קרישנה שלח אל הילדים והפרות את מבטו החנון וכולם שבו לעשתונותיהם
קרישנה, שהבין כי הנחש השחור קאלייה הרעיל את מי הימונא, נקט בפעולה נגדו ואילץ אותו לעקור למקום אחר. ואז שבו המים והיטהרו.
ככל שמהאראג׳ה פריקשית האזין לדבריו של שוקדוה גוסואמי, גבר בו הרצון להוסיף ולשמוע אודות עלילות הילדות של קרישנה. הוא שאל כיצד קרישנה העניש את הנחש, שחי במים במשך שנים רבות. למעשה, התלהבותו לשמוע את העלילות הנשגבות רק גברה כל הזמן והוא שאל את שאלתו בעניין רב.
וכך סיפר שוקדוה גוסואמי: בתוך נהר הימונא היה אגם גדול, שבו חי הנחש השחור קאלייה. הלה הרעיל בארס שלו את כול הסביבה, שפלטה אדים רעליים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. אם ציפור עברה ממעל, היא היתה צונחת מיד למים ומתה. בגלל האדים הרעילים קמלו גם כל הצמחים והעצים שלגדות הימונא. קרישנה ראה את תוצאות הארס: הנהר שעבר לפני ורינדאונה היה עתה כולו מורעל.
קרישנה, שהופיע עלי אדמות כדי להדביר את הגורמים השליליים בעולם, מיהר וטיפס על עץ קדמבה גדול שצמח על גדות הנהר. פרחיו של עץ זה עגולים וצהובים ומצויים לרוב רק בסביבות ורינדאונה. קרישנה טיפס אל צמרתו של העץ, הידק את חגורתו, נופף בידיו כמתאגרף, וקפץ אל תוך הנהר המורעל. עץ הקדמבה שממנו קפץ קרישנה היה העץ היחידי שלא מת. יש מפרשים הגורסים שהעץ שב לחיים ממגע כפות רגלי הלוטוס של האל. אולם בפוראנות אחרות מסופר שגרודה, רכבו הנצחי של וישנו, ידע את העתיד ומשח את העץ בנקטר, כדי לשמור אותו בחיים. כאשר קרישנה קפץ למים, הם עלו על גדותיהם, כאילו דבר עצום נפל לתוכם. הצגת עוצמה שכזו אינה מפתיעה כמובן, שהרי קרישנה הינו מקור כל און.
קרישנה, כמו פיל גדול ועצום, שחה במים בשאון אדיר, שהגיע לאוזניו של הנחש השחור. הרעש עורר את זעמו, כי הבין שזהו נסיון לתקוף את ביתו. הוא מיהר והופיע לפני קרישנה. ואכן, התרשם קאלייה, היה כדאי לצאת ולראות את קרישנה. גופו כה יפה ועדין; צבעו דומה לצבע הענן, ורגליו דומות לפרח לוטוס. הוא השתעשע במים בעוז מעוטר בשריותסה, בעדיים ובמלבושים צהובים, וחיוך נסוך על פניו היפיפיות. אולם למרות יופיו, חש קאלייה בזעם גואה בקרבו. הוא תפס אז ולפת את קרישנה בפיתולי גופו האדירים. למראהו של קרישנה, לפות כולו בטבעותיו של הנחש, נחרדו הילדים ותושבי ורינדאונה והתאבנו מפחד. הם הקדישו לקרישנה הכול – את חייהם, נכסיהם, אהבתם, מעשיהם – הכול. ועתה לנוכח מצבו, הם נבעתו כליל וצנחו לארץ. גם הפרות, השורים והעגלים התעצבו, ועתה הביטו בו בחרדה. מרוב פחד רק געו בבכי וניצבו דוממים על הגדה, ללא יכולת להושיע את יקירם.
