ואז במאמץ אדיר היה קרישנה מרים את קבקבי העץ על ראשו ונושא אותם לאביו
נפילתם של שני עצי הארג׳ונה בקול חבטה אדיר, כמו רעמים מתגלגלים, הזעיקה למקום את כל תושבי גוקולה, לרבות ננדה מהאראג׳ה. כולם התבלבלו והופתעו לראות את שני העצים העקורים, ותהו לסיבת הנפילה הפתאומית. וכאשר ראו את קרישנה הפעוט קשור למטחנת עץ בחבליה של אמא ישודא, חשבו שדמון כלשהו חולל את הדבר. כי אם לא כן, איך זה קרה? בו בזמן גם נפשם נחרדה, כי תמיד קורות לקרישנה תקריות בלתי רגילות כאלה. מכל מקום, הילדים הקטנים ששיחקו שם הסבירו שהיה זה קרישנה שעקר את העצים; הוא משך אחריו את מטחנת העץ. ״קרישנה עבר בין העצים,״ הם אמרו, ״אלא שמטחנת העץ התהפכה ונתקעה ביניהם. הוא משך בחבל והעצים נעקרו. ואז יצאו מן העצים שני אנשים זוהרים שדיברו אל קרישנה.״
רוב הרועים לא האמינו לדברי הילדים. כיצד יכולים היו להאמין שזה אפשרי? אולם היו כמה שהאמינו. אלה אמרו לננדה מהאראג׳ה, ״ילדך שונה משאר הילדים. יתכן שבאמת עשה את זה.״ ננדה מהאראג׳ה שמע על כישוריו הנפלאים של בנו, ורק חייך. הוא ניגש להתיר את ילדו המופלא. לאחר ששוחרר, הרימו אותו הגופיות המבוגרות אל חיקן, הביאו אותו אל חצר הבית, והחלו מוחאות כפיים ומפארות את מעשיו. וקרישנה מחא כפיו איתן, ממש כמו ילד רגיל. קרישנה, האל העליון, נשלט עתה כליל בידי הגופיות והתחיל לשיר ולרקוד, כמו היה בובת חוטים בידיהן.
לעיתים היתה אמא ישודא מבקשת מקרישנה להביא לה קרש עץ לישיבה, ולמרות שהקרש היה כבד מדי לפעוט כזה, הוא הצליח להביאו. לעיתים, בעת הסגידה לנאראינה, היה אביו מבקש ממנו להביא לו את קבקבי העץ שלו, ואז במאמץ אדיר, היה קרישנה מרים אותם על ראשו ונושא אותם לאביו. אולם כאשר התבקש להרים חפצים כבדים, ולא הצליח, היה פשוט מנענע בזרועותיו. כך היה הוא מדי יום ובכל רגע, מקור עונג להוריו. קרישנה הציג מעשי ילדות שכאלה לתושבי ורינדאונה, כדי להראות לאותם אנשי חוכמה ומחשבה דגולים שמחפשים אחר האמת המוחלטת, שאישיות אלוה המוחלט נשלט לגמרי וכפוף למאווייהם של דבקיו הטהורים.
מוכרת הפירות הבחינה שסלה התמלא כולו באבנים יקרות
יום אחד הופיעה מוכרת פירות לפני ביתו של ננדה מהאראג׳ה. קרישנה, ששמע את קריאתה של הרוכלת, ״מי שרוצה פירות שיבוא לכאן!״ מיהר וחפן כמה זרעים בידיו והלך להחליף אותם בפירות. באותם ימים היה נהוג סחר חליפין, וקרישנה ראה מן הסתם את הוריו מחליפים דגנים בפירות ובמוצרים שונים. עתה חיקה אותם. אלא שחופניו היו קטנים מאד, הוא גם לא הקפיד לקפוץ אותם היטב, והדגנים נשרו. מכל מקום, הרוכלת שבאה למכור את פירותיה, הוקסמה מאוד מיופיו של האל וקיבלה את מעט הגרגירים שנותרו בכפו ומילאה את ידיו בפירות. אך אז היא הבחינה שסלה התמלא כולו באבנים יקרות. אלוהים מעניק את כל הברכות, ומי שנותן לו משהו, אינו מפסיד; ואף זוכה מיליון מונים.
