהק דרויה – אלה האביזרים השונים, מנתרה – מזמורים, תנתרה – ראיות מן הכתובים, אגני – אש, ריתויג׳ – מבצעי הקרבה מלומדים, דותא – האלים־למחצה, וג׳מאנה – עורך ההקרבה, קרתו – הקרבן עצמו, ודהרמה – הנוהלים. אלה כולם נועדו לסיפוקו של קרישנה. זה מאושש כי הוא הנהנה האמיתי בכל הקרבה, שהרי הוא אישיות אלוה במישרין והאמת העליונה, שמעבר לתפיסת החושים החומריים, גם מעבר לכוח הדמיון. הוא מופיע ממש כמו ילד רגיל, ומי שנתון להזדהות גופנית, לא יכול להבין אותו. הבראהמנים גילו עניין רב בנוחיותם הגופנית ובהתעלות למשכן נעלה יותר – לסורגה־ואסה. מכאן שלא היו מסוגלים בכלל להבין את מעמדו של קרישנה.
מטרת הודות, על־פי הבהגוד־גיתא, היא להבין את קרישנה
מאוכזבים מהבראהמנים, שלא רצו אפילו לדבר איתם, שבו הילדים אל קרישנה ובלראמה והסבירו להם הכול. אישיות אלוה חייך לדבריהם ואמר להם לא להצטער על סירובם של הבראהמנים, כי זה הטבע של איסוף תרומות; אל לו לאוסף התרומות לחשוב שיצליח בכל מקום. גם אם לפעמים הוא נכשל, אל לו ליפול ברוחו. קרישנה ביקש אז מן הילדים לשוב וללכת, אולם הפעם אל נשות הבראהמנים. הוא גם הסביר שנשים אלה הן דבקות גדולות. ״הן חושבות עלינו תמיד. לכו ובקשו מהן מזון בשמי ובשם בלראמה. אני בטוח שהן יתנו לכם את מבוקשכם.״
לשמע הפקודה, מיהרו הילדים והלכו אל הנשים. אלה ישבו בבתיהן מקושטות להפליא בתכשיטים. לאחר שהשתחוו לפניהן, הם אמרו, ״אמהות יקרות, אנו משתחווים לפניכן בהוקרה, שמעו נא לדברינו. קרישנה ובלראמה נמצאים עתה בקרבת מקום, רועים את הפרות, ואנו באנו אליכן בפקודתם. כולנו רעבים מאד, ובאנו לבקש ממכן מזון. תנו לנו בבקשה אוכל כלשהו, בשביל קרישנה, בלראמה ובשבילנו.״
למשמע דבריהם, מיד גברה כמיהתן של הנשים אל קרישנה ובלראמה. היתה זו תגובה טבעית. לא היה צורך לשכנע אותן בחשיבות השניים; לעצם שמם, מיד נעור בהן רצון עז לראות אותם. מאחר שהגו בקרישנה תמיד, הן היו מתקדמות מאד. הגותן היתה למעשה, הגות מיסטית בצורתה העליונה. בקדחתנות, הן מיהרו למלא את סיריהן במטעמים שונים. בגלל ההקרבה, כל המאכלים היו מעולים. ועתה, לאחר שאספו סעודה שלמה, הן השתוקקו ללכת אל קרישנה, מושא אהבתן העליון, ממש כמו שנהרות זורמים לים.
זמן רב הן כבר נשאו את הכמיהה לראותו. והנה עתה, ממש כשכבר עמדו לצאת לדרך, האבות, הבעלים, הבנים והקרובים – כולם ניסו לעצור בעדן, אלא שהן לא שעו לדבריהם. כאשר נעורה בדבק המשיכה לקרישנה, הוא אינו שועה עוד לקשרים גופניים. הנשים נכנסו אז ליער ורינדאונה שעל גדות הימונא. היער מלא בצמחים, במטפסים רעננים ובפרחים. בתוך היער הן ראו את קרישנה ובלראמה, רועים את הפרות עם חבריהם האהובים.
