קרישנה ישב במרכז המעגל, והילדים ישבו סביבו, פונים אליו
מהאראג׳ה פריקשית שאל מדוע שוחחו הילדים על מותו של אגהאסורה רק שנה לאחר התקרית. שוקדוה גוסואמי, מעודד משאלתו, השיב: ״מלכי היקר, בשאלותיך אתה הופך את נושא עלילותיו הנשגבות של קרישנה לרענן עוד יותר.״
נאמר שדבק נוטה להעסיק את מחשבו, כוחו, מילותיו, אוזניו וכו׳, בשמיעה ובזימרה אודות קרישנה. זוהי תודעת קרישנה. מי שמתמיד, מזמר ושומע אודות קרישנה, מוצא שהנושא אינו הופך לנדוש או מיושן לעולם. זהו ההבדל בין נושאים נשגבים לנושאים ארציים. נושאים ארציים הופכים למשעממים, ולא ניתן להתמיד ולדון בהם; דרוש תמיד שינוי או חידוש כלשהו. בעוד שהנושאים הנשגבים נקראים ניתינונואימאנה, כלומר, שניתן להמשיך לזמר ולשמוע אודות האל ולעולם לא להתעייף; אדרבה, הנושא הופך רק רענן ומעניין עוד יותר.
חובתו של המורה הרוחני לגלות לתלמיד הרציני ותאב הדעת את כל הנושאים הכמוסים. ועתה יסביר שוקדוה גוסואמי מדוע לא נידונה הריגתו של אגהאסורה, אלא רק שנה לאחר מכן. שוקדוה גוסואמי אמר למלך, ״עתה האזן לסוד זה ברוב קשב. אחרי שקרישנה הציל את חבריו מפיו של אגהאסורה והרג את הדמון, הוא הביא את ידידיו אל גדות הימונא ואמר: ׳ידידי הטובים, ראו כמה יפה המקום לארוחה, והחול הרך שלגדות הימונא מתאים למשחקים. ראו את פרחי הלוטוס שבמים פורחים לתפארת ומפיצים את ניחוחם סביב. ציוץ הציפורים, קריאות הטווסים ורחש העלים מהדהדים יחדיו ומתמזגים לצליל ערב, שמוסיף ומעצים את יפי הנוף שהעצים יוצרים. בואו ונאכל כאן כי כבר מאוחר וכולנו רעבים. העגלים יכולים להישאר כאן לצידנו ולשתות ממימי הימונא. ובשעה שנאכל, הם ילחכו את העשב הרענן.׳״
הילדים, התלהבו מהצעתו, ואמרו, ״כן, בואו נשב כאן לאכול,״ ושיחררו את העגלים ללחך את העשב הרך. הם התיישבו על הקרקע, כשקרישנה במרכז, ופתחו, כל אחד, את סלי האוכל שהביאו מבתיהם. קרישנה ישב במרכז המעגל, והילדים ישבו סביבו, פונים אליו. הם אכלו ובו בזמן גם נהנו מזיו פניו. קרישנה היה כמו קרקפת הלוטוס, והילדים, כמו עלי כותרתו. הם אספו פרחים, עלים וקליפות עצים כדי לשים אותם מתחת לסלי האוכל, ועתה אכלו את ארוחתם בחברתו של קרישנה. כל ילד נתן ביטוי ליחסיו המיוחדים עם האל, וכולם נהנו זה בחברת זה, התבדחו והתלוצצו. בשעת הארוחה המהנה, דחף קרישנה את חלילו לחגורתו, ואת השופר והמקל תקע לצדו השמאלי, בבגדיו. בידו השמאלית הוא החזיק מאכל עשוי מיוגורט, חמאה, אורז ופיסות פירות, שבצבץ מבעד לפרקי אצבעותיו דמויות הלוטוס. אישיות אלוה העילאי, מקבל תוצאותיהן של ההקרבות כולן, בילה עתה בצחוק ובמשובה עם חבריו מורינדאונה. כך ראו אותו האלים־למחצה מעדן, אלא שהילדים בסך הכול בילו איתו, עם אישיות אלוה, וחוו בחברתו חדווה נשגבת.
