"למרות היותם רק עצים וחיות, כולם מספרים בתפארתך"
כך עברו קרישנה ואחיו בלראמה את גיל הילדות, קומארה, ונכנסו לגיל הפוגנדה, שנמשך מגיל שש עד עשר. רועי הפרות התכנסו והחליטו להפקיד בידיהם של הילדים שמעל גיל חמש את ההשגחה על הפרות במרעה. אחראים עתה על הפרות, קרישנה ובלראמה שוטטו בורינדאונה וטיהרו את אדמתה בטביעות רגליהם.
ביער ורינדאונה, בלווית ילדי הרועים ובלראמה, הוביל קרישנה את הפרות וניגן בחלילו. היער הוריק כולו מפרחים, צמחים ועשב למרעה, והיה זך כמו מחשבו הטהור של דבק. הוא מלא גם בדבורים, בפרחים ובפירות, גם ציפורים צייצו בו, ואגמיו הצלולים הפיגו עייפותו של היגע. משבי רוח קלילים, מפיצים ניחוח מתוק, נשבו והביאו מרגוע למחשב ולגוף. באוירה קסומה שכזו בילה קרישנה והתענג עם הילדים. העצים, עמוסי פרי וענפים רעננים, שחו ונגעו באדמה, כמו השתחוו לפניו ונגעו בכפות רגליו בברכה. קרישנה חייך, מרוצה מהתנהגותם של העצים והפרחים ומבין את משאלתם.
קרישנה פנה אל אחיו הבכור, בלראמה: ״אחי היקר, אתה הינך נעלה מכולנו. אפילו האלים־למחצה סוגדים לכפות רגלי הלוטוס שלך. ראה את העצים הללו עמוסי הפרי, ראה כיצד הם משתחווים לכפות רגלי הלוטוס שלך, כמו מנסים להשתחרר מחשכת קיומם כעצים. למעשה, העצים שנולדים על אדמת ורינדאונה, אינם ישויות חיים רגילות. מאחר שבחייהם הקודמים סגדו להיבט המופשט של האל, הם הוטלו לצורת חיים חסרת תנועה, אלא שעתה זכו לראות אותך בורינדאונה, והם מתפללים להוסיף ולהתקדם בחברתך בחיים רוחניים. עצים, הם לרוב ישויות השרויות במידת החושך, וכמותם גם הוגי הדעות האימפרסונליסטים. אולם עתה, בזכות נוכחותך, סולקה בערותם. הדבורים שחגות ומזמזמות סביבך – נראה לי שהיו דבקיך בחייהן הקודמים. הן אינן מסוגלות לנטוש את חברתך, כי מי אדון מיטיב ואוהב ממך? אתה אישיות אלוה העילאי והמקורי, והדבורים רק מזמרות את תפארתך ומפיצות אותה ללא הרף. נראה כי חלקן הן קדושים דגולים, דבקיך, שעטו צורת דבורים, כדי שלא לנטוש את חברתך ולו לרגע. אחי היקר, אתה אלוה העילאי ומושא הסגידה העליון. ראה כיצד הטווסים משתלהבים במחולם לפניך. האילות, ממש כמו הגופיות, מקדמות את פניך באהבה. הקוקיות, בנות היער, עולצות לקראתך, מברכות את בואך לביתן. תושבי ורינדאונה, למרות היותם רק עצים וחיות, כולם מספרים בתפארתך, ונכונים לקבל את פניך כמידת יכולתם, כפי שנוהגים אנשים נאורים לקבל פני קדושים בביתם. ובאשר לאדמה, מה רבים צדיקותה ומזלה! שהרי עקבות רגליך מעטרות את גופה.״
״רק טבעי שכך יקבלו תושבי ורינדאונה אישיות דגולה כמותך. העשבים, המטפסים, גם השיחים השונים – כולם בני מזל, כי זכו לגעת ברגליך. כאשר אתה מלטף את ענפיהם של הצמחים הזעירים בידיך, גם הם הופכים למפוארים. במבטך, אתה מפאר את הגבעות והנחלים. אולם מפוארות מכול הן בנות ורג׳ה, הגופיות, שנמשכות ליופייך. זאת משום שאתה מחבק אותן בזרועותיך האיתנות.״
כך, על גדות הימונא, קרישנה ובלראמה נהנו לסיפוקם המלא עם תושבי ורינדאונה ועם העגלים והפרות. היו מקומות שגם חבריהם היו מתלווים אליהם. ובחברתם, עדויים בזרים מפרחי יער, היו הילדים שרים או מחקים את המיית הדבורים. לעיתים היו מחקים את קירקור הברבורים באגמים. למראה טווסים מחוללים, היו מחקים את ריקודם לפני קרישנה. גם קרישנה היה מזיז אז את צוארו מצד לצד, מחקה את מחולם, ומצחיק כך את כולם.