נשות הבראהמנים ראו את קרישנה לבוש בבגד נוצץ כזהב. הוא ענד גם זר יפה מפרחי יער ונוצת טווס לראשו, ופניו היו מעוטרות בצבעים שונים, ממחצבי ורינדאונה. הוא נראה ממש כמו רקדן על במה. ידו נחה על כתף חברו, ובידו השניה החזיק פרח לוטוס. אוזניו קושטו בשושני מים, על מצחו היה סימן התילקה, ולשפתיו חיוך מצודד. הנשים ראו עתה את אישיות אלוה, שעליו שמעו כה הרבה, שהיה יקר להן כל כך ושבו הגו תמיד. הן ראו אותו במו עיניהן, פנים אל פנים, ודרך העינים, קרישנה נכנס אל תוך ליבן. הן חיבקו אותו בכל לבן, ומיד פג כאב הפרידה ונעלם. הן היו כמו אותם קדושים, שבזכות ידיעתם המתקדמת, נטמעים בקיומו של העליון. קרישנה, כנשמת־העל שבלב כול, ידע את נפשן. הן באו אליו חרף כל מחאות קרוביהן, ולמרות חובות הבית הרבות. הוא היה יקר להן מחייהן ונשמתן, ועתה באו לראותו. למעשה, הן קיימו את הוראתו שבגיתא: להתמסר לו כליל, ולנטוש כל חובה דתית או חברתית זולת זו. הן מילאו את ההוראה הזו בשלמותה. משום כך הוא דיבר אליהן עתה, עם חיוך רב קסם.
חשוב לציין בהקשר זה, שכאשר קרישנה נכנס ללב הנשים, ואלה חיבקו אותו וחשו נטמעות בו בחדווה נשגבת, למעשה, לא קרישנה, אלוה עליון, גם לא הנשים, איבדו את זהותם היחודית. זהותם נשמרה לחלוטין, אף שחוו בהתאחדות הוויתם. אחדות שכזו נחווית בשעה שאשה או גבר מתמסרים כליל לאהובם, ללא כל מניע או שיקול אישי. שרי צ׳יתניה לימד אותנו בשיקשאשטקה שלו את תחושת האחדות הזו: קרישנה חופשי לעשות כרצונו, ואף־על־פי־כן צריך הדבק לשמור על אחדות עמו ולהסכים למאוויו כולם. זו האחדות שחוו נשות הבראהמנים באהבתן לקרישנה.
קרישנה בירך אותן על בואן: ״נשות בראהמנים בנות מזל, ברוך בואכן לכאן. אמרו לי מה אוכל לעשות למענכן. המעשה שעשיתן – התעלמתן מאיסורים וממכשולים שהציבו לפניכן קרובים, אבות, אחים ובעלים ובאתן לראות אותי הוא מעשה נכון. מי שנוהג כך, יודע את טובתו האמיתית, שהרי העיסוק בשירותי באהבה נשגבת, ללא כל מניע או הגבלה, הינו מבורך לישות החיים.״
קרישנה מאשר כאן שההתמסרות לו היא שלמותה העליונה של הנשמה המותנית; ויש לנטוש כל אחריות אחרת. ההתמסרות המוחלטת לאל, היא הנתיב המבורך ביותר לנשמה המותנית, שהרי האל הוא מושא האהבה העליון. למעשה, הכול אוהבים את קרישנה, אלא שכל אחד חווה זאת בהתאם לרמת הבנתו. מי שמבין שהוא עצמו נשמה רוחנית, ושהיא חלקיק של אלוהים, מבין גם שהאל הוא מושא האהבה העליון, ולכן עליו להתמסר לו. התמסרות שכזו נחשבת למבורכת. החיים עצמם, קניינים, משפחה, אשה, ילדים, בית, ארץ, חברה ושאר הדברים שכל כך יקרים לנו – הם כולם רק התרחבויות של אלוהים. הוא למעשה, מוקד האהבה, שכן הוא מקור כל שמחתנו; הוא מתרחב לגורמי שמחה כה רבים, בהתאם לרמת מודעותנו – הגופנית, הנפשית או הרוחנית.