מכל מקום, העגלים שרעו בקרבת מקום נכנסו בינתיים אל מעמקי היער, נמשכים אחר עשב רענן, ובהדרגה נעלמו מתחום הראייה. הילדים, שנוכחו בהעדרם, נחרדו לשלומם וקראו מיד, ״קרישנה!״ קרישנה הורג את התגלמות הפחד; הכול מפחדים מהפחד, בעוד שהוא מפחד מקרישנה. הילדים קראו איפוא, ״קרישנה,״ והשתחררו מכל חשש. קרישנה, שבאהבתו הרבה אליהם, לא רצה שיפסיקו את ארוחתם המהנה, אמר, ״חברי, אני אלך בעצמי לחפש את העגלים. אל נא תפריעו לעצמכם, המשיכו לאכול את ארוחתכם בהנאה,״ ויצא לחפש אותם בין השיחים. הוא חיפש ביער ובמערות ההר, אולם בשום מקום לא מצאם.
כאשר אגהאסורה הומת, חזו בזה בתדהמה כל האלים־למחצה ממעל, וברהמא, שנולד מפרח הלוטוס הצומח מטבורו של וישנו, גם הוא בא לצפות במחזה. הוא הופתע ממעשהו המופלא של הזעטוט הזה, קרישנה. ולמרות שידע כי הרועה הפעוט אינו אלא אישיות אלוה העילאי, הוא חפץ לחזות בעוד מעלילותיו המופלאות של האל. לכן, הוא גנב את כל העגלים וילדי הרועים, והעביר אותם למקום אחר. מסיבה זו לא מצא קרישנה את העגלים, למרות חיפושיו הרבים, ועתה איבד גם את חבריו, איתם סעד על גדות הימונא. קרישנה בדמותו כילד רועים היה אמנם, קטן בהרבה מברהמא, אולם מאחר שהינו אלוהים, הוא מיד הבין את תחבולתו. וחשב, ״ברהמא גנב את כל העגלים והילדים. כיצד אשוב לבדי לורינדאונה? צערן של האמהות יהיה ללא נשוא!״
קרישנה התרחב והפך בעצמו לכל הילדים והעגלים
ואז, כדי לשמח את אמהות חבריו, וגם כדי לשכנע את ברהמא בעליונותו של אלוהים, הוא התרחב והפך בעצמו לכל הילדים והעגלים. בודות נאמר שהאל מתרחב באמצעות אונו לישויות חיים לאינספור. מכאן שללא קושי יכול היה לשוב עתה ולהתרחב לילדים ולעגלים הרבים. הוא התרחב והפך ממש לכמו כל אחד מן הילדים – על פי מראהו השונה, פניו, מבנה גופו, ועם בגדיו, תכשיטיו, התנהגותו ומעשיו האישיים. במילים אחרות, כל אחד ניחן בטעם שונה. כיוון שכל אחד הוא נשמה יחודית. מעשיו והתנהגותו יחודיים רק לו. אולם קרישנה התרחב ונהייה כמו כל אחד מהילדים השונים הללו. הוא גם הפך לעגלים, על מידותיהם
השונות, צבעיהם, התנהגותם וכו׳. מאחר שהכול הוא התרחבות אונו, הרי שזה אפשרי. בוישנו פוראנה נאמר, פרסיה ברהמנה שקתי. כל הנגלה בעולם התופעות – בין אם זה חומר או שזו פעילותן של ישויות החיים – אינו אלא התרחבות אוניו של האל, ממש כשם שאור וחום הם התרחבויותיה השונות של אש.
אחרי שהתרחב לילדים ולעגלים, על תכונותיהם האישיות, הוא נכנס, מוקף בהתרחבויות של עצמו, לכפר ורינדאונה, מבלי שלתושבים יהיה שמץ של מושג על המתרחש. העגלים מיהרו ונכנסו לרפתות, והילדים פנו כל אחד, לאמו ולביתו.
עוד לפני שנכנסו לבית, כבר שמעו האמהות את צלילי חליליהם, ומיהרו לצאת ולחבק אותם. באהבתן, חלב ניגר משדיהן, והן השקו בו את ילדיהן. מכל מקום, מינחתן לא נועדה ממש לילדיהן, אלא לאישיות אלוה שהפך עתה לילדים הללו. כל אמהות ורינדאונה זכו עתה להניק את האל מחלבן. הזדמנות זו לא היתה, לכן, רק נחלתה של אמא ישודא; קרישנה העניק אותה עכשיו לכל הגופיות הבוגרות.