בעת שמחזה זה התחולל על גדות הימונא, החלו להופיע סימנים מבשרי רע. האדמה רעדה, כוכבים נפלו בשמים, וצמרמורות חלפו בגופם של האנשים. כל אלה, הצביעו על סכנה גדולה. רועי הבקר, לרבות ננדה מהאראג׳ה, כולם צפו בסימנים בחרדה. גם נודע להם שקרישנה יצא למרעה ללא אחיו הבכור, בלראמה, והידיעה רק הוסיפה על חרדתם. באהבתם הרבה לקרישנה, לא היו מודעים לעוצמת אוניו, ועתה כמו נטרפה דעתם מרוב דאגה וצער. דבר לא היה יקר להם ממנו; הם הקדישו לו הכול – את חייהם, קנייניהם, אהבתם, מחשבם ומעשיהם. בגלל זיקתם העזה לקרישנה הם חשבו, ״אין ספק כי היום יבוא קיצו.״
שעתיים תמימות נשאר קרישנה, כמו ילד רגיל, לפות בטבעותיו של קאלייה
תושבי ורינדאונה – ילדים, נערים, זקנים, נשים, חיות הבית, וכל ישויות החיים – כולם יצאו לחפש אחר קרישנה, יודעים שהוא הינו מקור קיומם היחיד. רק בלראמה, אדון כל הידע, פשוט עמד שם וחייך. הוא ידע כמה חזק אחיו הצעיר, הוא גם ידע שאין מקום לחרדה, שכן קרישנה נלחם בסך הכול בנחש ארצי רגיל. לכן, הוא לא היה שותף לדאגה. תושבי ורינדאונה, מכל מקום, מבועתים כליל, יצאו לחיפושים, בעקבות טביעות רגליו של קרישנה באדמה. סימני הדגל, הקשת והקונכיה שעל כפות רגליו נשאו אותם לעבר הימונא, ולבסוף, כאשר הגיעו אל גדות הנהר, הם ראו את הפרות והילדים כולם מתייפחים, צופים בקרישנה לפות בטבעותיו של נחש שחור. צערם גבר עתה; יגונם היה נורא, כשחשבו כי הקיץ עתה הקץ על קרישנה. רק בלראמה חייך. למרות שהם כמעט לא ידעו על קרישנה, הם אהבו אותו, ודבר לא ישווה לאהבתם. המחזה – קרישנה לפות בתוך נהר הימונא בין טבעות הנחש, והילדים והפרות כולם מוכי יגון – עורר בהם את זכרון ידידותו, פניו החייכניות, מתק מילותיו ויחסיו איתם. בגלל מחשבות כאלה והאמונה שקרישנה לכוד לחלוטין על-ידי הנחש, הם חשו כמו בבת אחת התרוקנו שלושת העולמות והפכו לאין. גם שרי צ׳יתניה מהאפרבהו אמר שללא קרישנה, נראים שלושת העולמות כריקים. זהו השלב העליון של תודעת קרישנה. כמעט כל תושבי ורינדאונה היו שקועים באהבה אקסטטית שכזו לקרישנה.
כאשר אמא ישודא הגיעה, היא רצתה מיד להיכנס למים, וכאשר עצרו בעדה – התעלפה. ידידותיה, למרות שהיו עצובות כמותה והזילו דמעות כמו ממטרי גשם או גלי נהר, ניסו להשיב אותה להכרתה והחלו להשיח בקול אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה. אלא שאמא ישודא נשארה דוממת, כמו מתה, תודעתה מרותקת לפניו של קרישנה. גם ננדה מהאראג׳ה והשאר, שהקדישו לקרישנה הכול, לרבות חייהם, ניסו להיכנס לימונא, אלא שבלראמה עצר בעדם, יודע היטב ששום סכנה לא נשקפת.