קרישנה, גואל שני עצי הארג׳ונה, שיחק פעם אחת עם בלראמה ושאר הילדים על גדות נהר הימונא. השעה היתה כבר שעת בוקר מאוחרת, ורוהיני, אמו של בלראמה, באה לקרוא להם לשוב הביתה. אלא שקרישנה ובלראמה היו שקועים למדי במשחק ולא רצו לחזור. הם רק שקעו יותר במשחקם. רוהיני שנכשלה במשימתה, שבה ושלחה במקומה את ישודא. וזו, בגלל האהבה העצומה לבנה, ברגע שיצאה לקרוא לו, נמלאו שדיה בחלב. היא קראה לו בקול, ״ילדי היקר, שוב הביתה. זמן ארוחת הצהריים כבר עבר.״ היא גם אמרה, ״קרישנה שלי, ילדי בעל עיני הלוטוס, בוא לינוק משדי. ילדי הקטן, שיחקת מספיק, עכשיו אתה ודאי רעב וגם עייף מן המשחק הממושך.״ ואז פנתה אל בלראמה, ״יקירי, תפארת משפחתך, שוב נא מיד עם אחיך הצעיר. אתם משחקים כבר מהבוקר, אתה ודאי עייף. בוא הביתה לאכול. אביך ננדראג׳ה מחכה לכם, הוא צריך לאכול, ובלעדיכם, לא יאכל.״
כאשר קרישנה ובלראמה שמעו שננדה מהאראג׳ה לא יאכל בלעדיהם, הם השתכנעו לחזור, אלא שאז התלוננו הילדים, ״קרישנה עוזב אותנו ממש בשיא המשחק. בפעם הבאה לא נרשה לו לעזוב.״
חבריו איימו שלא ירשו לו עוד לשחק איתם, וקרישנה נבהל, ובמקום לשוב הביתה, חזר אל המשחק. אולם אז אמא ישודא נזפה בילדים. היא אמרה: ״קרישנה, אתה חושב שאתה ילד רחוב שאין לו בית? חזור מיד הביתה! מהבוקר אתה משחק וגופך כבר מלוכלך. בוא הביתה להתרחץ. ובנוסף, היום יערך טקס יום הולדתך, ועליך לחלק פרות לבראהמנים. ראה את חבריך, אמהותיהם קישטו את כולם בתכשיטים. גם אתה צריך להתנקות ולהתקשט בבגדים ובתכשיטים. שוב בבקשה, תתרחץ, תתלבש יפה, ואז תוכל לשוב ולשחק.״
אמא ישודא קראה כך לקרישנה ולבלראמה, שהם מושאי סגידתם של אלים־למחצה כמו ברהמא ושיוה. היא חשבה אותם לילדיה.
עם שובם הביתה, היא רחצה אותם יפה, הלבישה וקישטה, ואז הזמינה את הבראהמנים. באמצעות הילדים, חילקה פרות רבות, לרגל יום הולדתו של קרישנה. כך חגגה אמא ישודא את יום ההולדת בביתה.
אחרי המאורע הזה, התכנסו כל רועי הבקר הבוגרים לאסיפה, בראשותו של ננדה מהאראג׳ה. הם דנו כיצד לשים קץ לפורענויות שמחוללים הדמונים במהאונה. גם אופננדה, אחיו של ננדה מהאראג׳ה, נכח באסיפה. הוא נחשב למלומד ורב נסיון, והיה שוחר טובתם של קרישנה ובלראמה. כמנהיג מטבעו, הוא פנה אל באי האסיפה: ״ידידים יקרים! עלינו לעקור מכאן למקום אחר, כי הדמונים אינם פוסקים מלהופיע פה ולהטריד את שלוותנו. במיוחד הם מנסים להרוג את הילדים הקטנים. זכרו את פותנא וקרישנה. רק בחסדו של הרי ניצל הילד מידיה של דמונית מפלצתית שכזו. אחר כך חטף את קרישנה דמון בצורת מערבולת אויר לשמים, ושוב בחסדו של הרי הוא ניצל, והדמון צנח על משטח אבן ומת. רק לאחרונה, שיחק ילד זה בין שני עצים, שנפלו בחוזקה, ורק בנס לא פגעו בו כלל. דמו לעצמכם איזה אסון היה קורה אם ילד זה, או אחד מן הילדים ששיחקו איתו, היה נמחץ מתחת לעצים! לאור כל התקריות הללו, יש להסיק שהמקום כאן אינו בטוח עוד. הבה נעזוב. בחסדו של הרי ניצלנו כולנו מפורענויות. עלינו להיזהר עתה, לנטוש את המקום ולהשתכן במקום אחר, שבו נוכל לחיות בשלווה. אני סבור שעלינו לעבור כולנו ליער ורינדאונה. יער זה מלא עתה בצמחיה רעננה, ויכול לשמש מקום מרעה מתאים לפרותינו, ולשמש גם לנו ולמשפחותינו, הגופיות והילדים, משכן שליו. סמוך לשם נמצאת גבעת גוורדהנה היפיפיה, מלאה בירק ומספוא לבעלי החיים. אני סבור שלא נתקשה לחיות שם. אל לנו לבזבז זמן! הבה ונצא מיד למקום היפה הזה. נכין כולנו את עגלותינו, ואם מקובל עליכם, נצא מיד לדרך, עם הפרות מלפנים.״
רועי הפרות כולם הסכימו לדבריו. ״בואו ונצא מיד.״ כולם העמיסו את הרהיטים ואת כלי הבית על עגלות והיו מוכנים למסע לורינדאונה.