הילדים כולם התנהגו עם אמהותיהם כרגיל, וכמו תמיד, עם בוא הערב, רחצו אותם האמהות וקישטו אותם בתילקה ובתכשיטים, והאכילו אותם בארוחה דשנה, לאחר עמל היום. גם הפרות, שהיו במרעה, חזרו עם ערב, והחלו קוראות לעגליהן. אלה מיהרו אליהן בשעטה, והפרות ליקקו, כל אחת את עגלה. היחסים הללו, שבין הגופיות לילדיהן ובין הפרות לעגליהן נשארו ללא שינוי, אף שלא היו אלה הילדים או העגלים המקוריים. למעשה, אהבתן של הגופיות והפרות לילדיהן עוד התעצמה עתה, כאילו ללא סיבה. היא גברה באופן טבעי, למרות שהם לא היו באמת צאצאיהן. באופן טבעי אהבו הגופיות והפרות את קרישנה יותר מאשר את ילדיהן שלהן, אבל עתה הפכה אהבתן לילדים עזה כמו אהבתן לקרישנה. במשך שנה שלמה קרישנה התרחב לילדים ולעגלים, ובמשך שנה שלמה הלך כך לשדות המרעה.
בבהגוד־גיתא נאמר שקרישנה מתרחב ונמצא בלב כול כנשמת־העל. עתה במשך שנה שלמה, במקום להתרחב לנשמת־העל, הוא התרחב לעגלים ולילדי הרועים.
באהבה אבהית הרימו רועי הבקר את ילדיהם לזרועותיהם וחיבקו אותם
יום אחד, בשעה שקרישנה ובלראמה השגיחו על העגלים ביער, הם ראו את הפרות רועות על פסגת גוורדהנה. גם הפרות הבחינו בעגלים שרעו בעמק, ומיד פתחו במרוצה לעברם. הן פשטו רגליהן ושעטו במורד הגבעה. מוצפות באהבה אמהית, הן דהרו אל עגליהן, מתעלמות משביל החתחתים שמוליך אל שטח המרעה. עם עטינים גדושי חלב וזנב מורם אל על, הן מיהרו לקראתם באהבה עזה, ובמרוצתן במורד, חלב נטף מעטיניהן לאדמה, אף שאלה לא היו אפילו העגלים שלהן. לפרות היו עגלים אחרים, והעגלים שרעו מתחת לגבעת גוורדהנה היו כבר גדולים ולא אמורים לינוק חלב, שכן אכלו כבר עשב. למרות זאת מיהרו אליהם הפרות והחלו ללקק את גופם, והעגלים ינקו מעטיניהן, ונראה היה שהם קשורים זה לזה בעבותות של אהבה.
רועי הבקר שעל גבעת גוורדהנה ניסו אמנם, לעצור את הפרות ממרוצתן, אך ללא הצלחה. הגברים משגיחים על הפרות, והילדים משגיחים על העגלים. עד כמה שאפשר מנסים להפריד בין הפרות לעגלים, כדי שהעגלים לא ינקו את כל החלב. מכל מקום, מאחר שהגברים לא הצליחו לעצור את הפרות, הם חשו מבוכה וכעס, ועתה ירדו זעומים, מן הגבעה. אולם למראה ילדיהם רועים את העגלים, הם נמלאו לפתע באהבה עזה. כמה מפליא! למרות האכזבה, תחושת הכישלון והכעס, למראה ילדיהם, מיד נמס לבם באהבה. זעמם שכך, ובאהבה אבהית הם הרימו את ילדיהם לזרועותיהם וחיבקו אותם. הם ריחרחו את ראשיהם ונהנו מחברתם בשמחה. ואז, שבו ולקחו את הפרות אל הגבעה, ובדרכם נזכרו בילדיהם ודמעות אהבה זלגו מעיניהם.
בלראמה, שנוכח ביחסי האהבה הללו שבין האבות לילדים ובין הפרות לעגלים – אף שלא הילדים, גם לא העגלים, היו זקוקים לגילויי חום שכאלה – תמה לפשר הדבר; תושבי ורינדאונה כולם אהבו עתה את ילדיהם כפי שאהבו את קרישנה. גם הפרות אהבו את עגליהן כמו את קרישנה. הוא הסיק איפוא, שגילויי האהבה הללו הם מעשה כישוף של אל־למחצה כלשהו או של אדם רב כוח. כי אלמלא כן, כיצד חל השינוי הזה? או אולי קרישנה, אותו חשב בלראמה לאלו הנערץ, הוא שחולל את הכישוף? הוא חשב, ״קרישנה חולל את הדבר, ואפילו אני הולכתי שולל.״ בלראמה הבין עתה שכל הילדים הללו והעגלים אינם אלא התרחבויות של קרישנה.