לפרות תחת השגחתו של קרישנה היו שמות שונים, וקרישנה היה קורא להן באהבה. מיד לקריאתו, הן מיהרו לגעות, דבר שהסב הנאה רבה לילדים. הם נהגו גם לחקות את ציוציהן של הציפורים השונות, ובמיוחד את קריאות הצ׳קורה, הטווס, הקוקיה והבהארדואג׳ה. לפעמים, אם היו רואים חיות חלשות נסות על נפשן מפני שאגת אריה או נמר, היו הילדים עם קרישנה ובלראמה מחקים את מנוסתן. וכאשר התעייפו, היו מתישבים. בלראמה היה משתרע לנוח ומניח את ראשו בחיקו של אחד הילדים, וקרישנה מיהר לעסות את רגליו. לעיתים צינן את גופו במניפה מעץ תמר והפיג את עייפותו במשב הנעים. בשעה שבלראמה נח, רקדו הילדים ושרו, ולפעמים אפילו התאבקו זה עם זה או קפצו. קרישנה היה אז מצטרף אליהם ואוחז בידיהם. נהנה בחברתם, הוא צחק ופיאר את מעשיהם. כאשר קרישנה חש בעייפות, הוא נשען לפעמים על שורשו של עץ גדול או משתרע בחיקו של ילד, כשאלה משמשים לו ככרית. היו ילדים שעיסו את רגליו, והיו שציננו את גופו במניפת עלים. המוכשרים שבילדים שוררו למענו בקולות ערבים, ובמהרה היתה עייפותו נעלמת. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שאלת המזל משרתת את רגליו, בילה עתה עם ילדי הרועים כאחד מהם. באמצעות אונו הפנימי הוא נראה ממש כמו ילד כפר. אולם למרות שנראה כמו בן כפר פשוט, לעיתים היה מוכיח שהינו אישיות אלוה. ישנם אנשים שמציגים עצמם כאלוהים ומרמים את התמימים. אלא שאלה יכולים רק לרמות, כי אינם מסוגלים להפגין את עוצמתו של אלוהים.
בעודו שקוע כך בהצגת אונו הפנימי, משתעשע עם ידידיו עתירי המזל, נקרתה בפניו הזדמנות נוספת להפגין את כוחו האלוהי, העל־אנושי. חבריו הטובים שרידאמא, סובלה וסתוקקרישנה פנו אליו ואל בלראמה באהבה ואמרו: ״בלראמה יקר, כוחך עצום וזרועותיך איתנות. קרישנה יקר, אתה מומחה מאד בהריגת דמונים טורדניים. ידוע לכם מן הסתם, שבקרבת מקום נמצא היער הגדול תאלונה. יער זה מלא בעצי תמר עמוסי פרי. אחדים מן הפירות כבר נשרו, ורבים עוד הפירות הבשלים על העצים. זהו מקום מקסים, אלא שבגלל הזד הגדול, דהנוקאסורה, אי אפשר לגשת לשם. איש לא מגיע לאסוף את הפירות. הדמון חי שם בצורת חמור, וידידיו הדמונים שמצויים בחברתו כולם בעלי אותה צורה. הם כולם חזקים מאד, ובגללם לא ניתן להגיע לשם. אחים יקרים, רק אתם מסוגלים להרוג דמונים כמותם. ומלבדכם, איש לא מעז לגשת לשם, מחשש למותו. אפילו בעלי החיים נטשו את המקום, גם ציפורים אינן ישנות שם עוד. אנחנו יכולים רק להריח את הניחוח המתוק שעולה משם. נראה שעד היום איש לא טעם את הפירות הללו, מן הארץ או מהעצים. קרישנה, לומר את האמת, אנחנו נמשכים מאד אל הניחוח המתוק. בלראמה, בואו ונלך לשם ונהנה מן הפירות. הריח מתפשט עתה בכל מקום, האם אינכם מריחים מכאן?״
קרישנה ובלראמה מיהרו ותפסו כל אחד מן החמורים ברגליו האחוריות והשליכו אותם אל צמרות העצים
קרישנה ובלראמה, לבקשת חבריהם המחייכים, היו נכונים מיד לשמח אותם, ופנו לעבר היער, בלוויית ידידיהם. כאשר הגיעו לתאלונה, מיד התחיל בלראמה לטלטל את העצים בזרועותיו, כמו היה פיל גדול. בגלל הזעזוע, נשרו כל הפירות הבשלים לארץ. הדמון דהנוקאסורה, שחי שם בצורת חמור, שמע את חבטות הפרי הנושר, ומיהר באון, מרעיד את הקרקע ואת עצים, כאילו פרצה לפתע רעידת אדמה. הוא הופיע לפני בלראמה והחל לבעוט בחזהו עם טלפיו האחוריות. תחילה שתק בלראמה, אלא שזה רק הגביר את זעמו של הזד, ששב ובעט בו ביתר עוז. הפעם מיהר בלראמה ותפס בידו את רגליו של החמור, ניפנף אותו סביב, והשליך אותו אל צמרות העצים. הוא זרק את הרשע אל הגדול שבעצים, אלא שהדמון הכבד, שנפח בינתיים את נשמתו, הפיל את העץ, שהפיל בנופלו עצים נוספים. סופת הוריקן כאילו עברה ביער והפילה את העצים בזה אחר זה. הפגנת עוצמה אדירה שכזו אינה מפתיעה כלל, שכן בלראמה הוא אישיות אלוה שבדמותו כאננתה ששנאגה הוא מחזיק על מליוני ראשיו את הכוכבים כולם. הוא מחזיק את הבריאה החומרית, כמו אריג שנסמך על חוטי השתי והערב.