זקני הכפר, הילדים והנשים הושבו בעגלות, והרועים, מצוידים בקשתות ובחיצים, הלכו לידם. הפרות, השוורים והעגלים הושמו בראש, והגברים המזויינים הקיפו את השיירה. ואז הם נשפו כולם בקרנות ובשופרים, ובקול תרועה אדירה יצאו לעבר ורינדאונה.
מי מסוגל לתאר את נשות ורג׳ה? כולן ישבו בעגלות, מקושטות להפליא בעדיים ובסארים יקרים, וכדרכן, זימרו אודות עלילות הילדות של קרישנה. אמא ישודא ואמא רוהיני ישבו בעגלה נפרדת, וקרישנה ובלראמה ישבו בחיקן. בשעת הנסיעה הן שוחחו עם הילדים, ומרוב תענוג, נראו יפות עד מאד.
ואז הגיעו לורינדאונה, שם הכול חיים לנצח בשלווה ובאושר. הם כיתרו את המקום, ושמרו את העגלות יחדיו. לאחר שצפו ביופיה של גבעת גוורדהנה שעל גדות נהר הימונא, הם החלו להקים את בתיהם. בני הגילאים השונים התקבצו להם יחדיו, ילדים שוחחו עם הוריהם, וכל תושבי ורינדאונה נמלאו שמחה.
באותה עת מונו קרישנה ובלראמה להשגיח על העגלים. זו האחריות הראשונה שמוטלת על ילדי הרועים, והם מאומנים בה כבר משחר ילדותם. עם ילדים קטנים נוספים הם יצאו אל שדות המרעה להשגיח על העגלים, ולשחק ביניהם. בשעה שהשגיחו על העגלים היו שני האחים מנגנים לפעמים בחלילים. לעיתים היו משחקים עם פירות אאמלקי ובל, כמו שילדים קטנים משחקים בכדור. לעיתים היו רוקדים ומצלצלים בפעמוני הקרסול, והיו גם מתכסים בשמיכות ומתחפשים לפרות ולשוורים. כך השתעשעו להם השניים. הם היו גם מחקים את געיות השוורים והפרות ומשחקים במלחמת שוורים. שני האחים היו מחקים לעיתים קולות של חיות וציפורים. כך בילו במשחקי ילדות, כאילו היו ילדים ארציים רגילים.
פעם, כאשר שיחקו על גדות הימונא, הופיע שם הדמון ותסאסורה דמוי העגל, במטרה להרוג את האחים. הוא התערבב עם שאר העגלים, אלא שקרישנה הבחין בו, ומיד דיווח לבלראמה. שני האחים התגנבו אז מאחורי העגל־הדמון, וקרישנה תפס בשתי רגליו האחוריות ובזנבו, נופף אותו סביב בכוח, והשליך אותו אל צמרתו של עץ. הדמון נפח כך את נשמתו, וצנח מן העץ אל הקרקע. למראה המת, הריעו הילדים, ״כל הכבוד, כל הכבוד,״ והאלים־למחצה מן הרקיע השליכו פרחים בשמחה. קרישנה ובלראמה, מקיימי הבריאה כולה, היו משגיחים מדי בוקר על הפרות, וכך בילו במשחקי ילדות עם חבריהם בני הרועים מורינדאונה.