הוא ביקש לדעת מה קרה, ואמר, ״קרישנה שלי, בתחילה חשבתי שכל הפרות, העגלים והילדים הם חכמים וקדושים או אלים־למחצה, אולם כעת מסתבר שאינם אלא התרחבויותיך. הם כולם אתה; אתה משחק בעצמך כעגלים, כפרות וכילדים. גלה לי את המיסתורין שכאן. לאן נעלמו הילדים והעגלים האחרים? ומדוע התרחבת לאלה? גלה נא לי את הסיבה.״ לבקשתו, הסביר לו קרישנה בקצרה מה שקרה: כיצד נגנבו העגלים והילדים בידי ברהמא, וכיצד התרחב בעצמו לכל אלה, כדי להסתיר מן האנשים את עובדת העדרם.
בעודם משוחחים, שב לו ברהמא, כעבור רגע בלבד (לפי אומדן חייו שלו). בבהגוד־גיתא ניתן מידע על משך חייו של ברהמא: אלף פעם משך של ארבעה עידנים, או 4,300,000 X 1,000 מהווים שתים עשרה שעות בחייו. מכאן שרגע אחד שלו, שווה לשנה שלמה אצלנו. ברהמא חזר איפוא, ממש אחרי רגע שלו, כדי לצפות בבידור שחולל, אלא שגם חשש מעט שהוא משחק באש. קרישנה היה אדונו, ובתעלול קונדסי הוא גנב את חבריו ועגליו. חרד ומתוח, הוא לא העז להשתהות, וחזר כעבור רגע אחד (על־פי זמנו שלו). והנה, ראה את כולם משחקים עם קרישנה בדיוק כמו מקודם, אף שהיה בטוח שגנב אותם והפיל עליהם תרדמה בכוח כישופו. הוא תמה, ״אני לקחתי את כל הילדים, העגלים והפרות, ואלה שרויים עדיין בשינה. כיצד אותה קבוצה של ילדים, פרות ועגלים משחקת פה עם קרישנה? או שמא הם לא הושפעו בכלל מכישופי? האם שנה שלמה הם משחקים ללא הפסק?״ ברהמא, אף שניסה, לא הבין מי הם אלה, וגם לא הבין כיצד לא הושפעו מכישופו. במילים אחרות, הוא נפל בעצמו קרבן לכישופו שלו. השפעת כשפיו דמתה יותר לשלג בחשיכה, או לגחלילית באור יום. הגחלילית מאירה קצת בחשכת הליל, והשלג נוצץ על פסגות ההרים או על משטחי האדמה לאור יום. אולם בלילה מאבד השלג את הברק הכסוף, והגחלילית מאבדת את אורה ביום. כמותם היה עתה כוח הכישוף הפעוט שהפגין ברהמא לעומת כוחו האדיר של קרישנה. כאשר אדם בעל כוח קטן מנסה להפגין את כוחו בפני אדם רב כוח, השפעתו רק פוחתת, ולא גוברת. אפילו ברהמא הגדול הפך למגוחך, בניסיונו להרשים את קרישנה בכשפיו. עתה כשפיו שלו הצליחו לבלבל את עצמו.
ואז, כדי לשכנע את ברהמא שכל הילדים, העגלים והפרות ששיחקו עם קרישנה, אינם המקוריים, הם הפכו עתה כולם לדמויות של וישנו. למעשה, המקוריים ישנו עדיין, בהשפעת הכישוף, בעוד שאלה שראה עתה ברהמא היו כולם התרחבויות ישירות של קרישנה, או וישנו. וישנו הינו התרחבות של קרישנה, והדמויות הללו כולן היו וישנו. כולם היו כחולי גוון ועטו מלבושים צהובים; הם אחזו בידיהם אלה, גלגל, פרח לוטוס וקונכיה. לראשיהם הם חבשו קסדת יהלומים מנצנצת, וענדו פנינים רבות ועגילים, וגם זרי פרחים יפים. סימן השריותסה היה על חזם; זרועותיהם קושטו בצמידים ובאבני חן. צוארם היה חלק כמו קונכיה, פעמונים קישטו את רגליהם, למותניהם היו חגורות זהב וטבעות יפות עיטרו את אצבעותיהם. ברהמא ראה גם ניצני תולסי על גופם, מכפות רגליהם עד קודקודם, ומאפיין נוסף – כולם ניחנו ביופי נשגב. חיוכם דמה לאור הירח, ומבטם, לשמש בזריחתה. מעצם מבטם ניכר שהיו בוראי מידות הבערות והלהיטות ומקיימיהן. וישנו מייצג את מידת הטובות, ברהמא מייצג את מידת הלהיטות, ושיוה את מידת הבערות. וישנו מקיים איפוא, את כל עולם התופעות, ומכאן שבורא ומקיים גם את ברהמא ושיוה.
