בשעה שקרישנה, בלראמה והילדים היו שקועים כליל במשחקם, התחילו הפרות, ללא משגיח, לנדוד להן ולהרחיק לתוך מעמקי היער, בחיפושן אחר עשב רענן. העיזים, הפרות ושורי הבר שוטטו כך מיער ליער עד שהגיעו ליער אישיקטוי, נמשכים אחר שפעת הירק שבו. אולם אז, כשנכנסו ליער, מיד הבחינו בשריפה, והחלו גועים בבכי. הילדים מצד שני, מודאגים מהיעלמן של החיות, יצאו בחיפושים אחריהן על־פי טביעות רגלים, גם על־פי נתיב העשב האכול. הם חששו שמקור מחייתם היחיד – הפרות – אבד עתה. מכל מקום, במהרה הם שמעו את געיות הבכי, וקרישנה קרא בקול לפרותיו בשמותיהן, ואלה השיבו לו מיד בגעיית שמחה. אלא שאז כבר הקיפה אותם האש והמצב נראה מאיים עד מאד. רוח עזה נשבה ועוד הוסיפה והגבירה את הלהבות ונראה שכל החי והצומח שם עומד להתכלות. הפרות והילדים נמלאו אימה ותלו מבטיהם בקרישנה ובבלראמה, כמו גוסס שממקד את מבטו בתמונתו של אישיות אלוה. הם אמרו, ״קרישנה, בלראמה, אנחנו נצרבים מחום האש. אנו פונים עתה ומבקשים מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלכם, כי בכוחכם להציל אותנו מסכנה נוראה שכזו. קרישנה, ידידנו היקר, כולנו חבריך הקרובים. מדוע שנסבול כל כך? אנו לגמרי תלויים בך, ואתה הרי בקי בעקרונות הדת. איננו יודעים איש מלבדך.״
אישיות אלוה רב הכוח, הקוסם העילאי, בלע מיד את להבות האש כולן, והציל את הפרות וחבריו מסכנה
האל שמע את תחינת חבריו. הוא העיף בהם מבט רחום. כמו משיב להם בעיניו שאין כל סיבה לחשש. ואז, אישיות אלוה רב הכוח, הקוסם העילאי, בלע מיד את להבות האש כולן, והציל את הפרות וחבריו מסכנה. מרוב פחד הם כמעט איבדו את הכרתם, אולם עתה התעשתו ופקחו עינים, ושוב מצאו את עצמם ביער עם קרישנה, בלראמה והפרות. כמה רבה היתה תדהמתם; הם נפטרו כליל ממתקפת האש, וגם הפרות ניצלו. הם חשבו בסתר ליבם שקרישנה אינו סתם ילד רגיל, אלא אל־למחצה.
עם רדת הערב, שבו קרישנה ובלראמה עם הילדים והפרות לורינדאונה, מנגנים בחלילים. משקרבו לכפר, עלצו הגופיות לקראתם, כי כל היום הגו בקרישנה – כיצד הוא מבלה ביער – ובהעדרו כל רגע נראה להן כמו שתיים עשרה שנים.