שעתיים תמימות נשאר קרישנה, כמו ילד רגיל, לפות בטבעותיו של קאלייה. אולם אז, משנוכח שתושבי ורינדאונה, לרבות אמו ואביו, הגופיות, הילדים והפרות – כולם על סף מוות, ללא גואל ומושיע, הוא מיהר והשתחרר. גופו גדל והתרחב, והנחש, אף שהתאמץ עדיין לאחוז בו, כבר התרופפו טבעותיו, ולבסוף נאלץ לשחרר את אישיות אלוה מלפיתתו. זעמו היה עתה אדיר. ראשיו הענקיים פשטו לכל עבר, הוא נשף אדים ארסיים מנחיריו, עיניו רשפו כאש ולהבות פרצו מפיו. לרגע נשאר הנחש הגדול דומם, מביט בקרישנה. מלקק את שפתותיו בלשונותיו השסועות, הוא שלח מראשיו מבט רווי רעל. ואז זינק עליו קרישנה, כמו גרודה שעט על נחש, וקאלייה, שהותקף, חיפש עתה הזדמנות להכיש. אלא שקרישנה נע סביבו. שניהם נעו ונעו במעגל, עד שבהדרגה התעייף הנחש ונחלש במידה ניכרת. קרישנה דרך אז על ראשיו וקפץ עליהם. כפות רגלי הלוטוס שלו הפכו אדמדמות מזוהר אבני החן שלראשו של הנחש. ואז, האמן המקורי של כל האמנויות העדינות, כגון מחול, התחיל לחולל על ראשיו של הנחש, אף שאלה נעו כה וכה. תושבי הכוכבים העליונים, שצפו במחזה, המטירו פרחים ממעל, היכו בתופים, נגנו בחלילים שונים ושוררו תפילות ושירים. תושבי עדן כגון הגנדהרוים, הסידדהים והאלים־למחצה, כולם נמלאו שמחה.
קרישנה התחיל לחולל על ראשיו של הנחש, אף שאלה נעו כה וכה
קרישנה חולל על ראשי הנחש, וקאלייה ניסה לסלק אותו עם ראשים אחרים. אולם אף שהיו לו כמאה ראשים, קרישנה הכניע את כולם. עתה קרישנה התחיל לבעוט בקאלייה עם כפות רגלי הלוטוס שלו, וזה היה כבר מעבר ליכולת הסבל של הנחש. בהדרגה הפך מאבקו של קאלייה, למלחמה על חייו. הוא הקיא כל מיני פסולת ונשף אש, וכשפלט את חומרי הרעל מתוכו, גם אופיו החוטא היטהר. בחימה אדירה הוא נלחם עתה לקיומו; הוא ניסה להרים את אחד מראשיו ולהרוג את קרישנה. אלא שהאל מיהר ותפס את הראש, הכניע אותו ורקד עליו ובעט בו. היה זה כמו סגידה לוישנו, האל העליון; הארס שפרץ מלועו של הנחש דמה למינחות פרחים. עכשיו החל קאלייה להקיא דם במקום ארס; הוא היה תשוש כולו, וגופו רצוץ ושבור מבעיטותיו של האל. מכל מקום, סוף סוף הוא התחיל להבין שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא הבין שהוא האל העליון, אדון הכול, והחליט להיכנע.
כאשר נוכחו נשותיו של הנחש, הנאגפתניות, שבעלן נכנע לבעיטותיו של האל, אשר ברחמו מצוי העולם כולו, הן מיהרו לסגוד אליו, למרות שמחפזון, נפרעו מלבושן, שערן ותכשיטיהן. כנועות בפניו הן נשאו לו תפילות. את צאצאיהן הציבו לפניהן ובכוונה רבה השתחוו לפניו אפיים ארצה, על גדות הימונא. הן ידעו שקרישנה הוא מקלטן של הנשמות הכנועות, וביקשו לכן, לרצות אותו בתפילתן, כדי לפטור את בעלן מן הסכנה שמאיימת עליו.