אז ראה ברהמא עוד ברהמות רבים ושיוות ואלים־למחצה, גם ישויות חיים זעירות כמו נמלים ועשבים קטנים – כל הנע והנייח – כולם רוקדים סביב וישנו, לצליליהם של לחנים שונים, וסוגדים לו. הוא גם נוכח שהוישנויים הללו ניחנו בשלמויות המיסטיות כולן, החל משלמות האנימא, או הכוח להפוך לזעיר מאטום, וכלה ביכולת להפוך לאינסופי כמו ההתגלות הקוסמית. כל כוחותיהם הנסתרים של ברהמא ושיוה, גם כל האלים־למחצה, ועשרים וארבעה היסודות של עולם התופעות, כולם הוצגו בשלמותם באישיותו של האל. בהשפעתו, כל הכוחות המיסטיים הנחותים עסקו עתה בסגידתו. סגדו לו גם גורם הזמן, החלל, עולם התופעות, תהליכי הטהרה, תשוקה, פעילות ושלוש מידות הטבע החומרי. ברהמא נוכח גם שוישנו הוא מקור כל אמת, ידע וחדווה. הוא צירופם של שלושת ההיבטים הנשגבים – נצח, ידע וחדווה, והוא מושא סגידתם של חסידי האופנישדים. ברהמא גם הבין שמהפך שכזה, מילדים ועגלים לדמויות של וישנו, אינו מעשה כשפים רגיל, שמסוגלים לבצע יוגי כלשהו או אל־למחצה עם כוחם המיסטי הנרכש. זה לא היה גילוי אונו של וישנו, או וישנו מאיא, אלא וישנו עצמו. היחס שבין וישנו לוישנו מאיא, זהה ליחס שבין אש לחום. אף שאיכות האש, כלומר, היכולת לחמם, טמונה בחום, החום אינו אש. מכל מקום, הילדים והעגלים שהפכו לדמויות של וישנו לא היו כמו חום אלא האש – הם היו ממש וישנו, וכולם ניחנו בתכונתו – כלומר, במלוא האמת, הידע והחדווה. השתקפותם של דברים חומריים בצורות רבות יכולה לשמש דוגמה נוספת. השמש למשל, משתקפת בכדי מים רבים. אולם אף שההשתקפויות הללו נראות כמו שמש, הן אינן שמש באמת, גם אינן מאירות ומחממות כמותה. אך דמויותיו של קרישנה היו כל אחת וישנו במלואו. המילה סתים פירושה אמת, ג׳נאנם פירושה ידע מלא, ואאננדה פירושה מלוא החדווה.
דמויותיו האישיות של אלוהים הן נשגבות כל כך, עד כי לא די אפילו בלימוד האופנישדים כדי להבין אותן. דבר זה נבצר במיוחד מהאימפרסונליסטים. אותם אימפרסונליסטים שלומדים את האופנישדים יכולים לכל היותר להבין שהאמת המוחלטת אינה חומר, שאינה מוגבלת לאונים חומריים מוגבלים. מכל מקום, ברהמא הבין את קרישנה ואת התרחבותו לדמויות של וישנו. הוא הבין גם את התרחבותו של האל לאונים שונים שמקיימים את כל הנע והנייח שבעולם התופעות.