״נשים יקרות,״ קרישנה אמר, ״שובו עתה לבתיכן. חיזרו לעסוק בטקס ההקרבה ובשירות לבעליכן. חיזרו אל משק ביתכן. זאת כדי שבעליכן יתרצו, ויבצעו כראוי את ההקרבה שהתחילו. אחרי הכול, הם אנשי משפחה, וכיצד יוכלו לבצע את חובותיהם הדתיות ללא עזרתכן?״
נשות הבראהמנים ראו את קרישנה פנים אל פנים, והוא נכנס אל תוך ליבן
נשות הבראהמנים השיבו, ״אל יקר, הוראה כזו לא מתאימה לך. הבטחת הבטחה נצחית לגונן על דבקיך, ועתה עליך להגשים את הבטחתך. מי שבא ומתמסר לך, לא שב עוד לחיים המותנים שבקיום החומרי. אנו מצפות שתמלא עכשיו את הבטחתך. התמסרנו לכפות רגלי הלוטוס שלך, שמכוסות בעלי תולסי, לכן איננו מתאוות עוד לנטוש את מקלטן ולשוב לחברתם של קרובים, ידידים וחברים לכאורה. ולאן נחזור? בעלינו, אחינו, אבותינו, בנינו, אמהותינו וידידינו כבר לא מצפים לשובנו, לאחר שנטשנו אותם. אין לנו עוד מקלט לחזור אליו. אל נא תבקש מאתנו לשוב לבתינו, מצא לנו מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך והשאר אותנו תחת הגנתך לעד.״
האל השיב, ״נשים יקרות, היו בטוחות שבעליכן לא ידחו אותכן עם שובכן, גם לא אחיכן, בניכן או אביכן. מאחר שאתן דבקותי, הקרובים, כלל הציבור ואפילו האלים־למחצה – כולם יתרצו ממכן.״ קרישנה מצוי כנשמת־העל בלב כול. משום כך, מי שהופך לדבקו הטהור, הינו אהוב על כולם ןאינו עוין איש. גם שום אדם שפוי לא יראה בו אויב. ״אהבה נשגבת אלי אינה תלויה בקשרים גופניים,״ הוסיף קרישנה, ״כל מי שמחשבו שקוע בי תמיד, אין ספק שיבוא במהרה אל חברתי הנצחית.״
ואז, למשמע ההוראות הללו, שבו הנשים לבתיהן, לבעליהן. הבראהמנים, שמחים לשובן, התיישבו עמן יחדיו והמשיכו בטקס, כמומלץ בשאסתרה. הודות מורות שטקסי פולחן צריכים להתבצע על־ידי הבעל והאשה יחדיו, ועם שוב הנשים, יכול היה הטקס להתבצע כהלכתו. מכל מקום, היתה אשה אחת מבין נשות הבראהמנים, שנמנע ממנה בכוח ללכת ולראות את קרישנה. לאחר שזו שמעה על מראה גופו, היא החלה להגות בו בזכרונה, ושקועה כליל במחשבות אודותיו, נטשה את גופה החומרי, שמותנה לחוקי הטבע.
שרי גווינדה, אישיות אלוה המלא חדווה לעד, מציג את עלילותיו הנשגבות, כמו בן אנוש רגיל, ונהנה מהמזון שהביאו נשות הבראהמנים. בדרך זו הוא שובה את לבו של האדם הפשוט ומביא אותו לתודעת קרישנה. בדרך זו – ביופיו ובמילותיו – הוא שבה את לב הפרות, ילדי הרועים ונערות ורינדאונה.
לאחר ששבו הנשים, הבראהמנים שעסקו בהקרבה התחרטו מאד על המעשה הפסול – הם סרבו לתת מזון לאלוהים. סוף סוף הבינו את טעותם. מרוב עיסוק בטקסים הודיים, הם התעלמו מאישיות אלוה שהופיע כמו אדם רגיל וביקש מעט מזון. עתה, למראה המסירות והאמונה של הנשים, האשימו את עצמם. הם התחרטו שלא ידעו, ולו במעט, כיצד לשרת באהבה את האל, אף שנשותיהם היו מתקדמות ומסורות לו כליל. הם אמרו זה לזה, ״לעזאזל לידתנו כבראהמנים! לעזאזל בקיאותנו בספרות הודית! לעזאזל ביצוע הקרבות גדולות וקיום כל הכללים לדקדוקם! לעזאזל משפחותינו! לעזאזל מיומנותנו בנוהלי הפולחן שבכתובים! לעזאזל הכול, כי למרות כל אלה לא פיתחנו אהבה נשגבת לאישיות אלוה, שהוא מעבר לתפיסת המחשב, הגוף והחושים.״
