בורינדאונה המים זורמים בכל עבר והיער מוריק תמיד ויפיפה
ואז, אחרי שכיבה את השריפה הנוראית, שב קרישנה ונכנס לורינדאונה, ההומה תמיד מרוב פרות, ועמו גם קרוביו וידידיו, והפרות, העגלים והשוורים – כולם היללו את תפארתו. כך בילו קרישנה ובלראמה את ימיהם בורינדאונה עם בנים ובנות רועים, והנה חלפה עונה ובא הקיץ. בהודו לא מקדמים בברכה את בואו של הקיץ, בגלל חומו הרב. אולם בורינדאונה הכול שמחו, כי שם היה זה כמו אביב. זאת משום שקרישנה ובלראמה, ששולטים אפילו בברהמא ובשיוה, התגוררו שם. יש שם פלגי מים רבים שקול פיכפוכם הענוג מאפיל אפילו על המיית הצרצרים. ובגלל המים שזורמים בכל עבר, היער מוריק תמיד ויפיפה.
תושבי ורינדאונה לא הוטרדו מלהט השמש או מחום הקיץ. אגמי ורינדאונה היו מוקפים בעשב רענן ומלאים בשלל מיני לוטוסים, כגון קלהארה־קנג׳ותפלה. הרוח הקלילה שנשבה, נשאה עמה את ניחוחם המתקתק, וטיפות מים מן הימונא או ממי האגמים והפלגים ניתזו על האנשים וציננו את גופם במגען. משום כך לא ניטרדו תושבי ורינדאונה מעונת הקיץ.
ורינדאונה היא מקום מופלא. הפרחים שם פורחים תמיד, ואפילו הצבאים מעוטרים בשלל גוונים. הציפורים מצייצות, הטווסים קוראים בקול ומרקדים, והדבורים הומות. הקוקיות מפליאות שם לזמר בחמישה לחנים שונים.
כך, נכנס קרישנה, מאגר העונג, ליער היפיפה הזה, כשהוא מנגן בחלילו, כדי ליהנות מאוירתו, ועמו אחיו הבכור בלראמה ושאר ילדי הרועים והפרות. וביער הם צעדו בינות עצים מוריקי עלים שפרחיהם דמו לנוצות טווס. הם התקשטו בזרים מן הפרחים ובאבקת זעפרן. לעיתים חוללו ושרו ולעיתים התאבקו זה בזה. בשעה שקרישנה רקד, היו ילדים ששרו, היו שניגנו בחליליהם, וכמה תקעו בשופרים או מחאו כפיים ושיבחו את הרוקד, ״הי אח, אתה רוקד יפה להפליא.״ למעשה, היו ילדים אלה אלים־למחצה שירדו מעדן כדי לסייע לקרישנה בעלילותיו. עתה, בלבוש ילדי רועים, הם עודדו את קרישנה, כמו אמן שמעודד ומשבח את עמיתו. קרישנה ובלראמה לא עברו עדיין את טקס גזיזת השיער, ומשום כך הסתלסל שערם כמו נוצות עורב. הם שיחקו במחבואים עם חבריהם או קפצו ונלחמו זה בזה. לפעמים כאשר ילדים אחרים רקדו וזימרו, היה קרישנה משבח, ״חברי, אתם רוקדים ושרים יפה מאד.״ הילדים שיחקו בכדור עם פירות בל ואאמלקי העגולים. הם שיחקו במטפחת, מכסים את עיניהם ואז נוגעים ומתגרים זה בזה. לעיתים היו מחקים את אילות היער וציפורים שונות. הם התבדחו וחיקו את קרקור הצפרדעים ונהנו להתנדנד מתחת לעצים. לפעמים היו משחקים ביניהם במלך ונתינים. כך בילו קרישנה ובלראמה עם חבריהם במשחקים ובשעשועים שונים ומשונים, וכך נהנו מאווירתה הקסומה של ורינדאונה, על נחליה, אגמיה, פלגיה ועציה יפי המראה, עמוסי הפרי והפרחים.
בלראמה מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, אשר צנח ומת
פעם, כאשר עסקו במשחקיהם הנשגבים, הצטרף לחברתם הדמון הנוראי פרלמבאסורה, במטרה לחטוף את קרישנה ובלראמה. למרות שקרישנה שיחק כילד רועים – כאישיות אלוה הוא ידע הכול – עבר, הווה ועתיד. מיד למראה הדמון, חשב כיצד להרוג אותו, אף שלמראית עין קיבל אותו כידיד. ״הו ידידי היקר,״ הוא אמר, ״כמה נפלא שבאת לשחק איתנו.״ הוא קרא לחבריו ואמר, ״בואו נתחלק לשתי קבוצות ונלחם זה בזה בזוגות.״ להצעתו, מיהרו הילדים להתקבץ. הם תפסו עמדותיהם, אחדים לצדו של קרישנה ואחדים לצדו של בלראמה, והסתדרו לקרב זוגות. המפסידים בקרב יישאו את המנצחים על כתפיהם. וכך התחילו לשחק, ובו בזמן גם השגיחו על הפרות שהמשיכו בדרכן ביער בהאנדירונה. קבוצתו של בלראמה עם שרידאמא וורישבהה, ניצחה, וחברי קבוצתו של קרישנה נשאו אותם ביער על גבם. אישיות אלוה העילאי, שהפסיד, נשא את שרידאמא על גבו, בהדרסנה נשא את ורישבהה, ופרלמבאסורה בדמות נער רועים, מחקה את משחקם, נשא את בלראמה. פרלמבאסורה היה גדול הדמונים, והעריך את קרישנה כחזק בילדים.
כדי להימנע מחברתו של קרישנה, הוא נשא את בלראמה הרחק משם. אין ספק שהיה הדמון רב און וכוח, אלא שנשא את בלראמה, אשר משול להר. הוא החל לחוש בנטל המשא, ושב לדמותו המקורית. בדמותו האמיתית הוא חבש קסדת זהב, ענד עגילי זהב, ונראה כמו ענן עם ברק הנושא את הירח. בלראמה ראה כיצד פושט גופו ומתרחב עד לתחומי העננים, עיניו רשפו כאש יוקדת ושינים חדות הזדקרו בפיו. תחילה תמה בלראמה, ״כיצד לפתע פתאום חל שינוי כזה בילד שנושא אותי?״ אלא שבמחשבה צלולה הבין כי הדמון נושא אותו הרחק מחבריו במטרה להורגו. הוא מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, כמו היה מלך עדן שמכה עם נשק הברק בהר. מיד צנח הדמון ומת, כמו נחש מחוץ ראש, ודם נטף מפיו. כשנפל הזד, קול חבטה אדיר נשמע, כמו הר הקורס ממכת הברק של המלך אינדרה. כול הילדים מיהרו אז למקום. נבעתים מן המראה, הם פיארו את בלראמה, ״כל הכבוד! הפלאת לעשות!״ כולם חיבקו אותו באהבה רבה, כי חשבו שממש חזר מן המוות, ובירכו אותו והרעיפו עליו איחולים. גם האלים־למחצה מעדן נמלאו שמחה והמטירו פרחים על גוף האל, מברכים אותו על המתת הדמון הגדול פרלמבאסורה.