קרישנה, ברוב חמלה על בני כפרו, בלע אז את אש היער והציל אותם
אחרי שהמלך פריקשית שמע את סיפור הענשתו של קאלייה, הוא שאל מדוע נטש הנחש את ארצו היפה, ומדוע הפך גרודה לאויבו. שוקדוה גוסואמי הסביר כי באי נאגאליה, מקום משכנם של הנחשים, היה קאלייה אחד מן המנהיגים. גרודה, שניזון לרוב מנחשים, היה בא לשם והורג אותם בהמוניהם, כרצונו. אחדים היה אמנם אוכל, אך אחרים הרג לשוא. קהילת הנחשים המוטרדת פנתה אז אל מנהיגה, ואסוקי, שפנה וביקש את הגנתו של ברהמא. ברהמא הציע פשרה: פעמיים בחודש, כאשר הירח במחציתו, יעלו הנחשים מנחת נחש לגרודה. הם ישימו את קרבן הנחש מתחת לעץ. גרודה, שהיה מרוצה מן ההסדר, לא הטריד עוד את כלל הנחשים.
אלא שבהדרגה, החל קאלייה לנצל את המצב. גאה על הארס הרב שצבר, גאה גם על כוחו החומרי, הוא חשב, ״מדוע שנקריב לגרודה קרבן שכזה?״ וחדל מן המנהג. אדרבה, עתה היה בעצמו אוכל את הקרבן. כאשר נודע לגרודה, דבקו ורכבו של וישנו, על מעללו של קאלייה זה, הוא נמלא חימה. הוא מיהר אל האי, נכון להרוג את הנחש העבריין. קאלייה ניסה להשיב מלחמה והתקיף את גרודה עם ראשיו הרבים ושיניו החדות, הארסיות; הוא ניסה להכיש אותו, אולם גרודה, בנו של תארקשיה, היכה בזעם רב ובכוח אדיר, כראוי לנושאו של וישנו, וחבט בגופו של קאלייה עם כנפיו זהובות הברק. קאלייה, שידוע גם כקדרוסותה, או בנה של קדרו, נס אז על נפשו לאגם קאליידהה, שבקרקעית נהר הימונא, הרחק מהישג ידו של גרודה.
זו הסיבה מדוע קאלייה חסה במימי הימונא: ממש כשם שגרודה פקד את אי הנחשים, הוא בא גם לימונא לתפוס דגים. שם מכל מקום, היה יוגי גדול, סובהרי מוני, שתירגל הגות מתחת למים, וחש אהדה לעניינם של הדגים. הוא ביקש מגרודה שלא יבוא עוד ויטריד את הדגים. וגרודה, אף שמשמש כנושאו של וישנו ואינו כפוף לפקודתו של איש, ציית להוראה, ובמקום לאכול שם דגים רבים, לקח רק דג אחד גדול – את מנהיגם. אלא שהיוגי, שחמל על המנהיג וחפץ בהגנתו, קילל את גרודה: ״מעתה ואילך, אם תבוא לכאן לתפוס דגים – אני אומר זאת במלוא אוני – מות תמות.״
רק קאלייה ידע על הקללה, ולכן היה בטוח, שגרודה לא יבוא לשם. הוא בחר, ברוב חוכמה, להסתתר בקרקעית הימונא. אלא שלא הצליח למצוא מקלט בסובהרי מוני, וקרישנה, אדונו של גרודה, סילק אותו משם. חשוב לציין שגרודה קשור במישרין לאישיות אלוה העילאי ועוצמתו אדירה. מכאן שאינו מושפע משום קללה, גם אינו חייב לציית להוראתו של איש. למעשה, היתה זו עבירה מצידו של סובהרי מוני לקלל את גרודה, שמתואר בשרימד־בהאגותם כמצוי באותו מישור של אישיות אלוה, בהגואן. גרודה לא ניסה אמנם להתנגד לקללה, אולם המוני נאלץ בגלל עבירתו, למעוד ממעמד של יוגי והפך לאיש משפחה נהנתן בעולם החומרי. נפילתו של סובהרי מוני מהשתקעות מוחלטת בחדווה רוחנית, משמשת לקח למי שפוגע בוישנוים.
כאשר סוף סוף קרישנה יצא מאגם קאלייה, ראו אותו כל ידידיו וקרוביו שעל גדות הימונא מקושט להפליא, משוח כולו במשחת צ׳נדנה, מעוטר באבני חן ומכוסה כמעט כולו בזהב. תושבי ורינדאונה, רועי הבקר והילדים, אמא ישודא, רוהיני, מהאראג׳ה ננדה, הפרות והעגלים כולם ראו אותו יוצא מן הימונא, וחייהם כמו שבו אליהם. מי ששבים לו חייו, רק טבעי שיעלוץ כולו. בזה אחר זה הם אימצו את קרישנה אל לבם וחשו בהקלה רבה. וכאשר חיבקו אותו, חשו כמגשימים את מטרת חייהם העליונה.
גם בלראמה חיבק את קרישנה, אולם צחק, כי ידע כל הזמן מה יקרה, גם כשכולם היו שרויים בחרדה. העצים שלגדות הימונא, גם הפרות, השוורים והעגלים, כולם נמלאו חדווה עם הופעתו של קרישנה ביניהם. הבראהמנים מורינדאונה, עם נשותיהם, מיהרו ובאו לברך את קרישנה ובני משפחתו. הבראהמנים נחשבים למוריה הרוחניים של החברה. אלה ברכו עתה את קרישנה ומשפחתו על שניצל, וביקשו גם לרגל המאורע, תרומות. וננדה מהאראג׳ה, מרוצה משיבת הבן, חילק להם פרות רבות ושפע של זהב. בשעה שתרם את תרומותיו, אמא ישודא רק חיבקה את קרישנה, הושיבה אותו בחיקה והזילה דמעות ללא הרף.
כיוון שכמעט וירד הלילה וכל תושבי ורינדאונה, הפרות והעגלים היו עייפים מאד, הם החליטו להישאר ולנוח על גדות הימונא. אולם באמצע הלילה, כשכולם נמו את שנתם, פרצה לפתע פתאום שריפה ביער, ובתוך רגע כמו עמדה לכלות את תושבי ורינדאונה כולם. מכל מקום, מיד כאשר חשו בחום האש, הם מיהרו לחפש מקלט בקרישנה, אישיות אלוה העילאי, אף ששיחק עתה כילדם. הם אמרו, ״הו קרישנה! אלוה העילאי! הו בלראמה, מאגר כל כוח! אנא הצילו אותנו מן האש הנוראה המכלה כול. אין לנו מקלט אחר מלבדכם. האש עומדת לבלוע את כולנו!״ הם התפללו אל קרישנה ואמרו שאין להם מקלט אחר לבד מכפות רגלי הלוטוס שלו. וקרישנה, ברוב חמלה על בני כפרו, בלע אז את אש היער והציל אותם. כמובן שזה לא היה בלתי אפשרי, שהרי קרישנה הוא בלתי מוגבל. הוא בעל יכולת בלתי מוגבלת לעשות כרצונו.