הנאגפתניות אמרו: ״הו אל יקר, אתה שווה לכול. אינך מפלה בין בן או ידיד, לאויב. אכן קאלייה ראוי בהחלט לעונשו. הופעת עלי אדמות במיוחד כדי להדביר את הגורמים השליליים בעולם. אולם כיוון שהינך האמת המוחלטת, עונש שלך, כמוהו כחסד. נראה לנו שגם הענשת קאלייה אינה אלא ברכה. ואכן, אנו מקבלות זאת כחסד גדול, כי עונש שכזה מוחה את התגובות לחטאים כולם. ברור למדי שיצור זה, שהופיע בגוף נחש, הוא גדוש בחטאים; כי אלמלא כן, כיצד זכה בגוף כזה? אלא שריקודך על ראשיו שם קץ לתגובות הנפשעות שצבר בגופו הנפשע. מכאן שכעסך והעונש שהטלת עליו מבורכים מאד. מדהים כיצד התרצית מנחש שכזה; אין ספק שביצע מעשים דתיים רבים בחייו הקודמים. נראה גם שסיפק את כולם בסיגופיו הרבים ונתן צדקה והיטיב עם ישויות החיים כולן.״
הנאגפתניות מאששות כאן שללא פעילות קודמת בשירות מסור, לא יכול איש לבוא במגע עם קרישנה. שרי צ׳יתניה מורה בשיקשאשטקה שלו לבצע שירות שכזה על־ידי זימרת המנתרה הרא קרישנה ברוח ענווה. על הדבק לחשוב את עצמו לנחות מעשב, גם אל לו לצפות לכבוד לעצמו, רק לתת כבוד לזולתו. כמה מדהים שאותו קאלייה, שקיבל גוף של נחש בגלל חטאיו הכבדים, זכה בו בזמן לבוא במגע עם האל, וכפות רגלי הלוטוס שלו אפילו נגעו בראשיו. ללא ספק אין זו תוצאת מעשי חסד רגילים. שתי העובדות הסותרות הללו הדהימו את הנאגפתניות.
הן המשיכו בתפילתן: ״הו אל יקר, מה מדהים שזכה באבק כפות רגליך על ראשו. קדושים גדולים מחפשים מזל שכזה, ואפילו אלת המזל עמדה בסיגופים רבים כדי להתברך באבק הזה. כיצד זכה קאלייה בקלות כזו באבק רגליך על ראשו? שמענו ממקורות מוסמכים שמי שהתברך באבק כפות רגליך, אינו מבקש עוד אחר כל מעמד בעולם החומרי, לרבות מעמדו של ברהמא, או מלכות בכוכבי עדן, או שליטה על כוכב זה. אדם כזה גם אינו מתאווה למשול בכוכבים גבוהים מכדור הארץ, כגון סידדהלוקה; הוא אינו חפץ בכוחות המיסטיים שמקנה שיטת היוגה. הדבק הטהור אינו שואף אפילו להיגאל ולהיות לאחד עמך. אל יקר, נחש זה זכה בדבר נדיר ביותר, למרות שנולד בגוף נתעב הנתון כליל למידות הטבע הנחותות וחדור תמיד בכעס. ישויות החיים, שנודדות ביקום במיני חיים שונים, זוכות לפעמים, בחסדך, בגדולה שבברכות.״
זה מאושש גם בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה. נאמר שם שישויות החיים נודדות ביקום במיני חיים שונים, אולם בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני, הן זוכות לעיתים בזרע השירות המסור, שסולל את דרכן לגאולה.