לאחר שדהנוקאסורה הושלך לעצים, התאספו כל ידידיו ויצאו למתקפה עזה נגד קרישנה ובלראמה, נחושים לנקום את נקמת חברם. אולם קרישנה ובלראמה מיהרו ותפסו כל אחד מן החמורים ברגליו האחוריות, ובאותה דרך ניפנפו אותם סביב והמיתו אותם, בהשליכם אותם אל צמרות העצים. גופותיהם של החמורים יצרו תמונה מרהיבה. כמו עננים רבי גוון התקבצו בין העצים. לרגל המאורע, התחילו האלים־למחצה ממעל להמטיר פרחים על קרישנה ובלראמה, הכו בתופיהם ואמרו תפילות.
מספר ימים לאחר הריגת דהנוקאסורה, החלו האנשים לבקר ביער תאלונה וללקט את פירותיו. גם החיות שבו, ללא חשש, ללחך את העשב הרענן שם. די לזמר ולשמוע אודות עלילות מופלאות כאלה של האחים קרישנה ובלראמה, כדי לצבור מעשים צדיקים לאינספור.
ואז שבו קרישנה ובלראמה עם חבריהם אל כפר ורינדאונה. הם ניגנו בחליליהם, והילדים פיארו את מעשי גבורתם המופלאים ביער. פניהם, מקושטות בתילקה, היו מאובקות עתה כליל מהאבק שעלה מרגלי הפרות, וראשו של קרישנה היה מעוטר בנוצת טווס. שניהם ניגנו בחלילים. הגופיות הצעירות עלצו לשובו של קרישנה. בהעדרו, היה לבבן נמלא עוגמה; כל היום הן הגו בו – כיצד הוא מבלה ביער או רועה את הפרות. ועתה, עם שובו, חרדתן נמוגה כליל. הן תלו בו עיניהן כמו דבורים שחגות מעל לצוף של פרח לוטוס. כאשר קרישנה נכנס לכפר, הגופיות הצעירות חייכו וצחקו, וקרישנה, ניגן בחלילו, התענג על יפי פניהן החייכניות.
ישודא ורוהיני מיהרו אז לקבל את פני קרישנה ובלראמה, בניהן האהובים, והחלו, כסדרו של יום, לספק את מאווייהם. האמהות שרתו את בניהן הנשגבים ובו בזמן הרעיפו עליהם ברכות. הן רחצו את הילדים היטב והלבישו אותם – את קרישנה במלבושים צהובים ואת בלראמה בכחולים – וקישטו אותם בעדיים שונים ובזרי פרחים. לאחר עמל יומם בשדות המרעה, הם נראו שוב רעננים ויפים עד מאד.
האמהות גם הגישו להם מאכלים ערבים, והם אכלו להנאתם הכול. אחרי שסיימו לאכול, הם הושבו על מיטות נקיות והאמהות שוררו על מעשיהם, אלא שמיד היו הילדים שוקעים בתרדמה עמוקה. כך נהנו קרישנה ובלראמה מחיים בורינדאונה כילדים רועים.
לעיתים קרישנה הלך עם חבריו ועם בלראמה, ולפעמים הלך רק עם חבריו לרעות את הפרות לגדות הימונא. בהדרגה הגיעה עונת הקיץ. יום אחד, בשדה המרעה, צמאו הילדים והפרות, ושתו ממימי הימונא. אלא שהנהר היה מורעל מהארס של נחש גדול, קאלייה.
מיד ניכרה השפעתם של המים הרעילים על הילדים והפרות. הם צנחו לפתע פתאום על הארץ, כמו מתים. מכל מקום, קרישנה, שהינו החיים שבכל חי, שלח אליהם את מבטו החנון, וכולם שבו לעשתונותיהם. הם הביטו זה בזה נדהמים, כי הבינו שמתו משתיית מי הימונא ושקרישנה החזיר אותם במבטו הרחום לחיים. הם נמלאו הערכה לכוחו הנסתר של קרישנה, שידוע כיוגשורה, או אדון כל הכוחות היוגים.