קרישנה תפס אז במקורה של האנפה הענקית, ושיסע את פיה לשניים
הילדים היו הולכים יום יום אל גדות הימונא, להשקות את העגלים, ואז גם הם היו שותים. יום אחד, לאחר ששתו והתיישבו על הגדה, הם ראו פתאום חיה ענקית שדמתה מעט לאנפה, אלא שהיתה גדולה כמו הר, וקודקודה היה חזק כמו ברק. הילדים כולם נבהלו מן החיה הבלתי רגילה. היצור המפלצתי נקרא בקאסורה, והיה ידידו של קמסה. הוא הופיע לפתע פתאום ומיד התקיף את קרישנה במקורו החד, ובלע אותו. נשימתם של הילדים, ובראשם בלראמה, נעתקה מאימה, והיו כמו מתים. אולם בקאסורה הדמון חש אז בגרונו צריבה נוראה, שנבעה מקרינתו של קרישנה, ונאלץ לפלוט את קרישנה החוצה. הוא ניסה להרוג אותו בדקירות מקורו. אלא שלא ידע כי קרישנה, אף שמשחק כמו ילדו של ננדה מהאראג׳ה, הוא למעשה, אביו של ברהמא, בורא היקום. ילדה של אמא ישודא, מקור כל עונג לאלים־למחצה ומקיים כל הקדושים, תפס אז במקורה של האנפה הענקית, ולעיני חבריו הרועים שיסע את פיה לשניים, כמו שילד קורע עשב בקלי קלות. כאות להערכתם, התחילו תושבי עדן להמטיר פרחים ממעל, כגון פרח הצ׳אמלי שנחשב לריחני שבפרחים, וגם ניגנו בשופרים, בתופים ובקונכיות.
הילדים ראו את ממטרי הפרחים ושמעו את הצלילים השמימיים ונדהמו. הם שמחו כל כך על שובו של קרישנה, שחשו כמו מקור חייהם שב. אחד אחד, הם חיבקו את בנו של ננדה מהאראג׳ה, ואימצו אותו ללב. ואז קיבצו את כל העגלים, ופנו לשוב הביתה. עם שובם, הם סיפרו לכולם על מעשיו המופלאים, והגופיות ורועי הבקר האזינו לסיפורם ברוב שמחה. הם אהבו את קרישנה מאד, וסיפורי תהילותיו ומעשי גבורתו עוד העצימו את אהבתם, במיוחד בשל המחשבה שזה עתה ניצל ממוות. הם הביטו בפניו בחום, ובגלל החרדה לשלומו, לא יכלו להסיר עיניהם מדמותו. הם שוחחו ביניהם כיצד התקיפו אותו זדים כה רבים, ואיך ניצל תמיד, והדמונים נהרגו. למרות שדמונים מפלצתיים ניסו להרוג אותו, בחסדו של הרי, הוא אפילו לא נפצע. אדרבה, אלה מתו כמו חרקים קטנים באש. הם נזכרו בדבריו של גרגמוני, שבזכות ידיעתו הרבה בודות ובאסטרולוגיה, ניבא כי ילד זה יותקף על־ידי זדים רבים. ואכן, עתה התממשו דבריו, מילה למילה.
הבוקרים המבוגרים, לרבות ננדה מהאראג׳ה, שקעו בשיחות כאלה אודות מעשיהם המופלאים של קרישנה ובלראמה, עד כי שכחו כליל את שלוש מצוקות הקיום החומרי. זוהי השפעתה של תודעת קרישנה. מה שחווה ננדה מהאראג׳ה לפני 5000 שנה, יוכל לחוות גם כיום, מי שמודע לקרישנה וישוחח אודות עלילותיהם הנשגבות של קרישנה ובני לוויתו.
קרישנה ובלראמה השתעשעו כך במשחקי ילדות, מחקים את הקופים של ראמצ׳נדרה שבנו גשר על הים, ואת הנומאן, שקפץ מעל הים, לציילון. הם חיקו עלילות כאלה עם חבריהם, וכך בילו את ימי ילדותם בנעימים.