חרטת הבראהמנים המומחים בפולחן הודי היתה נכונה, שהרי בלי לפתח מודעות לקרישנה, החובות הדתיות הן בסך הכול בזבוז זמן וכוח. הם אמרו עוד, ״אונו החיצוני של קרישנה חזק כל כך, עד כי בכוחו להפיל לאשליה אפילו את גדול היוגים. כבראהמנים מיומנים, אנו נחשבים אמנם למוריהם של כל שאר המעמדות החברתיים, אלא שאפילו אנו נפלנו לתעתועי האנרגיה החיצונית. ראו כמה מבורכות הנשים הללו. כיוון שהקדישו את חייהן כליל לאישיות אלוה, קרישנה, הן לא התקשו אפילו לנתק את הקשרים העבותים מכול – קשרי משפחה. חיי משפחה הם ממש כמו באר חשוכה, ובסך הכול מנציחים את הסבל החומרי.״
נשים הן פשוטות מטבען וקל להן להתמסר לתודעת קרישנה. ולאחר שהן מפתחות אהבה לקרישנה, קל להן להשתחרר מן השעבוד למאיא, עליו לא מסוגלים לגבור אפילו גברים שנחשבים למלומדים מאד. על־פי הודות, נשים אינן עוברות את טקס הטהרה של הסמכה לחוט הקדוש, גם אינן רשאיות לחיות כברהמצ׳אריני באאשרמה של המורה הרוחני; הן לא אמורות לעמוד בנוהלי משמעת חמורים, גם אינן בקיאות ביותר במדע הפילוסופיה או ההגשמה העצמית. הן אינן טהורות ביותר, גם אינן נמשכות במיוחד למעשים מבורכים. ״כמה מופלא לכן, שפיתחו אהבה נשגבת לקרישנה, אדון כל היוגים!״ תמהו הבראהמנים. ״באמונה השלמה ובמסירות לקרישנה, הן עלו על כולנו. למרות מומחיותנו בכל תהליכי הטהרה, בגלל זיקתנו לאורח חיים חומרני, החמצנו למעשה, את המטרה האמיתית. הילדים אפילו ציינו את שמות קרישנה ובלראמה, ואף־על־פי־כן התעלמנו מהם. למעשה, עתה אנו סבורים שהיתה זו תחבולה של אישיות אלוה לשלוח את הילדים אלינו, רק כדי ליטות לנו חסד. הלא אינו זקוק לדבר. בעצמו יכול היה לשבור את רעבונם, ברצונו בלבד.״
מי שינסה ויכחיש את יכולתו של קרישנה לספק את עצמו, רק משום ששמע שקרישנה רעה פרות למחייתו, או שיחשוב שהיה באמת רעב וזקוק למזון – אדם כזה מוטב שידע שאלת המזל עסוקה בשירותו של קרישנה תמיד. בגללו היא נוטשת את טבעה הבלתי יציב וההפכפך. בספרות ודית כמו ברהמה־סמהיתא נאמר שלא אלה אחת, אלא אלפי אלות מזל משרתות את קרישנה במשכנו, מתוך הערכה רבה. מכאן שזו בערות בלבד לחשוב שקרישנה היה זקוק למזונם של הבראהמנים. למעשה, היתה זו תחבולה כדי ליטות להם חסד; כדי לתת להם הזדמנות להתמסר לו באמצעות שירות טהור. אביזרי הפולחן הודי, המקום המתאים, המועד, הפריטים השונים, המזמורים, הכוהן שמבצע את ההקרבה, האש, האלים־למחצה, עורך ההקרבה ועקרונות הדת – כל אלה נועדו להבנת קרישנה, שהרי הוא אישיות אלוה העילאי. הוא וישנו, האל העליון ואדון כל היוגים הבקיאים בנסתר.
״כיוון שהופיע כילד בשושלת הידו, ברוב סכלותנו, לא הבנו שהוא הינו אישיות אלוה,״ אמרו הבראהמנים. ״לעומת זאת אנו גאים מאד על נשותינו הנעלות. הן פיתחו שירות נשגב וטהור שכזה לאל, חרף עמדתנו הנוקשה. הבה ונשתחווה עתה לכפות רגלי הלוטוס שלו, שבהשפעת אונו המשלה, מאיא, אנו שקועים כל כך בפעילות שתכליתה ברכות חומריות. אנו מתפללים עתה שבחסדו, יסלח לנו, כי נלכדנו בשבי אונו החיצוני. עברנו על הוראתו, מבלי להכיר בתפארתו הנשגבת.״
הבראהמנים התחרטו על עבירתם. הם רצו ללכת ולהשתחוות לפני קרישנה באופן אישי, אלא שחששו מקמסה, ולא הלכו. במילים אחרות, קשה להתמסר באופן מלא לאלוהים, מבלי להיטהר באמצעות שירות מסור. דוגמת הבראהמנים ונשותיהם מלמדת מאד. הנשים, שהיו חדורות במסירות טהורה, התעלמו מכל התנגדות, ומיהרו ללכת אל קרישנה, בעוד שהבראהמנים, אף שהבינו את עליונותו של האל והתחרטו, המשיכו לחשוש מהמלך קמסה. זאת משום שהיו קשורים מדי לברכות החומריות שמעניקים טקסי הדת.