״משום כך היננו משתחוות לפניך,״ המשיכו הנאגפתניות, ״אל יקר, אתה הינך האישיות העליונה ולכן, חי כנשמת־העל בכל ישות חיה. אף שאתה נשגב לעולם התופעות, הכול גם נח בתוכך. אתה התגלמות הזמן הנצחי, הבלתי נלאה. גורם הזמן כולו מצוי בך, ומכאן שאתה בעצמך כלל הזמן בצורת עבר, הווה, עתיד, חודש, יום, שעה, דקה – הכול. במילים אחרות, בכוחך לצפות בשלמות בכל המעשים שמתרחשים בכל פרקי זמן אלה. אתה הינך דמות היקום, אולם גם שונה מן היקום; אתה זהה לו ושונה ממנו בו־זמנית. לכן הרינו משתחוות לפניך. אתה בעצמך כל היקום, אתה גם בוראו ומי שאחראי עליו ומקיים אותו. אתה הוא סיבתו הראשונית. למרות היותך מצוי בעולם באמצעות שלוש התגלויותיך האיכותיות – ברהמא, וישנו ומהשורה – אתה בעצמך נשגב לבריאה החומרית. אתה מקור הופעתן של כל ישויות החיים, על חושיהן, חייהן, מחשבן ותבונתן, אך אותך אפשר להבין רק באמצעות אונך הפנימי. הבה ונשתחווה לפניך, הבלתי מוגבל, הנשגב והנסתר מכול, מרכז כל הבריאה והיודע כול. הוגי הדעות למיניהם כולם מחפשים אחריך; אתה המטרה העליונה של מאמציהם הפילוסופיים, ובעצם, כל התורות השונות מתארות בסך הכול אותך. הבה ונשתחווה לפניך, מקור כל כתבי הקודש ומקור כל ידע. אתה שורש כל הוכחה ואתה אלוה עליון שיכול להעניק לנו ידע עליון. אתה סיבת התשוקות כולן, גם מקור כל סיפוק. הודות מייצגות אותך. לכן היננו משתחוות לפניך.״
״קרישנה, אתה אישיות אלוה העילאי, הנהנה העליון, שהופיע עתה כבנו של וסודוה, המייצג את הטובות הטהורה. אתה גם פרדיומנה ואנירודדהה, שליטי המחשב והתבונה, ואתה אדון כל הוישנוים. באמצעות התרחבותך לצ׳תורויוהה – כלומר, לואסודוה, סנקרשנה, אנירודדהה ופרדיומנה – הינך סיבת התפתחותם של המחשב והתבונה. זו פעילותך שמכסה את ישויות החיים בשיכחה, או ששבה ומגלה את זהותן האמיתית.״ זה מאושש גם בבהגוד־גיתא (פרק 15): האל יושב כנשמת־העל בלב כול, והוא שמשכיח או מזכיר לישות החיים את זהותה המקורית. ״אנו יודעות אמנם שאתה מצוי בלבנו וצופה במעשינו, אלא שקשה עד מאד לחוש בנוכחותך, אף כי ניתן במידה כלשהי. אתה שליטו העליון של האון החומרי, גם של האון הרוחני. מכאן שאתה המנהיג העליון, ושונה מן ההתגלות החומרית. אתה העד, הבורא ויסוד היקום. לכן הרינו משתחוות לפניך. אל עליון, מעשה בריאת העולם אינו כרוך בשום מאמץ מצדך; באמצעות אוניך השונים – מידת הטובות, מידת הלהיטות ומידת הבערות – אתה בורא, מקיים ומכחיד. הינך שליטו של כלל גורם הזמן. ולכן, די בהעפת מבטך כדי לברוא את היקום, ולהפעיל את כוחות הטבע, על גילוייהם השונים שביצורים השונים. איש לא מסוגל להבין את פועלך בעולם זה. למרות שהתרחבת לשלושת שליטיו הראשיים של העולם – ברהמא, וישנו ושיוה – לצורך בריאה, קיום וחורבן, הופעתך כוישנו נועדה למעשה, להביא ברכה לישויות