מובס לנוכח כוחו המוגבל, ומודע למוגבלות פעילותו בתחום אחד עשר החושים, ברהמא הבין לפחות שגם הוא הינו יציר האנרגיה החומרית, ממש כמו בובת חוטים. וכמו שזו אינה רוקדת מעצמה, מבלי שאדונה ימשוך בחוטים, גם האלים־למחצה ושאר ישויות החיים כולם כפופים לאישיות אלוה העילאי. או כפי שנאמר בצ׳יתניה־צ׳ריתאמריתה, קרישנה הוא האדון היחידי, וכל השאר הם משרתיו. העולם כולו נע על גלי תעתועי החומר, והישויות צפות בהם כמו עשבים במים. וכך נמשכת מלחמת הקיום לעד. אולם מאיא זו, או המאבק האשליתי לקיום, פוסק מיד כאשר מבינים שאנו משרתים נצחיים של האל.
ברהמא, שליטה של אלת הלמידה, שנחשב לגדול בני הסמכא בידע הודי, היה עתה מבולבל כולו, לא מסוגל להבין את הכוח המופלא שטמון באל. עוצמת אונו המיסטי של אישיות אלוה אינה מובנת לאיש בעולם החומרי, לרבות ברהמא. וברהמא, לא רק שלא הבין, הוא גם התבלבל לגמרי מעצם המראה שנגלה לעיניו.
ואז, בעיצומו של המראה, מתוך חמלה על ברהמא, שלא הצליח להבין את עוצמתו האלוהית וכיצד הפך לכל הנערים והעגלים הללו, שב קרישנה והוריד לפתע את מסכה של יוגמאיא. בבהגוד־גיתא נאמר שהאל אינו נגלה בגלל המסך הזה של יוגמאיא. מהא־מאיא, או האנרגיה החיצונית, היא זו שמסתירה את המציאות ואינה מאפשרת לנשמה המותנית להבין את אלוהים מעבר להתגלות החומרית. לעומת זאת, יוגמאיא היא אותה אנרגיה שחושפת את האל באופן חלקי, ובאופן חלקי גם מסתירה אותו. ברהמא אינו נשמה מותנית רגילה. הוא נעלה לאין ערוך מכל האלים־למחצה. אולם אפילו הוא לא הצליח להבין את גילויו של האל. לכן בחר קרישנה שלא להוסיף ולגלות עוד פעלולים של אונו. הנשמה המותנית מתבלבלת כליל ואינה מסוגלת להבין דבר. משום כך, כדי לא להוסיף על בלבולו של ברהמא, ירד אז המסך של יוגמאיא.
ברהמא, חופשי מבלבולו, נראה כמו התעורר כמעט ממוות. בקושי רב הוא פקח את עיניו ושב והביט בעולם התופעות בעיניים רגילות. הוא ראה סביבו את נופה הקסום של ורינדאונה, משופע כולו בעצים שהם מקור חיים לישויות כולן. הוא נפעם מאדמה נשגבת זו שבה כל ישויות החיים נשגבות מהטבע הרגיל. ביער ורינדאונה אפילו חיות הטרף, כמו נמרים, חיות בשלום עם צבאים ואנשים. הוא הבין שאישיות אלוה, בנוכחותו, הפך את המקום נשגב משאר המקומות ומשולל כל תאווה וחמדנות. עתה ברהמא ראה גם את שרי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, משחק כילד רועים פעוט; הוא ראה את הילד הקטן מחזיק בידו השמאלית מאכל כלשהו ומחפש את חבריו ואת העגלים והפרות, ממש כמו לפני שנה, אחרי שנעלמו.
ברהמא מיהר וירד מרכבו, הברבור הגדול, והשתטח לפני האל ממש כמו מוט זהב. הוישנוים קוראים להשתחוות דנדות. מילה זו פירושה להשתטח כמו מקל; משתטחים כך בכבוד, אפיים ארצה כמו מקל, לפני וישנוה נעלה יותר. גם ברהמא השתטח והשתחווה כך, ובגלל שצבע גופו זהוב, הוא נראה כמו מוט זהב ששרוע לפני קרישנה. ארבע הקסדות שלראשיו כולן נגעו בכפות רגלי הלוטוס של האל, ודמעות השמחה שזלגו מעיניו שטפו אותן. הוא שב ונפל והתרומם ונפל, עם שנזכר בנפלאותיו של האל. ולאחר שהשתחווה כך זמן ממושך מאד, הוא נעמד ומחה את דמעותיו בידיו. רועד כולו למראה האל שלפניו, הוא הגיד אז תפילות בהוקרה רבה, בענווה וברוב קשב.