החיים, ומין הדין שאנשי שלום, המבקשים את השלווה העליונה, יסגדו לך בדמותך השלווה כוישנו. הו אל, אנו שוטחות תפילותינו לפניך. נחש עלוב זה עומד עתה לנטוש את חייו, וכנשים, בעלנו הוא הכול בשבילנו. אנו מתפללות איפוא, שתסלח לו בטובך, כי אם ימות, נהיה אנחנו בקשיים רבים. ולו רק למעננו, סלח נא לחוטא גדול זה. כול ישויות החיים הן צאצאיך, ואתה מקיים את כולן. וכמותם, גם נחש זה. סלח לו שחטא כלפיך, מבלי לדעת את עוצמתך. אנא, סלח לו הפעם. אל יקר, אנו פונות אליך במסירות ובאהבה, כי כולנו משרתות נצחיות שלך. עתה, תוכל לצוות עלינו כרצונך, שהרי די לציית לך כדי להשתחרר מכל מצוקה.״
הנאגפתניות סיימו אז את תפילתן, וקרישנה שיחרר את קאלייה מעונשו. קאלייה, שהיה מעולף כליל ממכותיו של האל, שב עתה להכרתו, גם כוח חיותו חזר ותיפקודי חושיו. בידיים צמודות הוא פנה בענווה ואמר תפילה לאל: ״קרישנה יקירי, נולדתי בגוף מלא קנאה וזעם ושרוי כליל בחשכת מידת הבערות. אתה מיטיב לדעת כמה קשה להיפטר מתכונות טבעיות, אף שאלה גוררות את ישות החיים מגוף לגוף.״ גם בבהגוד־גיתא מאושש כמה קשה להשתחרר משבי הטבע החומרי. מכל מקום, מי שמתמסר לאישיות אלוה, קרישנה, משתחרר משיעבודן של מידות הטבע. ״אלי היקר,״ קאלייה המשיך, ״אתה הבורא המקורי של מידות הטבע, שיוצרות את העולם. אתה גם מקור הלכי הרוח השונים של ישויות החיים, שמקנים להן את גופיהן השונים. אלי, נולדתי כנחש, ומטבעי אני רגזן מאד. כיצד אוכל להיפטר מטבע נרכש זה, ללא חסדך? קשה מאד להשתחרר מאחיזתה של מאיא. היא משעבדת אותנו כליל. סלח נא לי על נטיותי החומריות, כי אלה חזקות ממני. עתה, תוכל להעניש אותי או להצילני, כרצונך.״
אישיות אלוה, ששיחק כילד קטן, הורה אז לנחש: ״עליך לעקור מכאן מיד, אל הים הגדול. עזוב ללא דיחוי. קח עמך את כל צאצאיך, את נשותיך ואת נכסיך כולם, אולם אל תטמא עוד את מי הימונא, כדי שהפרות והילדים יוכלו לשתות מהם ללא הפרעה.״ האל גם הכריז שיש לחזור על הוראה זו בפני כולם, למען לא יפחד עוד איש.
מי ששומע את סיפורו של הנחש קאלייה ועונשו, אינו צריך עוד לפחד מנחשים צרי עין. אישיות אלוה הכריז גם: ״מי שירחץ באגם קאלייה, שם רחצנו אני וחברי הרועים, גם מי שיצום יום שלם ויעלה מינחת מים מאגם זה – ישתחרר מכל תגובה נפשעת.״ האל גם הבטיח לקאלייה: ״באת לכאן כי פחדת מגרודה שרצה לאכול אותך על האדמה היפיפה שליד הים. אולם אל תחשוש עוד. עתה, למראה סימני כפות רגלי על ראשך, הוא לא יטריד אותך יותר.״
אישיות אלוה התרצה מקאלייה ומנשותיו. ואז, משסיים הוראותיו, מיהרו הנשים וסגדו לאל במינחות של מלבושים יפים, פרחים, זרים, אבני חן, תכשיטים, משחת עץ סנדל, פרחי לוטוס ופירות נאים. כך הן ריצו את אדונו של גרודה, ממנו פחדו עד מאד. וכמצוותו של קרישנה, הם כולם עזבו את האגם שבנהר הימונא.